עמדתי ואתבונן בקצרה בערך "הצניעות ביהדות" לדעת חכמה ומוסר,ולהבין אמרי בינה:
צניעות במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית, בזיקה לענווה. אדם הנוהג בצניעות נמנע מהתנהגות מוחצנת האמורה להעיד על עצמו.המשמעות של המושג "צניעות" מהווה לחלק המרכזי ביהדות,הן בהלכה והן במחשבה.
במקרא קיימים שני ביטויים בלבד הקשורים לשורש צ.נ.ע,וביטוי מובהק למשמעות הרחבה של מושג הצניעות מצוי בדברי הנביא מיכה (ו, ח) "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
המופע השני של השורש צ.נ.ע במקרא מופיע במשלי (יא, ב): "בָּא-זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן; וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" ואותו מפרשים מפרשי הפשט בזיקה לענווה ('המסתתרים עצמם מרוב ענוותנותם' – מצודת ציון), או בזיקה לריסון עצמי והקפדה מתודולוגית חמורה בחיפוש אחרי החכמה (פירוש הרלב"ג).
בספרות חז"ל ניתן כבר מקום רחב לשימוש במושג הצניעות. בתואר 'צנועים' זוכים אנשים שמדקדקים במצוות בהסתר ובענווה. בני אדם אלה קרויים "הצנועים" (משנה, מעשר שני פרק ה, משנה ו), "צנועי בית הלל" (משנה, דמאי פרק ו, משנה ו). אף מי שמקפיד לעשות את צרכיו בהסתר נקרא צנוע. כך 'אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר' [= בתשמיש המיטה] (תלמוד בבלי, ברכות, ח ע"ב). ונאמר גם: 'דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא' (ברכות, סב, א).
נשים,זוכות בתואר צנועות בדרך כלל בהקשר לצניעות גופן. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה אמנו, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה" (בבלי, בבא מציעא, פז ע"א), רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול (בבלי, מגילה יג ע"ב),על יעל אשת חבר הקיני אומר הפסוק "תבורך מנשים יעל,מנשים באוהל תבורך",במה זכתה יעל להיות המבורכת מכל הנשים? בזכות היותה באוהל (ספר "שופטים ה', פס' כד',ובפרוש המצודת דוד שם). ועיין בתלמוד במס' שבת דף פ' ע"א ברש"י ד"ה "צנועות" שמפרש שם שבזמן התלמוד הנשים שהיו הולכות היו מכסות את פניהם ואין מגלות אלא עין אחת לראות.
רבנו יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי" (עמ' ע"ב) אומר על הפסוק "עודני מדבר איתם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא" (בראשית כט' פס' ט'). והפס' הזה קשה שהרי רחל הייתה צנועה מאוד,וכי היא תקבל להיות רועת צאן? נ"ל בס"ד כי רחל אע"ה הייתה לובשת על פניה פרגוד שהוא סודר מנוקב נקבים קטנים שקורין בערבי (כיליי) שהיא רואה ואינה ניראת, ובזה יובן טעם נכון שיש בכתוב הזה הפסק בין תיבת "רחל", ובין תיבת "באה", לומר שהיה דבר מפסיק בין פניה ובין מראה עיניים של האנשים. עכ"ל.וע"ש. ועוד דוגמאות רבות.
התנהגות לא צנועה לפעמים קרויה בפי חז"ל "קלות ראש". בלשון זה נוקטת הברייתא בבואה לתאר את הרקע ליוזמת ההפרדה בין גברים לנשים שננקטה בשמחת בית השואבה: "בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (בבלי, סוכה, נא עב).
התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה". למשל, ויקרא פרק יט, ב: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה אלהיכם", ורש"י שם מפרש בעקבות ויקרא רבה פרשה כד: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".
גדרי הצניעות והלכותיה נסמכו ברובן על ויקרא יח, יט: "וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". חלקם נסמכו גם לפסוק בדברים כג, י: "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע".
כמו כן, בדיון ההלכתי על אופנת הלבוש השתלבו גם דיונים על האיסור "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב', ה).
האיסור של קרבה לעריות שנאמר בתורה, אם כן, כולל את כל ההתנהגויות הכרוכות בגירויים אסורים, והוא המקור לגדרי הצניעות. על פי דעת חלק מחז"ל, הקרבה לעריות עצמה מקבלת מעמד של איסור מן התורה. ואולם ישנן דעות חלוקות, כגון האמורא רבי פדת, הסבור שכל גדרי הצניעות וההרחקה אינם אלא מדרבנן (בבלי, שבת יג, ע"א).
מחלוקת תלמודית זו על מעמדם של גדרי הצניעות נמשכה גם אל חכמי הראשונים, והיא באה לידי ביטוי במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה שנג'. הרמב"ם מונה במניין תרי"ג המצוות את גדרי הצניעות הכלולים בקרבה לעריות. וכלשונו:"מצווה שנג'- שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות והוא אמרו באזהרה מזה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה": כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה.
לעומתו סבור הרמב"ן כי "קרבה לעריות" היא הביאה עצמה ולדעתו אף החכמים בתלמוד מסכימים לזה (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג').
הפסוק השני שעליו נסמכים חלק מגדרי הצניעות הוא, כאמור, הפסוק בדברים: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". בדרשות שונות משמש פסוק זה אסמכתא כללית להתנהגות צנועה ומאופקת על זהירות מפני גירויים אסורים. ההאסמכתא היא מקיפה וכוללת איסורים שונים כמו איסור הסתכלות באישה ואפילו לא בבגדיה, וגם לא על בעלי חיים בעת הזדווגותם (לדוגמה, בבלי, עבודה זרה, כ' ע"א). חומרת הרהורי העבירה ועוצמת היצר הרע, הפכה להיות מסורת נורמטיבית מכוננת בחיבורים הלכתיים ומוסריים רבים העוסקים בסוגיית הצניעות, עד לימינו.
התפיסה בחז"ל קובעת שיש שני יצרים המצויים באדם, היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. בסיפור תלמודי מפורסם (יומא סט ע"ב) מסופר שיצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם בימי שיבת ציון, אך איתו בטל גם יצר המין. לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש מהפסק פריה ורבייה) חזר היצר הרע אף כי עוצמתו נחלשה. מדרש ידוע אחר (בראשית רבה פרשה ט) מוסר רעיון דומה: "הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד בנים".
גדרי הצניעות המוטלים על האישה שונים מאלה המוטלים על האיש. הבדלים אלה נובעים – בין השאר – מתפיסות שונות של תכונות האישה לעומת תכונות האיש.
קביעה זו אנו שומעים בביטויים חז"ל ורבותינו כגון: "האיש דרכו לכבֹּש ואין האישה דרכה לכבש" (יבמות סה' ע"ב), וכן הפסוק "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהילים מה יד) שקיבל את המשמעות הבאה, למשל בדברי הרמב"ם הבאים: "אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה".(משנה תורה, נשים, הלכות אישות פרק יג', יד). מצד שני, הגבר נתפס כבעל תאוות וכמי שקשה לו לעמוד ביצרו. בעקבות דימוי זה, האישה נדרשת לשמור על צניעותה בכדי לעזור לגבר, שלא יכשל מחמת תאוותו הבלתי נשלטת. ראה למשל פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של האנשים בנשים ולא להיפך.
גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי מלא ככל האפשר של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע את האישה ולהדיר אותה ממעורבות יתרה עם חברת הגברים. בספרות חז"ל ובפסיקת הראשונים קיים חילוק בין גדרי צניעות המוגדרים כ"דת יהודית" ואלה המוגדרים כ"דת משה". גדרי "דת משה" בסיסיים וחמורים יותר מגדרי "דת יהודית", וכוללים גם נושאים שאינם קשורים כלל לתחום הצניעות. למשל: "ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה--יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שהאכילה את בעלה דברים אסורים...". ואיזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת או שהייתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהייתה משחקת עם הבחורים או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה".(משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות כד יא-יב').
הרמב"ם מסתמך על המשנה ממסכת כתובות (עב:). בהמשך פוסק כך הבית יוסף בשולחן ערוך אבן העזר (קט"ו, ד). בפועל לא הייתה אחידות בין הפוסקים לאורך הדורות מה כלול בגדרי הצניעות ובמקרים רבים הוכיחו את הציבור כדי שישנה את נוהגיו בתחומים אלה, ובמקרים אחרים טרחו הפוסקים להצדיק אותם בדיעבד או אף לכתחילה. כך, לדוגמה, כלל החת"ם סופר את כיסוי ראש האישה כ"דת יהודית" משום ש"כבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור".
גם בהקשר לאופנת הלבוש, על הפסוק "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב', ה'), ניתן למצוא גישות שונות בפסיקה לגבי חלקה של האישה בפסוק. היו שניסו לצמצם את האיסור רק למקרים של לבוש למטרות ניאוף ("אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור" ר' יואל סירקיש, "בית חדש" על הטור, יורה דעה סימן קפב'), בעוד שאחרים התנגדו לחלק את האיסור.
עמדה גמישה ברורה בנושא גדרי הצניעות נקט למשל הריטב"א, מגדולי חכמי ספרד, שכתב בסוף חידושיו למסכת קידושין (פא ע"ב):"דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אישה אסור. […] ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש…". הריטב"א מציע כאן מידת גמישות ייחודית בהקפדה על גדרי הצניעות. אחרים הציעו קריטריון ציבורי-כללי להגמשה אפשרית זו, והוא עקרון ה"רגילות". הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן , התיר "להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, [= של נשים נשואות] כיון שעתה רובן הולכות כך, והוה כמקומות המגולים בגופה" לאחר שהסתמך בזאת על הראבי"ה (הרב אליעזר בן יואל הלוי,מגדולי חכמי אשכנז).
כאמור, עמדה גמישה זו הייתה שנויה במחלוקת לאורך הדורות עד ימינו, ופוסקים אחרים עמדו על תוקפם הפורמאלי המחייב של גדרי הצניעות שהוזכרו בחז"ל במלואם. רוב הפוסקים בימינו, כגון מורנו ורבנו עטרת ראשנו הגר"ע עובדיה יוסף, הרב שלמה זלמן אוירבך ואחרים, תומכים ב"עקרון הרגילות" הגמיש.
הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד) שימש קוד מנחה להצנעת האישה מן הפרסיה הציבורית בשורה רחבה של נושאים, עם שהוא מחמיא ל"כבודה" המגדרי של האישה ומשווה אותה ל"בת מלך". המשמעות המשתנה של מושג הכבוד הנשי שהיה מקובל בחברה היהודית בפועל עמדה עם הפרשנות המשתנה שגזרה מפסוק זה את הנורמות הראויות. כך למשל הוא משמש להגבלת יציאת הנשים אל מחוץ לבית, למניעת יציאתן לשווקים, ואף לא לבוא לבית הדין. בנימוק זה אף היו שמנעו מנשים לקרוא בציבור במגילת אסתר, אף לא בציבור של נשים.
הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" שימש הרבה בעת הויכוח הציבורי הגדול בישוב היהודי בארץ ישראל בראשית הקמת המדינה סביב הענקת זכות בחירה לנשים כך לדוגמה כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג: "מ"מ הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאישה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדי' ואל תהי' קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבוד את חינה וטעמה על ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים" (שו"ת שרידי אש חלק א סימן קנו, ע' תפו').
לאחר קום המדינה נעשה שימוש בפסוק זה כדי לאסור גיוס נשים לצה"ל ואף לאסור עליהן להתנדב למסגרות של שירות לאומי (עיין בילקוט יוסף,חלק "אוצר דינים לאישה ולבת",עמ' שפ"ד).
אחד התחומים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על האיש הוא הרהורי עבירה. איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. חז"ל הכירו בקשיים אלה, ולמרות זאת לא מיתנו את חומרתם. הרהורי עבירה הן בין שלוש העבירות "שאין אדם ניצול מהן בכל יום" (בבלי, בבא בתרא, קסד ע"ב), "הרהורי עבירה קשין מן העבירה עצמה" (בבלי, יומא כט ע"א) ועוד רבים.
הרהורי עבירה אמורים לעצב לא רק את התנהגותו של האיש היחיד אלא גם נורמות התנהגות חברתיות. כך נרשמו הוראות ואיסורים להתנהגות צנועה בחברה, כמו, למשל ההוראה ש"אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה... בפני אחרים שלא יבא הרואה לידי הרהור" (קיצור שולחן ערוך סימן קנב' סעיף יא).
בדומה לכך, בחברה מעורבת מצויים מן הסתם הרהורי עבירה, ולפיכך במסיבות נישואין שנערכות בחברה שבהן "נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו" (ספר חסידים, סימן שצג') אם כי מורנו ורבנו עטרת ראשנו הגר"ע עובדיה יוסף מתיר בימינו, מפני "עקרון הרגילות".
היקפם וחומרתם של הרהורי עבירה תרמו לפיתוח הצעות רבות ושונות להתמודדות עמם. הרווחת ביותר היא ההצעה להרבות בלימוד תורה (למשל בבא בתרא טז, עא ועוד מקורות רבים). המלצה רווחת אחרת היא להקדים ככל האפשר את גיל הנישואין של האיש. ההמלצות נעות בין גיל 14 ל- 20.
בספרי מוסר קבליים וחסידיים רווחות גם הצעות אחרות, כגון אימוץ של תהליכים סמליים,כגון "אם הסתכל בפתע פתאום על אישה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי הלא אם הייתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים אם כן מנין לה זה ע"כ זה בא מכוח אלהי המתפשט בה..." (צוואת הריב"ש).
גדרי צניעות נוספים, הקשורים גם הם למניעת הרהורי עבירה, הם קבוצת האיסורים הקשורים עם שמיעת קול זמר של אישה. יש פוסקים האוסרים לשמוע גם קול זמר נשי המוקלט על גבי המדיה ואפילו אם האישה עצמה כבר איננה בחיים. למרות שמורנו ורבנו עטרת ראשנו הגר"ע יוסף בספרו "יביא אומר" חלק ט' עמ' רל"ה מתיר את הדבר!
גם איסור ההסתכלות בנשים נבנה על בסיס זה. איסור זה יסודו באמירה התלמודית "כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה" (בבלי, נדרים כ, עא'), וככל הנראה החזיק מעמד בעיקר בחברות שבהן נשים לא נכחו בדרך כלל בפרהסיה הציבורית. בימינו, שלא ניתן למנוע את נוכחותן של נשים בפרהסיה, הוטל שוב עיקר איסור זה כלפי הנשים, שתקפדנה על כיסוי הולם לגופן.
האיסור המוטל על האיש, שלא להרבות בשיחה עם האישה (בבלי, נדרים כ ע"א), מותנה בימינו על ידי רוב הפוסקים רק לסיטואציות שעולה מהן חשש ברור להידרדרות לעבירה או להתבטלות מן התורה. דיבור עם אישה שאינה צנועה אסור בכל מקרה, עם אישה צנועה מותר.
נגיעה כגון לחיצת יד לשלום, ואפילו חיבוק ונישוק שלא ב"דרך חיבה", שנויים במחלוקת של פוסקים אחרונים. רוב הפוסקים אוסרים, אך מספר פוסקים חשובים מתירים, כגון "אף הרמב"ם לא אסר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם" (ש"ך יו"ד קנז' י'), וכן ר' משה פיינשטיין, שהתיר נסיעה ברכבת תחתית בניו יורק למרות "שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים", בנימוק ש"אין זה דרך תאווה וחיבה".
בהלכה היהודית,קיים איסור איחוד שהוא איסור החל על גבר ואישה שאינם נשואים זה לזו לשהות יחד לבדם בחדר סגור או במקום מבודד אחר.
איסור זה הוא משום דרכי צניעות, לבל יגיעו השניים לידי חטא.במקרה שהאישה נשואה, יש אומרים כי האיסור הוא מהתורה, משום שהוא נובע מאיסור עריות. כאשר האישה איננה נשואה האיסור נובע מאיסור נידה, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את איסור ייחוד גם לייחוד עם אישה פנויה וטהורה (בהנחה שכל אישה פנויה בחזקת נידה). ראו בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין, דף כא בעקבות מעשה אמנון ותמר.
האיסור חל רק במקרה שבו יש במקום רק גבר אחד, למעט מקרה שבו הגבר נמצא עם אישה שבעלה באותה עיר. האיסור חל רק במקום שבו אין סיכוי שפתאום יבוא עוד אדם.אין איסור להתייחד עם קרובים מדרגה ראשונה (אב, אם, אח ,אחות), כיוון שלא חשודים עליהם. בכל מקרה אין על בעל ואישה איסור להתייחד.
בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.
קיים גם איסור תלמודי חמור (בבלי, נידה יג' ע"א) על הוצאת שכבת זרע לבטלה (שז"ל) שהתעצם במהלך הדורות וקיבל ממדים מיתיים. מבחינת המינוח, הוצאת שז"ל בכוונה מכוּנה אוננות, ואילו הוצאה שלא בכוונה מכונה "ראיית קֶרי" או קרי לילה. יותר מכל נושא אחר בתחום הדת היהודית,זכתה סוגית שכבת הזרע לפיתוח מסועף ונכתבו ספרים רבים בנושא (עיין "טהרת הקודש" להרב אהרון ראטה, וקונטרסים מרובים שמוציא הרב אליעזר שלמה שיק האדמו"ר מיבנאל).
על אף שהצניעות היא התנהגות מוסרית הנדרשת מהפרט, יש חיוב לכפות את אמות המידה המוסריות שלה עליו באמצעים שונים. הדרישה לאכיפה זו אף מעוגנת בהלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקכ"ט, ד): "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה". לשם כך כיום קיימים מספר ארגונים בחברה החרדית, כגון משמרת הצניעות, "משמרת הקודש והחינוך," "ועד הצניעות,""ועד טוהר מחננו," "האגודה למען טוהר המחנה," "ועדת נשים מתנדבות לשמירת הצניעות בכותל המערבי", ואחרים, שמטרתם אכיפת חוקי הצניעות.
לבסוף אומר שיש לנו לזכור שצניעותן וצידקותן של הנשים בעם היהודי היו למעלה גדולה כפי שאמרו רבותינו : "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" (מסכת סוטה יא, ב),ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל. והלוואי שנזכה לגאולה בקרוב אכי"ר.
בברכת אהבת ישראל - ערן.
