כאשר יהודי מת ודמו נספג בבגדיו
בעת מיתתו קוברים אותו בבגדיו. כמו כן כותב המהרי"ל בתשובותיו סימן ס"ה שמנהג פשוט לקבור כל הרוגים ביד גויים כמו שנמצאים בכל מלבושיהם כדי לעלות חימה ולנקום נקם. והביאו דברים אלו גם הבית יוסף ביורה דעה סימן שצ"ד וכן הב"ח במקום. וכן נפסק בשולחן ערוך שצ"ד ד' ובש"ך ס"ק י"א שמטרת הקבורה בבגדיו כדי לנקום נקם.
הלכות נקמה רבות וענפות הן ומפוזרות במקומות שונים בפוסקים וכאן נציין שתיים מהן.
א - חובתו של אדם לנקום את דם קרוביו.
בחושן משפט סימן תכ"ו בפתחי תשובה ס"ק א' כותב שכופין על משפחת הנרצח להוציא הוצאות לנקום את נקמת קרובם המת. ומוסיף שזה פשוט שאם אין הוא בעצמו יכול להמיתו ויכול להמיתו על ידי אחר על ידי הוצאת ממון שצריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה. אבל הוא כותב שאין לחייבם להוציא יותר מהרגילות ואת שאר ההוצאות צריכה ליתן הקהילה מפני שאם חס ושלום לא יהיו נקומין מן הרוצח יהיה דמם של בני ברית הפקר. ומוסיף שפעמים הרבה העמדנו נוקמים לרדוף אחרי הרוצח ואפילו לפעמים שהיינו יודעים שלא נוכל להוציא הנקמה אל הפועל לנקום מהרצוח אפילו הכי היינו מעמידין גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהיה מפורסם שאין דמם של בני ברית הפקר.
ב - חלול שבת לצורך נקם.
אחד מראשוני אשכנז הרב מנחם מירזנבורק (בדיני בושת סי' כ"א, נדפסו בסוף שו"ת מהר"י וויל) כותב שאסור לבזות גואלי דם שהלכו בשבת מחוץ לתחום והרגו את רוצח אביהם. מפני שאם הנקמה תוך רציחה הותרה בשבת משום שהיא מעין פיקוח נפש כל שכן שמותרת הליכה מחוץ לתחום בשבילה. דבריו הובאו בקיצור בכנסת הגדולה אורח חיים בסוף סימן ש"ו ששם כתב רק ללכת חוץ לתחום שבת לנקום נקמת אביו שנרצח.
ניסוח מקוצר זה הביא את המגן אברהם ובעקבותיו את המשנה ברורה לתמוה שהרי ההליכה לצורך נקם אינה עדיפה משאר צורך מצוה שאסור לילך חוץ לתחום בעבודה. וכפי הנראה לא יכלו לראות את התשובה כולה במקור כיון שלא נדפסה בימיהם ששם כותב שהנקמה דוחה שבת משום שהיא מעין פיקוח נפש. ואולי יש להחיל על הנקמה דיני מלחמה אפילו שהיא ענין פרטי. בכל אופן בין אם הנקמה דוחה שבת בין אם לא למדנו שלכל הדעות הנקמה מצוה היא וחייבים בה ככל מצוות התורה.
מס' 491
הלכות נקמה
כבר ציינו בגליון 485 כמה מהלכות נקמה. והן: שפסק השולחן ערוך ונושאי כליו ביורה דעה סימן שצ"ד שמי שנרצח בידי גויים צריך לקברו במלבושיו כדי שיתעוררו הרואים לנקום נקם. כמו כן פסקו נשאי כלי השולחן ערוך באורח חיים סימן שו שצריך לחלל שבת (באסורי דרבנן או גם באסורי דאוריתא לפי הדעות השונות) כדי לנקום. כמו כן הבאנו דברי ה'פתח תשובה' בחושן משפט סימן תכ"ו שאם השפחה אינה רוצה לנקום בית דין גובה ממונם בעל כורחם כדי לשכור נוקמים שינקמו משום שכופין על הנקמה כמו שכופין על כל מצות עשה שבתורה.
נציין עכשיו כמה דינים נוספים.
נפש הנהרג לא תמצא מנוח עד שיעשה נקמה.
בשו"ת 'חות יאיר' סימן קמו כתב – ועוד, מה שמפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו גם מדברי חז"ל (אומנם שם מדובר על יהודי שרצח יהודי ונפל הרוצח בידי השלטונות ופסק שלא להשתדל בהצלתו מהגרדום)
מותר להשהות קבורת מי שנרצח בידי גוי לצורך נקמה.
בשו"ת הב"ח החדשות סימן נב פסק שמותר ואף חובה להשהות קבורת נרצחת כדי לעשות נקמה בגוי שרצחה וכתב – שצריכין להשהותו אפילו כמה ימים ושנים שלא לקברו כדי להשתדל לעשות נקמה שלא יהיו ישראל הפקר ביניהם חלילה אם לא יעשה נקמה. ועוד כתב שהעיכוב לקבורה הוי צורך כבוד המת שאין לך מצוה גדולה מזו להשתדל נקמה דהויא נחת רוח למת והטרדא גדולה מטרדת צרכי קבורה ותכריכים דזה עוסק בכבודו לעשות הנקמה ואינו קוברו עד לאחר הנקמה פשיטא דהוי עסקי הקבורה.
מותר לפתוח קבר לצורך נקמה
באותה תשובה כתב הב"ח - שאם היה צורך לפתוח את הקבר כדי לעשות נקמה לא עולה על הדעת שלא לפתחו דגדולה נקמה. ועוד כיון דהנקמה היא נחת רוח למת עצמו אם כן אין זה נגד כבוד המת כשפותחין אותו לצרכו.
וכן כתב בשו"ת 'האלף לך שלמה' סימן חלק יד סימן רצ"ט – דמה דאסור לפתוח הקבר היינו בשביל אחרים כדי לבודקן וכדומה אבל לצורך המת עצמו מותר ולנקום נקמתו עדיף מכבודו וכמו שאמרו חז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שני שמות לכך עדיף מכבודו ומותר לפתוח.
בירור הסוגיא העקרונית של עונש קולקטיבי – ע"פ המהר"ל מפראג
אך קשה: אם שכם חטא – כל העיר מה חטאו להרוג (אותם)? ותירץ הרמב"ם, דבני נח מצווים על הדינין (להקים בתי דין לשפוט העוברים על מצוות בני נח), ועבירה אחת ש(בן נח) עובר – נהרג על ידו; וכאן ראו (כל תושבי שכם) את המעשה הרע הזה ולא דנוהו – לכך היו (כולם) חייבין מיתה... ואף על גב דאמרה התורה "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" – היינו היכי (במקום) דלא עשו לישראל דבר כגון זה (מעשה דינה) שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף עלגב דלא עשה רק אחד מהם (שכם בן חמור) - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחילה מותרים ליקח נקמתם מהם (מכולם). והכי נמי (כך גם) כל המלחמות (של ישראל)... אף על גב שהיו הרבה (אנשים מתוך העם האויב) שלא עשו (כל דבר רע), אין זה חילוק – כיוון שהיו (חלק) באומה שעשה להם רע (לישראל) – מותרין לבוא עליהם למלחמה. וכן הם כל המלחמות.
(מהר"ל מפראג, "גור אריה" על התורה, פרשת וישלח)
===================
ובעניין הזה ראיתי לנכון לפרסם גם את הכתבה בעלון דש"ת מס' 482 שנכתב ע"י בנימין זאב הי"ד
פעולת תגמול בכפר קיביה - ההיבט התורני <וזה מאוד אקטואלי היום. - כי משום מה אנשים טוענים שנקמה זה לא "יהודי" - אריה י>
בד' בחשוון תשי"ד הסתננו ערבים מירדן ורצחו ברימון יד שלושה מבני משפחת קאניאס, האם סוזן, הבן בנימין בן שנה וחצי, והבת שושנה בת ארבע. נתיאור בעיתונים של אז - "שני הילדים שכבו על הרצפה כשהם מרוסקים האם שהיתה פצועה באופן אנוש וקוטועת יד הועבדה מיד לבית החולים אך מתה לאחר זמן מה מפצעיה". - שנשמע כאילו נכתב היום, זעזע את העם במדינתו הצעירה. היה זה שיא בשרשרת רציחות ע"י 'מסתננים'. יומיים לאחר מכן הגיעה התגובה. היתה זו התגובה הספונטנית של ישוב מוכה ומושפל. באישון לילה עברו תושבים מיהוד את הגבול, והתקיפו שלושה ישובים ערביים בשטח ירדן, ובצורה הקשה ביותר את הכפר קיביה, אחד הכפרים העוינים ביותר.
תוצאות התקיפה
קצת מושג מתוצאות התקיפה וההשפעות שלה, ניתן לקבל מתוך התיאור הבא, הלקוח מהעתון 'מעריב' יומיים לאחר התקיפה: "...מספר ההרוגים הערביים בהתקפות אשר בוצעו שלשום בערב מגיע לדברי הערבים ל-54 איש, אולם עדיין נמשכים החיפושים אחר גופות תחת הריסות הבתים. בכפר קיביה נהרסו בין היתר גם תחנת המשטרה ותחנת המים וכן אוטובוס גדול. בכפר בודרוס, שבו אין הפגיעות קטנות יותר, נהרסו בתים שונים, הפלחים תושבי הכפר ברחו מהמקום... בכפר בורדוס שכנה מחלקה של הלגיון הערבי שניסתה להיכנס בקרב עם הכוחות שתקפו את הכפרים הערביים בסביבה. אולם מחלקה זו נהדפה והיו לה גם כמה אבדות בנפש".
העולם כולו "זועזע", ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לגנות את ישראל. גם ממשלת ישראל התנערה מן המעשה.
הרב שאול ישראלי זצ"ל כתב בעקבות כך, תשובה מפורטת ומפורסמת כדי להצדיק את פעולת הנקמה של תושבי יהוד בכפרים הערביים. להלן חלק מדבריו:
"אנו יודעים יפה את מידת ה"יושר" המציינת את קו מדיניותן של המדינות המגנות. לא מפיהן אנו חיים ולא מהן נלמוד יושר וצדק. אולם חובה מוטלת עלינו לברר את דרך תגובתנו הנאותה לפי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. לבירור השקפת התורה על הנדון מוקדש המאמר הניתן בזה".
ולהלן מסקנות הדברים בסיום המאמר הארוך והמפורט:
"...וזהו הביטוי של הרבמ"ם "עזרת ישראל מיד צר", דהיינו על משקל הכתוב "צרור את המידינים והיכתם אותם כי צוררים הם לכם"... ופי' הרמב"ן שפנחס חשב שזו כדין מלחמה רגילה שיש בה דין להחיות הטף והנשים, ופירש לו משה שזו מלחמת נקמה היא ובה יש להרוג גם הטף משום נקמה... אבל אם כבר באו קודם, אלא שנסוגו ומטרתם לחזור ולבוא, הרי הם בגדר צוררי ישראל ויש בהם דין מלמת נקמה שהיא מצוה לכולי עלמא, ונהוגים בה כל דיני מלחמה ואין שום חובה לדקדק בעשיית הפעולה שלא יפגעו בה אלא אלאה שהשתתפו, כי זו דרכה של מלחמה שנספה בה צדיק עם רשע... והיוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא מלחמת מצוה, וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ובעלי בירתם ולילדיהם הם שערבים לזה, והם עוונם ישאו"
==========
"ונתתי נקמתי באדום - ביד עמי ישראל"! - ו "משה רבנו מתאווה לראות בנקמה במדינים"(ציטוט לא מדויק).
===================
ומה שאומרים שבגלל שדוד המלך ע"ה רצח יותר מידי.. ולכן הוא לא זכה לבנות א ביהמ"ק - אז אנו רואים שוב פעם את הצגת חצי-הציטוט. ובעלון דש"ת מס' 183 בנימין כהנא כתב על העניין. הנה:
דע את יהדותך (באמת)
למה דוד לא בנה את בית המקדש?
(להוציא מלב הטועים שחושבים שזה לגנותו מפני ששפך דמים)
ואף על פי שחשב לבנותו, בא נתן הבניא ואמר לו (דבה"י א, כב) : "לא תבנה לי הבית", למה "כי דמים רבים שפכת ארצה". כיון ששמע דוד נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודי בר אלעאי: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא חייך... כל דמים ששפכת היו לפני כקרבנות... אמר לו דוד: אם כן, ולמה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב... גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטוא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין.
פסיקתא, פרשה ב)
