מתוך פרוש המכבי להרב כהנא זצוק"ל הי"ד. קטעים מודגשים על ידי.
(דברים לב:ב) יערף כמטר לקחי
אומר הספרי (שם) "מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא... כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה, הלכות ואגדות או עד שיתמנה פרנס על הצבור". המדרש אומר לנו כאן, שרק אז נוכל לדעת אם הוא באמת ת"ח - כלומר, אם הוא באמת יודע, ואם הוא באמת אדם הגון ותוכו כברו וירא שמים. ואם כך הוא, אתה חייב לשתות בצמא את דבריו ולהכניס ללבך את תלמודו, ואם לאו, אתה חייב לברוח ממנו, שכמו שתורה שלא לשמה היא סם המוות, כך ת"ח שלומד שלא לשמה, מאכיל סם המוות. אומרת הגמרא (תענית ז.) "אם ת"ח הגון הוא '[תזל] כטל' [תזל דברו עליך כטל]. ואם לאו - עורפהו כמטר". פירש התורה תמימה: "פנה אליו עורף וברח ממנו כמו מן המטר".
(דברים לב:ד) הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט
משה בא להצדיק את הדין פן יאמרו ישראל בעתיד שהעונשים והסבל אינם צודקים.
(ויקרא יט:ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם
(פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה פסקא לב) "אמר ר' יוחנן: כל מי שבא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו עומד באש".
(דברים לג:ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב
התורה - היא מתנה ושי אדיר, אבל אדם שמקבל אותה חייב ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. ומה שאמרו חז"ל (פסחים מט) "כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו", הכוונה היא שלא ילמד בלי ללמוד יחד עם עם הארץ, מפני שאם הוא ילמד ועם הארץ ישב בטל משום שאינו יודע איך ללמוד, כל הלימוד הוא ע"י האחד, ומכיון שתלמוד תורה הוא כעין היחוד והקידושין בין יהודי לאשתו, נמצא שרק האחד מתייחד עם התורה, ועם הארץ נשאר בלי ארוסתו.
(דברים יז:ח) כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו
יש לדייק מלשון "כי יפלא ממך דבר...", שאם יש לך שאלה בדבר המכוסה ממך, שזה ספק לך, אתה חייב לשאול. אבל אם אתה יודע בבירור את התשובה, אין לך לשאול, אלא תפסוק בעצמך. ולדאבוננו, היום רבים הפכו לגלמים שאין להם שכל ותבונה משלהם, ובכל דבר פונים לרבי והופכים אותו לע"ז, עד כדי כך שמבטלים כל רבי אחר ומגיעים אפילו לאפיקורסות של בזיון ת"ח. ונ"ל שזאת כוונת האבן עזרא (יא) שכתב: "'אשר יורוך' - בדבר המופלא". ולכאורה, דברים אלה מיותרים; אלא כוונתו היא שרק בדברים שמכוסים ממך, עליך לשאול ולציית.
(דברים יח:ג) ... ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה
רש"י מביא: "... דורשי רשומות היו אומרים: זרוע - תחת יד [של פנחס], שנאמר: 'ויקח רומח בידו' (במדבר כה:ז), לחיים - תחת תפילה, שנאמר: 'ויעמד פנחס ויפלל' (תהלים קו:ל), והקבה - תחת 'האשה אל קבתה' (במדבר כה:ח)". מה שעשה פנחס נשאר לדורות כסמל לכהן. ובמעשהו מופיע שוב הכלל של הדרך היהודית: תפלה ומלחמה יחד.
(דברים כ:ח) ... מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו
גם מנהיג שאינו בוטח בה', ומפחד, יחזור לביתו ויתן לאחר להיות המנהיג, ואל יפחיד את העם, ואל יחטיא אותם בחוסר בטחון.
(דברים לא:כב) ויכתוב משה את השירה ... וילמדה את בני ישראל
אותו יום כתבה ואותו יום לימדה לבני ישראל, מפני שאין תועלת לתורה בלי לימוד ועשייה. ולא כמו אלה שהופכים את התורה לתרבות מתה, והיא נגנזת בארון קודש מפואר, ב"טמפל".
(דברים לא:כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם
משה מצוה לכהנים להקהיל את העם, ולקרוא קודם כל למנהיגים, שהם הראשונים שחייבים לשמוע את התוכחה ולהיות נוכחים בשעת חתימת העדים על סוף שטר הברית... שהרי אם יחטאו ישראל, על המנהיגים מוטלת מרבית העוון, מאחר שלא הדריכום כראוי ולא מחו בהם כראוי, עד מסירות נפש, אלא או שישבו ודאגו לתלמודם האישי ולחייהם הפרטיים שיהיו נכונים, או שלא העיזו לסכן את עצמם במחאה רצינית.
(דברים ח:א) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות
נראה שכל מקום שכתוב "שמירה", הכוונה היא שראשית כל, היהודי צריך לשמור את המושג של עול מלכות שמים ויראת ה', ושה' ציווה את המצוות, ובכך הוא מודה שעליו לקיים אותן גם אם הוא נכשל בכך מצד חולשת הרוח והאופי. ושנית, צריך לקיים אותן בפועל, וכן כתוב (פסוק ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו".
(דברים ט:א) שמע ישראל
היהודי חייב לכל הפחות לקבל עליו את עול מלכות שמים והמצוות, גם אם בגלל חולשה אינו שומר את כולם.
...
הרמב"ן (ח:יח) "... כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך". דוקא מהכח העצום של האויב באה ידיעת ה'.
(דברים ז:ט-יא) כי יסיתך אחיך [בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך] ... לא תאבה לו ... ולא תחוס עליו ... כי הרוג תהרגנו. ידך תהיה בו בראשונה ... וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלקיך
(דברים טז:יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ... ושפטו את העם משפט צדק
כתב הספורנו: "אחר המצוות להמון [שלש רגלים], ציווה ענייני מנהיגיו והם המלכים והשופטים והכהנים והנביאים, אשר בתיקונם יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם - יקולקל". מכאן אנו לומדים שהדרך לחברה מתוקנת וטובה אינה הצורה של החברה, כלומר, הרעיון הפוליטי או הכלכלי, אלא מהותם וטיבם של האנשים שהם המנהיגים. אם הם יהיו שופטי צדק, תיווצר חברה הגונה, חברת צדק; ואם הם יהיו מקולקלים, תהיה החברה מקולקלת, ולא משנה מה צורתה הרעיונית.
(דברים טז:יט) לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם
עיוורון זה אינו דוקא בשוחד בענייני משפט, אלא תמיד הממון והחיים הטובים הם פיתוי מסוכן אפילו לחכמים ולצדיקים. ואנחנו רואים איך שגדולים וחכמים אינם רוצים לעלות לא"י ולעזוב את ישיבותיהם ואת עשרם בגלות, ומחפשים הצדקה בתירוצים תורניים שהם קרובים לסילוף האמת.
(דברים כא:נג) ואכלת את פרי בטנך בשר בניך ובנותיך ... במצור
הנה האדם יכול להגיע למדרגות נעלות של קדושה, כאשר הוא מתגבר על יצרו באופן מפליא ושולט על עצמו מול יסורים ומצוק פיזיים איומים. וזה קורה אם כל חייו הקדיש את עצמו לקבלת עול מלכות שמים, לשמירת המצוות כציווי ה', להבין את הערכים האמיתיים, להקריב ולמסור נפש על התורה ועל המצוות, ובכך להבין שחיי העולם הזה הם חיי שעה והבל. ובכך הוא מתקדש ומתעלה, עד שיוכל לסבול מצוק וצער, ולהשתלט עליהם ועל עצמו. אבל כאשר האדם נתון כל ימיו לאורח חיים שבו הוא רודף אחרי ההנאה וה"חיים הטובים", ונותן לתאוותו ולהנאתו להשתלט עליו, הרי הוא נעשה משועבד ליצר הרע, וגופו מתגבר על נשמתו. והרגל הגשמיות נעשה לו טבע, כך שבעת צרה ומצוקה הוא הופך לחיה ולבהמה, ומסוגל לעשות את הכל כדי לחיות. העיקר בשבילו - שהוא יחיה; העיקר הוא ה"אני". והוא מסוגל אפילו להרוג את הזולת, או אפילו לאכול את פרי בטנו, כדי לשמור על חייו. ויש כאן מדה כנגד מדה: רצית לחיות חיי שעה, הנאה ותאווה כבהמה - לכן תהיה לגמרי כמו בהמה וחיה. ומצאנו לשון "מצוק" לענין שאדם משליט את יצרו עליו עד שהוא מסוגל לעשות דברים נוראים שלא תיאר לעצמו, גם לגבי "סבל" של הנאה, כלומר, מניעת ההנאה. שהרי בשמשון כתוב (שופטים טז:טז) "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו", והכוונה היא שהיא גרמה לו סבל פיזי נורא בזה שדרשה ממנו את סוד כוחו, ובשעת תשמיש היתה נשמטת מתחתיו ברגע האחרון (עיין סוטה ט), והסבל הזה גרם לו להגיד את סוד כוחו.
...
המדות של טוב, וחסד ורחמים וכו' אינן נקנות בשכל והבנה מצד האדם, כלומר, אם הוא מגיע אליהן רק משום שהוא מסכים - מצד שכלו והגיונו - שהן טובות. שהרי אז, בעת צרה ומצוקה, או בשינוי הגיונו ושכלו, יסוג מהם. רק אדם ירא ה', שמקיים את המדות משום שהקב"ה קבע שהן האמיתיות וטובות, ומשלם שכר ועונש, רק אדם זה יעמוד עליהן בהתמדה ויהי מה. אך אין די בתיאוריה לבד, מפני שהרגל החיים קובע את טבע האדם, ואם פרטי חייו היומיומיים משועבדים להנאה, לתאוה, לגשמיות - לא יוכל להתגבר על יצרו בעת משבר. אך התורה הלבישה את היהודי בימים ודקות ושניות וחיים מלאים במצוות, הנותנות לו משמעת, הקרבה, וכח מסירות הנפש, והוא הולך וגדל בכח ההקרבה, כך שבעת משבר, כבר התגבר על כוחות התאוה והחולשה, ובקלות יתגבר גם על האתגר הזה.
(דברים לג:יח) שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך
(תנחומא, ויחי יא) "קדם זבולון ליששכר, ולמה? שזבולון עוסק בפרקמטיא [סחורה], ויששכר עוסק בתורה; עשו שותפות ביניהם שיהא [חלק של] פרקמטיא של זבולון ליששכר. שכן משה ברכן... 'שמח זבולון בצאתך' לפרקמטיא משום ד'יששכר באהליך' עוסק בתורה... לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שאלמלא זבולון לא עסק יששכר בתורה". מכאן אנו רואים כמה גדולה מצותו של המסייע לת"ח ללמוד, וכמה ראוי לכבדו, שאלמלא הוא, לא היה הלומד יכול ללמוד. וראוי לגנות את יחס הביטול שנמצא בקרב בני תורה לאלה שאינם ת"ח ובכל זאת מחזיקים את ידיהם של ת"ח, שהרי לעסקן יש הרבה צרות ודאגות, והת"ח לוקח את כספו בלי להודות לו על זה.
אבן עזרא ורבינו בחיי פירשו "בצאתך": כאשר אתה יוצא למלחמה, תצליח ותחזור בשמחה. וכן אונקלוס תירגם: "במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך". וכן נראה שזבולון היה גיבור במלחמה, כמו שכתוב (דברי הימים א יב:לד) "מזבלון יוצאי צבא עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה, חמשים אלף...”. וכן (שופטים ה:יח) "זבלון עם חרף נפשו למות...". וברור שמדובר כאן במלחמת הרשות, שהרי למלחמת מצוה – הכל יוצאים, כדברי חז"ל (סוטה מד) "אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ובפירוש כתוב שיששכר, אע"פ שהיתה תורתו אומנותו, יצא למלחמת מצוה עם דבורה וברק, שנאמר (שופטים ה:טו) "ושרי ביששכר עם דבורה, ויששכר כן ברק" (ועיין רד"ק, רלב"ג ומצודת דוד שם). ומאד תמוה לי שהיום נמצאים בני תורה שתורתם אינה אומנותם, ובכל זאת נמנעים מלהילחם מלחמת ה', מלחמת מצוה, נגד אויבינו. והקב"ה יפרע מהם בעוה"ב כאשר יראו את גודל השכר של לוחמי מלחמת מצוה, ואת דלות מנתם.
(דברים כט:יז) פן יש בכם שורש
גם אם מבחוץ ובאופן שטחי נראה היהודי כשומר מצוות וחוקים, אין מזה ראיה שזו אמונתו הפנימית, שכן הרבה שומרי מצוות הם רק שומרי פולחן, ששמירתם את המצוות באה רק משום שנולדו למשפחה דתית וכך חונכו והורגלו, וההרגל נעשה להם טבע, אבל אין אורח החיים שלהם בנוי ומבוסס על מחשבות והשקפות חזקות ונכונות. ואלה ששומרים את המצוות והחוקים מתוך הרגל אבל הם בורים בהשקפות, בקלות יכולים לסטות מהדרך. ואמנם כל זמן שאין להם ההזדמנות לסטות לא יסטו – אך זה לא מחמת אהבת ה' והבנתו, אלא מחמת פחד הרוב שעדיין שומר מסורת, או מתוך העדר הזדמנות (כמו שאמר כאן הרמב"ן: "אבל משפחה או שבט [וכ"ש יחיד, ולהוציא את כל העם] יבואו בברית [ה'] מפני פחד הרוב"). אבל חסרה להם השקפה טובה וחזקה, חסרה אהבת ה' ויראתו האמיתית, ובקלות יכולים לסטות מן הדרך בתנאים המתאימים, שהרי זרע ונטע הרע נמצאים בתוכו, ביצר הרע שלו, ובידיעתו שקיימת תרבות ע"ז ועוה"ז המושכת (וכך ראינו שיהודי אירופה רוב רובם ככולם שמרו את המצוות, עד שבאו החירות והאמנציפציה שהולידו באופן מפתיע ומהיר את ההשכלה ופריקת העול, וכן ראינו שיהודים שומרי מסורת זרקו מעליהם תפילין ושבת ועוד עמודי הדת כשהגיעו לאמריקה). ועל זה אמר: פן יש בכך שורש פורה, כלומר, זרע ונטע של ע"ז וכפירה ופריקת עול, ששקועים בתוך לבבכם, ורק מחכים לעת הנכונה ולהזדמנות לפרות ולצמוח.
נושא: פנינים ומרגליות מפרי עטו של הרב כהנא הי"ד (נקרא 2947 פעמים)