הנושא סבוך מכדי לענות עליו בשתי שורות וע"כ אני מביא כאן מאמר של הרב שאול ישאלי זצ"ל מספרו חוות בנימין (סימן יג) בנוגע לעניין
מסירת שטחים מא"י במקום פקוח נפש
משימה לא נעימה נטלתי על עצמי, לצאת בויכוח עם ידידי משכבר הימים, הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, ראשל"צ וראש חכמי התורה, באשר להכרזתו באזני שליט מצרים, שחזר עליה בביסוס הלכתי בכנס לתורה שבע"פ של מוסד הרב קוק בחודש מנ"א אשתקד, ובא לידי פרסום רב בתקשורת כלפי פנים וכלפי חוץ: שבגלל פקו"נ יש למסור בידי בני הנכר היושבים בארץ חבלים שלמים מא"י, הללו הידועים בשם יהודה, שומרון ועזה, שהיו תחת שלטון הירדנים, ונכבשו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים בדרך נס והשגחה עליונה. ואם כי התנה את זה בתנאי כפול, שיהא זה שלום אמת לדעת מומחים צבאיים ומדיניים - וכפי שאמר בעצמו, עדיין הדבר רחוק, וקיימים חילוקי דעות בין המומחים עצמם בנידון - אך עצם השמעת הדברים כבר הספיקה להטיל מבוכה בציבור, בפרט בציבור שומר התורה, המעונין לשמוע דברי חכמים. וכן נשמעו בעקבות דבריו הצהרות מפליגות מפי כמה שרים, המתיימרים לומר שמשמיעים זאת בהישמעות לפסקו, שאכן מוכנים אנו להחזיר את "השטחים הכבושים" (בהשמטת אותם התנאים שהתנה), מה שמרפה את הידים עוד בטרם נתבשלו התנאים לפגישת מו"מ. וכך יש בהם חיזוק ידי השמאלנים, אשר כל מגמתם לראות מדינה צרה למדינת ישראל בתוך שטחה של ארץ ישראל, כדי לטשטש את ייחודו של עם ישראל וייחודה של ארץ ישראל, ובמיוחד עינם צרה בהתנחלויות אשר צצו מאז מלחמת ששת הימים באותם שטחים, והקימו יישובים למופת, מבלי שנגעו כהוא זה ביישובי עם הנכר, וכל משוש לבם לעקרם ממקומם.
מאחר, ולאחר עיון, שורת ההלכה מחייבת, שאין להיכנע ללחץ ולאיומי מלחמה למסור בידי נכרים שטחים מא"י, בפרט הללו המיושבים בידי יהודים, אמרתי לחוות את דעתי ברבים. ותורה, דכתיב בה אמת, לא תראה ח"ו כקנטרנות, ויקוים בנו "את והב בסופה", כדרשתם ז"ל. "והאמת והשלום אהבו".
א.
לשון הרמב"ן בדבר מצות כיבוש הארץ (סהמ"צ מצוה ד) היא:
הארץ לא נניח אותה בידם (מז' האומות) ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות... א"כ היא מצות עשה לדורות, מתחייב בה כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות.
על דבריו אלו כתב הרשב"ש (שו"ת סי' ב):
אין ספק שהדירה בא"י היא מצוה גדולה בכל זמן... וא"ז, הרמב"ן ז"ל, מנה אותה מכלל מ"ע... אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה. אבל היא נמנעת כלל, כשז"ל בגמ' כתובות פ' האחרון, שהיא מכלל שבועות שהשביע הב"ה את ישראל, שלא ימהרו את הקץ ושלא יעלו בחומה... אמנם מצוה היא על כל יחיד לעלות לדור שם.
בדברי הרמב"ן מפורש כנ"ל, שבכל הדורות, ואפילו בזמן הגלות, קיימת מצות עשה של כיבוש. מוכרח לומר, שאמנם אנוסים אנו מלקיים המצוה במילואה ע"י עליה בחומה, שהיא עליה ביד חזקה (רש"י שם), כלומר בדרך של כיבוש מלחמה ע"י כל ישראל. אכן גם עליית יחידים, שהיא כן אפשרית, יש בה משום קיום מצות עשה של הכיבוש, והיינו שגם כיבוש חלקי, שם כיבוש עליו.
שיטה אחרת יש לבעל "אבני נזר" (יו"ד תנד, נב) ולפיה לא חלה המצוה על יחידים, וז"ל:
י"ל, דכיון דהשבועה היא על כל הארצות, אלא דיחידים מותרים לעלות, ואין השבועה רק שלא יעלו כולם ביחד, מ"מ א"א שיהיה חיוב על היחידים לעלות, דא"כ שוב יהיה חיוב על כל יחיד ויחיד בפני עצמו וזה א"א, דהכל ביחד היינו בחומה, דאסור... על כן אין חיוב על שום יחיד.
לכאורה אין זה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן, שהרי לפיו יש קיום המ"ע ע"י עליית יחידים, ותורת כיבוש עלה. וקושיתו שאם חובת כל יחיד היא, הרי שהמצוה על הכל, וא"כ "היינו בחומה" - לק"מ, דהרי העליה בחומה היא רק ביד חזקה, כדפירש רש"י, לפי שביחד יש עיכוב מהאומות. א"כ העליה של כולם ביחד אי אפשרית היא, ונשארת כמצוה של יחידים, ומ"מ גם בדרך זו מ"ע איכא עלה, והזריז מקדים ונשכר. ע"כ נראה יותר כהרשב"ש.
איברא דכל זה הוא רק כשאין לו רשות מהממשלה לעלות, אבל אם השיג רשות לעלות ולהתישב שם, שוב מחוייב לעלות, דמעתה ליכא הטעם דכל דליתא בציבור ליתא ביחיד, שאם יותן רשות לכל ישראל לעלות, לא יחשב שעולין בחומה, כי בחומה פירש"י - ביד חזקה. גם י"ל, כי אם יותן רשות לכולם, יחשב פקודה (אב"נ, שם אות נו).
ב.
נחלקו הדעות בהשמטת הרמב"ם ממנין המצוות מצוה זו של כיבוש וישיבת א"י, מגילת אסתר וההולכים בעקבותיו סוברים, שמצוה זו אינה קיימת בזמן הגלות מכח השבועות שנזכרו בגמרא כתובות (דף קיא, א) שעניינם שלא לעלות בחומה, שפירש"י: יחד ביד חזקה, ושלא למרוד באומות. ויש שהסבירו זה בסיבה אחרת, שנוגעת לסדר מנין המצוות, אבל גם לדידהו קיימת המצוה (עי' בדברינו בס' ארץ חמדה שער א סימנים א-ג). אכן לפ"מ שהבאנו מאב"נ, שאם תינתן רשות "מטעם הממשלה" לעלות ארצה באין מפריע, הן בטל תוקף השבועות, וא"כ שוב חוזרת המצוה לתקפה, ויודה הרמב"ם לדעת הרמב"ן, וע"ע להלן (ד) דברי הגאון ר' מאיר שמחה הכהן, בעל "אור שמח", על ביטול השבועות.
במתן הרשות ע"י האו"מ להקמת מדינה עצמאית לישראל, ובעקבותיה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח, שיחד עם זה הוכרז על פתיחת שערי העליה של יהודים לארץ ישראל ללא שום הגבלה, פקע תוקפה של השבועה שלא לעלות בחומה, שהיתה כרוכה ביד חזקה. כלומר במלחמה, וכפי שהעלה האב"נ בפשיטות.
לפי זה חזר בכל תוקף החיוב בתור מ"ע על כלל ישראל לעלות לא"י, ולקיים הכיבוש בכל מקום אפשרי. וזה גם לשיטות שנקטו עפ"י דרכו של האב"נ, שטרם שניתנה רשות זו אין מ"ע גם על יחידים; וכש"כ לשיטת הרמב"ן, וכפי שהסביר דברי הרשב"ש, שחובת היחיד לא פקעה מעולם - עם הקמת המדינה חזרה חובתם של כל כלל ישראל לעלות בכל התוקף, ותורת כיבוש עלה, כמפורש ברמב"ן.
מלשון האב"נ שהובא לעיל, המבחין בין עלייה " כשאין רשות מהממשלה" לבין אם השיג רשות, מוכח (כפי שהדבר מובן מאליו) שאין הדבר תלוי אלא במתן מהממשלה השולטת במקום זה. אבל התנגדות ממשלות אחרות אינה משנה, ובנידון שלנו, שהארץ היתה נתונה לאפוטרופסות של האומות המאוחדות, שלפי התקנה הקבועה, עפ"י רוב הדעות מהחברים באומות יקום דבר, הרי ההתנגדות של אלה שאינם מסכימים בטלה וכמי שאינה. כן אין ערך להסכמה או אי-הסכמה של מי מיושבי הארץ, כי זהו ביד הללו השולטים בארץ בתוקף כיבושם.
כן פשוט הדבר, שמשניתנה הרשות מטעם השולט במקום, ונוצל הדבר בפועל עם הכרזת המדינה, שוב אין בכוח מי מהאומות, ואפילו כולן יחד, לחזור בהן ולבטל החלטתן. כדרך שלאחר חלות קנין בין מוכר לקונה ובין נותן למקבל, אין ביד המוכר והנותן לחזור בהם.
ג.
[לא אוכל להתאפק מלחזור ולהביע תמיהה על שחלק משלומי אמונים - היודעים נאמנה כי כל מאורעות האדם הפרטי צפויים ומושגחים, ודבר שאצ"ל שכל מה שקורה לכלל ישראל צפוי ומושגח - שמתעלמים מגודל הנס שקרה לנו עם הכרזת המדינה, שבו ביום נפטרנו מפחד השבועות שרדף אותנו כל ימי הגלות מבלי יכולת להמיש צוארנו מהם.
והרי זה, במדה מסוימת, דומה ליום חמשה עשר באב שבו כלו מתי מדבר, וניתן הדיבור לעלות לארץ אחרי שמורק חטא המרגלים. עליו אמרו חכמים, שלא היו כמותו ימים טובים לישראל. והרי דורנו זכה למה שלא זכו דורות רבים אשר ציפו ליום זה.
שמא יאמרו, אבל עדיין לא הגענו לגאולה שלימה - שלמה תקטן בעינינו הישועה פורתא גם אם עינינו נשואות לישועה מלאה? למה נהיה כפויי טובה מלהכיר בחסד ה' אשר נתגלה עלינו? הרי רק ע"י הודאה לנותן הטוב נפתחים שערי רחמים וחסד להוסיף להוריק עלינו שפע ברכה והצלחה.
ולענ"ד אין זה אלא עצת השטן להמעיט בעינינו את מתנת אלקים, ולתרץ עצמנו באמתלאות שונות, אעפ"י שכל עין תבחן עד כמה אינן עומדות בפני ההגיון.
כן לפלא בעיני על הגר"ע יוסף, שמביא את פי' הרשב"ש ברמב"ן, ומסיק לפיו שכאילו גם בזמננו תוקף השבועות לא פג, ולא שת לב, שהאיסור שלא לעלות בחומה, הוא כפירש"י: ביד חזקה. איסור זה ודאי אינו קיים, שהרי ברשות האו"מ הותר לנו לעלות יחד ביד חזקה].
ד.
אחרי שהביא את דעת הרמב"ן במצוה לרשת את הארץ, כתב הגרע"י בזה"ל:
...נמצא שהמלחמה למען כיבוש א"י ולמען תשאר בחזקתנו ולא נעזבה לזולתנו, היא מלחמת מצוה, ואז לכאורה אין מקום לחוש בזה לפיקוח נפש... ואם כן, הוא הדין כאן, שלדעת הרמב"ן מצות הארץ והחזקתה מתקיימת ע"י מלחמה, אין לחוש בזה לסכנת נפשות הנגרמת על ידי מלחמה.
אלא שלאחר זה תברא לגזיזיה. חדא, בהביאו דעות המתייחסים לדעת הרמב"ם, שהשמיט מצוה זו של כיבוש וישיבת א"י, ומפרשים שחולק בזה על דעת הרמב"ן שהובאה לעיל, וכן מביא את דברי הרשב"ש, שהובאו לעיל, המפרש את דברי הרמב"ן באשר לשבועות שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחרי אריכות דברים בזה מסיק:
נמצינו למדים, שגם לרמב"ן אין שום מצוה בזמננו לצאת למלחמה ולהכנס בסכנת נפשות כדי להגן על החזקת השטחים הכבושים על ידינו בניגוד לדעת אוה"ע.
בדבריו שמענו הבחנה בין החזקה בשטח של מדינת ישראל, בתחום הנקרא "הקו הירוק", לבין מה שמעבר לו, שקורא בשם "השטחים הכבושים", שזה כנראה בהתחשב בכך שזה "בניגוד לדעת אוה"ע".
אך לפי תפיסה זו, שכאילו מכיון שזה "בניגוד לדעת אוה"ע" זה כלול באזהרה של שלשת השבועות, "שלא ימרדו באוה"ע", א"כ עצם ההחזקה שבשטחים אלה, אף אילולא שהי' זה כרוך בסכנת נפשות ע"י הגנה במלחמה, ג"כ באיסור הוא, ולמה דן רק על סכנת מלחמה?
אם לדון לפי התנגדות אוה"ע, הרי גם חלקי ירושלים - והם ירושלים שבין החומות, כולל הכותל המערבי, וכן מה שקרוי ירושלים המזרחית - גם הם בכלל התנגדות זו, ועלינו לסגת מהם אף טרם משא ומתן. ולא זו בלבד, אלא הכללת ירושלים "החדשה" בכלל מדינת ישראל, והכרזתה כבירת ישראל, הן בניגוד לדעתם. ואף "הידידה" הגדולה שלנו,ארה"ב, עדיין לא מכירה בסיפוח זה, שלדעתם ירושלים היא עיר בינלאומית.
אלא שהברור לענ"ד (ואף הגרע"י יוסף בודאי יודה בזה), שהאזהרה שלא ימרדו באומות, אינה מכוונת אלא למעשי מרידה שייעשו בתוך גבולות מדינות העולם, וזה ברוח הציווי האלוקי ביד ירמיה: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה" (ירמי' כט,ז). ואכן כך נהגו ישראל בכל ארצות גלותם, כי רק לפעולות מעין אלה ייקרא "מרידה". ואילו באשר לארץ ישראל, האזהרה היתה "שלא לעלות בחומה". וזו כבר בטלה עם הסכמת האומות להקמת המדינה, וכנ"ל.
וע"כ דברי הרשב"ש, שהיו נכונים לשעתם, אין להם תוקף לזמננו, שכן בהענקת עצמאות למדינת ישראל כלולות הזכויות שישנן לכל מדינה עצמאית, ויש בכלל זה גם אפשרות של קיום חילוקי דעות שבין מדינת ישראל לאחרות, ואינה תלוי' בהסכמתן או בהתנגדותן. ופתרון סכסוכים וחילוקי דעות הוא עפ"י דרכים שונות, כאשר עינינו רואות בחילוקי דעות וסכסוכי גבול שבין מדינות העולם.
כבר עם קבלת ההחלטה הראשונה הנ"ל על זכות שיבת ישראל לארץ ישראל, נאמר על ידי אחד מגדולי ישראל של הדור שלפנינו, ה"ה הגאון אביר הרועים ר' מאיר שמחה הכהן, ה"אור שמח", כדברים האלה:
כעת הסבה ההשגחה, אשר באסיפת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה... ואולי על זה נאמר: עד מתי תתחמקין (ירמי' לא).
הכרזה זו אישרה את זכות עם ישראל על כל חלקי הארץ. ועליית ישראל לארץ מיד אחר הכרזה זו היתה בגדר קנין חזקה של כל מה שכלול היה אז במיצרי ארץ ישראל, כלשון ההלכה: "מכר לו עשר שדות בעשר מדינות - כיון שהחזיק באחת מהן, קנה כולן" (ב"ק יב,א) ואין בכוח מי מהאומות, ואף כולן יחד לחזור בהם. ואשר על כן, קריעת עבר הירדן מעל חלקי א"י בשעתה ע"י ממשלת המנדט נעשתה שלא כדין. ודבר שאין צריך לומר, שהחלטת החלוקה הנוספת של עבר הירדן המערבי שלפיה באה ההבחנה בין מה שבתוך "הקו הירוק" לבין מה שמעבר לו, נעשה בגזל ממש, וחמסנותא דמלכא אין לה תוקף דין.
ה.
בנוסף על המובא לעיל בשם הגרע"י, שמשום זה "אין שום מצוה בזמננו לצאת למלחמה, גם לרמב"ן, בניגוד לדעת אוה"ע", שכבר דנו בהם לעיל, והראנו לדעת שאינם נכונים לזמננו, מעלה הגרע"י פגמים נוספים, שבגללם אין תוקף בכיבוש צה"ל ובהחזקת "השטחים הכבושים":
שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנדרשים לכך, כמו שכ' הרמב"ן עצמו בסהמ"צ (ל"ת יז), שמצוה מוטלת על המלך והסנהדרין כשמוציאים למלחמת רשות או למלחמת מצוה לשאול באורים ותומים.
אך אם כן, איך נלחמו החשמונאים בימי בית שני מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר והרי בבית שני לא הי' מלך וחסרו אורים ותומים? (יומא כט,ב וע"ע רמב"ם פ"ד מביה"ב ה"א וראב"ד ונו"כ שם). ואיך נפסק להלכה שאף בזה"ז יוצאים למלחמה בבאים על עסקי נפשות או בעיר הסמוכה לספר גם על עסקי תבן וקש, וזה גם לגבי אחרים מישראל שיוצאים לעזרת אחיהם הנתונים בסכנה, מבלי מלך ומבלי או"ת? ועי"ש בסוגיא, שמביאים ראיה מדוד שנזעק לעזרת אנשי קעילה מהפלשתים ששסו הגרנות. ומה ראיה מביאים מדוד, שנאמר בו ששאל באו"ת, ואיך ניתן להוכיח ממנו לדידן ובזה"ז בכל מקרה דומה של עיר הסמוכה לספר, בעוד שהוא שאל באו"ת, ואילו אנן חסרנו זאת?
וברמב"ם (פ"ה מה' מלכים), שדן על התנאים הנדרשים ליציאה למלחמת רשות ולמלחמת מצוה, לא הזכיר בין התנאים הימצאות או"ת ושאלה בהם. ואם אמנם חלוק הרמב"ם עם הרמב"ן באשר למנין המצוה של השאלה באו"ת, פשוט שאין זה אלא אם ראוי להמנות במנין המצוות, עי' במפרשים שדנים בזה. אך גם הרמב"ם אינו חלוק בקיום המצוה של שאלה באו"ת ביציאה למלחמה. ומ"מ לא הזכיר מזה מאומה בה' מלכים בדיני מלחמה.
אלא פשוט וברור, שאין הצורך באו"ת אלא למצוה, וזה כשהם קיימים, אבל אינו לעיכובא. שכשאין האו"ת, אפשרות המלחמה אינה נמנעת בגלל זה, בכל אופן באשר למלחמת מצוה, עי' תוס' שבועות טו,א ד"ה שאין מוסיפין.
כן ענין המלך אינו לעיכובא כנ"ל במלחמת מצוה, ועדים הם השופטים, שנלחמו מלחמות ישראל טרם מלוך מלך בישראל. עוד נציין מש"כ בזה מרן הגראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן סי' קמד):
נראים הדברים, שבזמן שאין מלך... מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה.
וע"ע מש"כ בזה בס' עמוד הימיני עמ' נב ואילך.
ו.
עוד כתב הגרע"י בזה:
שעיקר המצוה אליבא דהרמב"ן אינה אלא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו... והרי בכיבוש שלנו היום, אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם וטירותם. ואפילו את האומות העובדות ע"ז אין בידינו להזיזם ממקומם... ואפילו הכנסיות של ע"ז שלהם על עמדם יעמודו... וכל זה מיראת אוה"ע. וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש, שעליו ציוותה התורה לפי דברי הרמב"ן...
ובפרט יש לציין, שבזמן האחרון הדרכים ביהודה שומרון ועזה הן בחזקת סכנה, ואין לנו עליהם אלא שלטון צבאי בלבד, בלא שום אפשרות לעבור שם בבטחה, וכש"כ להתיישב בתוכם, ובודאי שזה אינו בכלל מצות הכיבוש, כאדם העושה בתוך שלו, שעליו דיבר הרמב"ן.
אך הן הרמב"ן דיבר על מצות הכיבוש שקיימת בכל הדורות, וחייב בה גם כל יחיד מישראל. האם אין זה אומר, שאין פגם בכל אלה שלא ייחשב כאדם העושה בתוך שלו? ומהו זה הפגם שאין אנו מגרשים הערבים, והם יושבים לבטח "בחצריהם וטירותיהם", וכי ברצוננו להתנכל להם? הרי אין אנו מעונינים אלא שישבו בשקט, ויקבלו עליהם החובות שישנם על כל אזרח במדינה!
והרי כבר פסק הרמב"ם (פ"ו מע"ז) שאין האיסור של ישיבת עכו"ם במדינה אלא כשיד ישראל תקיפה. ופירוש הדברים "שאין היד תקיפה" הוא, על כרחך - לא משום סכנת נפשות, כי זהו דבר שאצ"ל הוא, והוא פטור בכל המצוות. אלא הכוונה, שהתנהגות זו נחוצה למען אפשרות קיום יחסים נורמליים עם עמי הסביבה, וכן שלא לתת פתחון פה לגויים במדינותיהם, נגד היהודים היושבים בארצותיהם. א"כ אין כיום חיוב זה, של גרוש נכרים מתוכנו.
ובכלל, לא מובנת טענה זו. דברים אלה מעוגנים הם בחוקים בינלאומיים, וכל אומה, ואפילו המדינות החזקות ביותר, מעונינות בקבלת הסכמה כללית, למען המעיט עד כמה שניתן מלחמות מן הארץ בין מדינה ומדינה ובין עם ועם. והאם עי"ז תפגם עצמאות המדינות כולן בכל מקום שהם, עי"ז ששומרות בקפדנות על קיום החוק הבינלאומי? אתמהה, ומכאן תשובה גם לטענה על שאנו נמנעים מלבער מקומות ובנינים של ע"ז. שכ"כ החינוך (מצוה תלו): "...שמצוה עלינו לאבד שם ע"ז, אם יש כוח בידינו". אבל אין אנו חייבים לרדוף אחריה ולאבדה, אלא בזמן שידינו תקיפה על עובדיה.
ונוסיף עוד, שלפ"מ שהביא רמ"א (או"ח סי' קנו בשם הראשונים) שבני נח אינם מצווים על השיתוף, והללו כולם הרי מודים בבורא עולם, וממש"כ החינוך הנ"ל נראה, שביעור ע"ז תלוי בחיוב ביעור עובדיה, ולפי הרמ"א, הרי אין על עובדיה בשיתוף תורת עובדי ע"ז, ואם כי יש מהאחרונים שחלקו ע"ז, והבינו אחרת דברי הראשונים, אין לדחות בקנה דעת הרמ"א, והני דס"ל כוותי'.
ואשר להימצאותם של ערבים בני דת ישמעאל בארץ, מן הראוי להזכיר עוד מה שהביא לפני כן שם אריכות דברים מכמה אחרונים, הנוקטים שאין בהללו משום "לא תחנם", ומותר לפ"ז למכור להם קרקעות מן התורה. וצרף לזה גם את דעת הרדב"ז. שאין איסור מתן חניה אלא מדרבנן, דקרא אסמכתא בעלמא, באופן שמן התורה מותר שימצאו נכרים אלה בארצנו, ואם תמצי לומר שיש בכה"ג פגם בכיבוש, הרי בר מן האי דינא "דלא תחנם", איך יתכן שהי' מותר לשכנם בארצנו מעיקר הדין, שזה מבטל את הכיבוש שנצטוינו עליו לפחות בזמן בית ראשון.
ובכלל אין הדבר מובן, שכפי שכבר ציינו לעיל, נראה שמבדיל בין "החזרת" השטחים של יהודה שומרון ועזה לבין אלה שהיו מוחזקים בידינו לפני מלחמת ששת הימים, שעליהם נראה שמסכים שחובת מלחמה קיימת להגן עליהם. וזה מפני שבמקום שיש דין כיבוש, יש גם חיוב של מלחמה ומסירות נפש, אך הרי גם בשטחים שהיו מוחזקים בידינו יש ג"כ מקומות מסוימים שבהם יושבים הערבים "בחצריהם ובטירותם" באין מפריע. א"כ גם כאן, לדעתו, אין תורת כיבוש קיימת ממילא. וא"כ, אם גם הללו יתעוררו ויתבעו להנתק מעל המדינה ולהצטרף לאחיהם שמעבר לקו הירוק, גם כאן צריך למלא מבוקשם, והכל משום חשש של פקו"נ ואנה אנו באים?
ז.
במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנא, שכל אותם המקומות שנכבשו ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמה שנכפתה עלינו, בעוד שהשתדלנו למונעם מלצאת למלחמה: ובמצורף לזה קנין החזקה שבמעשי ההתנחלויות שבא בעקבות הכיבוש (אחרי שהובהר למדי שעדיין משתעשעים בחלום שיצליחו לזרוק אותנו לים) ושהיו בהסכמת ואף בסיוע של הממשלה, תורת כיבוש עליו לכל דבר.
וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמש"כ במק"א), שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו בחמלת ה' עלינו במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, ועשינו מעשה המורה על רצוננו לזכות בהם, תורת כיבוש עליהם, ועל כן, גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה.
ח.
בדברי הגרע"י מובא מפי השמועה, שהגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל, התבטא, שאם ביאת המשיח תהיה כרוכה באובדן נפש מישראל, כי אז מוטב שלא יבא. דומני, שכוונת הדברים באשר לשמחה ולסיפוק הנפשי בעצם ביאת המשיח, אולם אם הכוונה לריוח ולהצלה שיעמוד עי"ז לישראל, שכל אלה הנמצאים בצרה ובשביה ימצאו פדות ורווחה, כי אז אם אמנם לכתחילה אין דוחין נפש מפני נפש (ואפילו מפני נפשות), מכל מקום להלחם למטרה זו, היא המלחמה של עזרת ישראל מיד צר, שהיא מצוה, וכבר מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים) שמלך המשיח ילחם מלחמות ה', וזה עוד טרם שיודע שהוא ודאי משיח, הרי, אעפ"י שהרמב"ם נוקט שם שגם אז "עולם כמנהגו נוהג", א"כ גם מלחמותיו יתכן שיהיו כרוכים באובדן נפשות, מ"מ לא ימנע מלערוך אותם, וזהו כאמור, כשיהיו לשם הצלת אנשים מבני ישראל.
ט.
ביחוד מתמיהה הטענה, שבגלל אי השקט השורר במיוחד בשטחי יהודה שומרון ועזה בשנים האחרונות ע"י גורמים מסיתים מחוץ, ומפנים, ולצערנו, גם מאחב"י התומכים בידם, וזה מחוסר אמונה וממגמה מפורשת של טשטוש ייחודו של עם ישראל כעם התורה ועם סגולה, "הדרכים ביהודה שומרון ועזה הם בחזקת סכנה... בלא שום אפשרות לעבור שם בבטחה, וכש"כ להתיישב בתוכם... זה אינו בכלל מצות הכיבוש".
חוץ ממה שיש כאן מן ההגזמה, וב"ה מיושבים שם כמאה אלף יהודים כ"י; ואילולא שהיתה הממשלה עצמה מרסנת התיישבויות חדשות, היו מתוספים עוד כהנה וכהנה. אך גם אם קיימת סכנה שהיא ע"י פורעים, שהצבא רק מתוך חישובים (לעיתים גם מוטעים ומעוררי בקורת) נמנע מלנקוט יד יותר קשה, ויש והפורעים מצליחים לפגוע בנפש או ברכוש, הרי לכל גלוי וידוע שהשלטון הוא בידי הצבא, והוא שקובע תורת כיבוש על המקום.
וכבר היו לישראל בארץ עתים קשות יותר, בראשית כניסתנו לא"י, עד שהתיצב השלטון ע"י מלכי ישראל, גם אחר י"ד שנות כיבוש וחילוק, והד מזה בשירת דבורה: "בימי שמגר בן ענת חדלו ארחות, והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות, חדלו פרזון בישראל, חדלו". האם אז נתבטל מהארץ תורת כיבוש, וחיוב המצוות התלויות בארץ, המותנות בהיות הכיבוש, כמוש"כ הרמב"ם בראש ה' תרומות? כי אז היה צריך להתבטל מנין השנים, והיה צריך להתחיל מחדש. וכן היה המצב בסוף ימי הבית השני, כשהרומאים התחילו להשתלט על הארץ, וחנה בה חיל מצב רומאי קבוע, שהיו עובדי ע"ז באופן גלוי - האם בטלו אז היובלות והשמיטין?
י.
אך בר מכל הדין: סוגיא מפורשת בעירובין (דף מה,א) שלמרות שבבאו עכו"ם על עסקי ממון אין יוצאים עליהם למלחמה בחילול שבת, בעיר הסמוכה לספר יוצאים. ומביא לזה ראי' מדוד שיצא להלחם בפלישתים ששסו הגרנות, דהיינו על עסקי תבן וקש. ופירש"י: "עיר הסמוכה לספר - שמבדילה בין גבול ישראל לגבול העמים, שאעפ"י שלא באו אלא על עסקי ממון, חיישינן שמא ילכדו המקום, ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם".
והיינו שיש חשש של כיבוש יישובי ישראל, שלזה ייחשב כסכנת נפשות, כשהמקום כבוש בידי עכו"ם, ואז אין מעצור בפניהם גם לענייני נפשות. ודין זה אינו רק בא"י, כפי שאמרו שם, שמהאי טעמא גם נהרדעא (שהיא בבבל) נחשבת כעיר הסמוכה לספר.
ואם בזה, שלא באו כלל אפילו ללכוד את ערי הספר, ולא באו אלא על ענייני ממון, חוששים שישתלטו על המקום, ומשם ימשיכו להשתלט על כל היישובים הנוספים, מכל שכן אם כל הדיון במפורש למסור להם המקום הגובל עם שאר יישובי ישראל, שלפי חז"ל חייבים ע"ז לצאת למלחמה, כי יש חשש סביר שלא יעצרו בזאת, אלא ימשיכו לכבוש גם מקומות נוספים.
על דברים פשוטים וברורים אלה, לפי פירש"י ועוד ראשונים, וכפי שנפסק בפשיטות בשו"ע סי' שכט, ו כתב הגרע"י:
בשטחים של יהודה שומרון ועזה, אשר נכבשו ע"י צה"ל מידי הערבים, והם תובעים אותם בחזרה, אם הם יאמרו שרוצים לכרות ברית שלום אתנו אם נחזיר להם שטחים אלו, ואם לאו, ח"ו קיימת סכנת מלחמה מיידית, ומומחים צבאיים ומדיניים יקבעו שאין סכנה כלל בהחזרת השטחים - בודאי שאין זה דומה לעיר הסמוכה לספר שבידינו מימי עולם.
כמה תשובות בדבר: מש"כ לחלק "שאין זה דומה לעיר הסמוכה לספר שבידינו מימי עולם", האי "מימי עולם" לא נדע פירושו - האם נהרדעא היתה בידינו "מימי עולם"? והרי שם הוא שלטון עם זר מאז ומעולם, אלא שמאז סוף ימי בית ראשון התרכזה שם אוכלוסיה יהודית. ונהרדעא, בתור עיר הסמוכה לספר, עמדה לפעמים בלחץ של עכו"ם שמעבר לספר בעניני ממון. וע"ז אמרינן, שלמרות שבאופן מוצהר אינם באים אלא על עסקי ממון, ואין ברצונם להשתלט על העיר, מ"מ אין להסתמך על דבריהם והצהרותיהם, ולמיחש מיבעי, עד כדי צורך לצאת נגדם במלחמה, שיתכן שתהא קשורה באובדן נפשות וחילול שבת, והלכה זו קבועה ופסוקה, ולא הותנתה בשאלת מומחים למיניהם להערכת המצב, כי חז"ל מסרו לנו את הערכתם הם, שתכנו את רוחם ומאוייהם של הגויים. וכך נפסקה גם הלכה לדורות ברמב"ם ובשו"ע.
כמו כן, "פורתא" לא דק במסירת טענותיהם ותביעותיהם של הללו שאנו בעימות עמהם. אמירתם על נכונות כריתת שלום אתנו, גם של הללו המוגדרים כ"מתונים" שביניהם, תולים זאת לא בהחזרת שטחים כי אם בהחזרת השטחים. ויש נפ"מ גדולה ב"הא הידיעה" הלזה.
ואף מכריזים, כי לא יתרצו בפחות, עד שיתנוסס דגלם על ירושלים עיה"ק, למה, איפוא, יש לשגות באשליות שוא ובהרדמת הציבור בדיבורים על "שלום שלום" - "ואין שלום"? "שא"י ירושה היא לנו מאבותינו", והם שיושבים על אדמה לא להם. שכן קיי"ל, שקרקע אינה נגזלת ואינה נקנית ביאוש. בפרט שמעולם לא נתייאשנו, אף לא נשתקע שם בעלותינו מארץ זו (עי' סוכה דף ל' ותוס' שם). כי על כן, רק בעמידה בקומה זקופה על זכותנו, שהיא מעוגנת בהבטחת השי"ת לעמו ישראל, ובעובדא ההיסתורית הברורה והמוכחת, שעד שהוגלינו בחוזק יד, חיינו ויצרנו בארץ זו, ועדים ספרי הנבואה והיצירה הענפה של התורה שבע"פ של התנאים והאמוראים, כי לנו הארץ הזאת מאז ועד עולם.
יא.
לפי הגדרת רש"י את עיר הסמוכה לספר, המחייבת יציאה להגנה עליה גם בעבור עסקי "תבן וקש", שהוא מפאת החשש שישתלטו עליה, ומשם ימשיכו לכבוש את כל יישובי היהודים שם, יש דמיון ברור ל"שטחים", בהיותם משמשים אף הם כקרש קפיצה לשאר חלקי הארץ. אך הגרע"י מנסה לערער את דמיון זה. וזה משום שהראב"ן מפרש דלא כרש"י, שהסכנה בעיר הסמוכה לספר היא, שמתוך היות המקום קרוב לריכוזים של יישובי העכו"ם, לא יפחדו מהיהודים, ואף לא יירתעו מלהרגם, אם מי מהם יגלה התנגדות ולא יניח להם לשלול שלל, שכן יסמכו על עזרת הגויים והגנתם.
ולפ"ז פירוש ההבדל בין אם באו על עסקי תבן וקש לעיר הסמוכה לספר לבין אם באו על ערים אחרות הוא, שבדרך כלל כשבאים על עסקי ממון אין חשש לפקו"נ. שכן אם מתנגד להם מי מישראל, ולא יניח להם לשלול שלל, יסורו מעליו, ולא ינסו לרצחו נפש, כי יפחדו מנקמת היהודים.
בעוד שבעיר הסמוכה לספר יהיה להם עוז, מתוך בטחונם בעורף של עכו"ם שיבואו לעזרתם ואם מישהו יגלה התנגדות, ירצחוהו נפש, ועל כן הרי כל עסקי ממון יכולים לההפך לעסקי נפשות.
ואעפ"י שמצד הדין צריך אדם להפקיר ממונו, ולא לעמוד כנגדם, בפרט כשהדבר כרוך בחילול שבת, יש אומדן סביר שימצאו כאלה חמומי מח - כחזקה שאמרו חז"ל: אין אדם מעמיד עצמו על ממונו - ויבואו לידי סכנה, ע"כ רואים זאת כסכנת נפשות, ומחויבים אנו לצאת להצלה עם כל הכרוך בזה.
ועפ"י פי' זה של הראב"ן, טוען הגרע"י, שאין דמיון בין "השטחים" לבין עיר הסמוכה לספר,
שבזמננו אין להם מקום לנוס, שבעז"ה יש אתנו מטוסי קרב, שיוכלו להמריא למרחקים גדולים וכו' וכו'.
אך טענה זו מופרכת:
א - העזרה שהם סומכים עליה אינה כלל מצד "שיש להם מקום לנוס". אלא סומכים שהעזרה המובטחת להם מבני עמם תשמש גורם הרתעה מספיק, שלא יאבו להתגרות בהם, ולא ירדפו כלל אחריהם.
ב - כשם שיש לנו בע"ה מטוסי קרב וכו', כן יש לשכנינו מטוסי קרב וכל אביזרי לחימה כהנה וכהנה, והתמודדות זו אינה רצויה לנו כמו להם.
ואף גם זאת, תהיינה נא אזנינו שומעות את היוצא מפינו: בעוד שבשעה זו, שהשטחים בידינו, מראים פנים למסירתם לידם מפני חשש מלחמה, ולא סומכים על כוח ההרתעה של מטוסי הקרב שיש לנו בע"ה "שיוכלו להמריא למרחקים וכו'". האם לאחר שנמסרם בידים לידם, ויהיו המקומות בשליטתם המלאה, אז דוקא יתחילו להבהל מפני מטוסי קרב אלה שיפגעו בהם, כאילו הם מחוסרי הגנה מכל וכל?!
אך גם חוץ מזה ונוסף לזה: מאן יימר לן שהפירוש של הראב"ן נוגד להלכה שלפי פירש"י? והרי יתכן, שאינו בא אלא להוסיף נימוק נוסף לספר. ויש בזה חידוש, שגם מצד חשש שמא מישהו ינהג שלא כהוגן, ויעמיד עצמו בסכנה עבור ממונו שלא כדין, גם זה מצדיק דיו את חילול השבת ואת סיכונם של אחרים, כדין כל פיקוח נפש, וכשם שגם בשו"ע, למרות החזיקו בפירש"י בענין עיר הסמוכה לספר, מעתיק להלכה גם חשש זה של הראב"ן (והוא מתרוה"ד, כתבים סי' רנו), וז"ל:
יש מי שאומר, שבזה"ז, אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו, יהרגנו, והוי עסקי נפשות.
והוא מהטעם, כפי שכתבו המפרשים שם, שאעפ"י שמעיקר הדין עליו להניח ליקח הממון, חיישינן שמא יעמוד אחד כנגדם, כי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויסתכן בזה.
וכן מופיעה הלכה זו באו"ז, לאחר שהביא פירש"י לעיר הסמוכה לספר (סי' פד אות יג):
כש"כ עתה, שאנו דרים ביניהם, שאפילו אם באו לשלול בעלמא, שיוצאים עליהם בשבת בכלי זין. שכששוללים, אז כמו כן הורגים.
א"כ, הרי לא נפלאת היא, שהראב"ן, גם בנקטו שהסכנה בעיר הסמוכה לספר היא גם מצד הסכנה שבעצם שלילת הממון שיהפך לענין של נפשות, אינו חולק על רש"י מצד הסכנה של כיבוש המקום ע"י העכו"ם. וזה בדיוק כחשש אשר לפנינו במסירת השטחים.
הגרע"י מביא עוד להסתייע מפירוש הרוגטשובי ברש"י, שמש"כ שהחשש בעיר סמוכה לספר שמא יכבשו משם הארץ, אינו מצד חשש פקו"נ, אלא משום מצות כיבוש הארץ, שדוחה את השבת, ובקשרו נימא לנימא, בהסתמכות על מה שהעלה (והובא לעיל וכבר דנו בהם) עפ"י הרשב"ש, שאף לרמב"ן אין כיום מצות כיבוש, ממילא כל דין זה אינו קיים כיום (ושלא כהשו"ע).
פירוש זה של הרוגטשובי כשלעצמו מופרך מהסוגיא עצמה, שלפי"ז מה מקום להשוות נהרדעא, שהיא בבבל, לעיר ספר. והוא עצמו הרגיש בזה, וכתב: "שמכיון שיש שם ישוב קבוע ועם רב מישראל, הרי היא כא"י, כשם שמותר לגדל שם כלבים כדין עיר ספר". דברים תמוהים כשלעצמם - וכי מה שייך ענין "עם רב מישראל" למצות כיבוש? והגרע"י עצמו כתב, שכל זה דוחק, אך א"כ, מה יש להביא דברים, שהם בחינת לחידודי, ומה יושיענו זה, בעוד הלכה פסוקה מפורשת בשו"ע שנוהגת בכל תפוצות ישראל?
ולמרבה הפלא רוצה לבאר בדרך זו גם את דברי ערוך השולחן:
ונראה שזהו טעמו של הגאון ר' יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן, שכתב: ובזמן שבית המקדש היה קיים, ובאו לעיר ספר העומדת על הגבול, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהן את השבת. שעיר כזאת, אם יכבשוה, יהא נוח לכבוש את כל הארץ.
הנה רצה לתרץ מילי דתמיהא במילי דתמיהא הדחויים. ולא הרגיש שמלים אלה בערוך השולחן אינם אלא תיקון סופרים מאימת הצנזורה (כך יש שם עוד שינויים מהאי טעמא באותו סימן ובעוד מקומות רבים, והדברים ידועים). שמא תתלה בוקי סריקי במחבר, שכאילו מטיף לקחת החוק בידים בגדר מרידה בשלטון. שהרי גם אם מדין כיבוש א"י היא, במה זה תלוי אם בפני הבית או לא?
ואם נרצה ליישב דברי הגאון הרוגטשובי, שלא יראה כ"שלא בדרא דאוני", יתפרש שכוונתו לומר שהגמרא משוה עיר ספר שבחו"ל, לעיר ספר שבא"י. שאם אמנם אין שם דין מצות כיבוש, אך מ"מ גם שייך חשש של פקו"נ, כטעם הראב"ן ותרוה"ד. ואשר ע"כ גם בזה הותר. וזה מצד ספק פקו"נ, שגם הוא מתיר מלחמה וחילול שבת.
אך א"כ, הרי חוזר הדבר שספק פקו"נ דומה בדין זה למצות כיבוש, ודון מינה לנידון דידן, שאם גם אין מצות כיבוש הארץ בזה"ז, עכ"פ לא גרע מישוב יהודי שבחו"ל.
בסיום הדברים מעלה עוד חילוק בין נידון דידן לבין עיר הסמוכה לספר, אפילו לפי פירש"י כפשוטו, ושעל כן אין להביא משם ראיה - כי למנוע סכנת מלחמה מיידית עדיף טפי ממה שנחוש פן תקראנה מלחמה בעתיד. ומביא חבל אחרונים שדנו בענין ספק סכנה המתירה חילול שבת, שהעלו דלא חשיב ספק פקו"נ להתיר איזה איסור כשאין סכנה לפנינו (וכנראה, כדי שלא נטען, שא"כ גם סכנת מלחמה "מיידית" זו אף היא אכתי אינה בפנינו). ומביא לזה דברי מרן החזו"א ה' אבלות ר"ח, ז) המנסח את הדברים בזה"ל:
ואין כוונת החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר. דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן]... הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר... אלא לא מיקרי ספק פקו"נ בדברים עתידים, שבהווה אין להם כל זכר וכו'. ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה נהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות.
ועפי"ז מסיק הגרע"י:
וכאן הרי הסכנה לפנינו, שאם לא נחזיר השטחים... עלול הדבר להביאנו לסכנת מלחמה באופן מיידי, משא"כ החשש פן ע"י שהגבול יהיה קרוב ליישובינו, יתפתו בעתיד לפתוח במלחמה.
באמת עלינו לבאר מש"כ מרן החזו"א "ואין כוונת החילוק בין איתא קמן לליתא קמן". שודאי אין כוונתו לומר שאין שום חילוק בין סכנה שלפנינו לבין סכנה שלעתיד, דזה ודאי אינו, שהרי לענין סכנה בפנינו אמרינן בסוגיא (יומא פה,א) דלא אזלינן בתר רובא, ושלא כמו בכה"ת כולה. וביארו התוס' שם (ד"ה ולפקח): "דהיינו טעמא, משום דכתיב 'וחי בהם' - ולא שימות בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל". הרי שחוששים גם לספק רחוק ביותר, אף שאינו מצוי כלל, בעוד שאם אין הספק סכנה עכשוי חוששים רק "אם מצוי הדבר", דהיינו שאז אינו חורג מהדין הכללי שבכה"ת כולה, דאזלינן בתר רובא. וע"כ יש לדון אם דבר זה מצוי שיקרה, כלומר אם יש כאן חשש סביר או רחוק. וכל שהחשש לפקו"נ הוא מצוי, כי אז אף אם איננו לעת עתה בפנינו, הרי הוא כאילו בפנינו.
וזה פשוט בכוונת דבריו. ובזה הוסיף, שהדוגמא לכך היא עיר הסמוכה לספר, שכל כיו"ב הוא בגדר ספק המצוי, שע"כ התירו שם חכמים לצאת למלחמה בכלי זיין ולחלל שבת. כי זהו בגדר איתא קמן, ולא יקרא "ליתא קמן" רק "בדברים עתידים, שבהווה אין להם כל זכר".
ומעתה נחזי אנן - חז"ל חישבו ומצאו, והפוסקים אף הביאו זאת להלכה באופן פסוק, שעיר הסמוכה לספר זהו ספק המצוי, שממילא חלים כאן כל חיובי יציאה למלחמה, ואנן ניקום ונסמוך על מומחה זה או אחר, ולפיו נפסוק שזהו ספק שאינו מצוי, בניגוד לקביעת חז"ל הכללית בענין עיר ספר!?
בפרט, שגם קביעה זאת, שכב' הגרע"י מסתמך עליה, וחוזר ע"ז כמה פעמים, שהאיום שמאיימים במלחמה מיידית הוא ספק המצוי יותר. אף קביעה זו אינה אלא בגדר דברי נביאות ופתחון פה לשטן. ואם נבוא לחשוש, הרי הסכנה מצפון אינה מסתלקת ע"י מסירת "השטחים הכבושים" של יהודה שומרון ועזה, אלא אף נעשית מוחשית יותר, בהיותם מסייעים להדדי, ואכמ"ל בדברים פשוטים וידועים.
אשר ע"כ, ההלכה הפשוטה לפנינו היא על יסוד פסק ההלכה שבשו"ע, שמסירת שטחים כל שהם אסורה, כי לא זו בלבד שמסלקת סכנה, אלא אדרבא מגדילה הסכנה ביותר.
יב.
עד כאן היה הדיון על הסכנה הכרוכה במסירת שטחי יהודה שומרון ועזה לעם הנכר, ליישוב שלפנים מ"הקו הירוק". אך בעיקרו של דבר הן יש בזה העלמת עין מאותם ישובים שמעבר לאותו קו, באותם השטחים עצמם שלפני "מלחמת ששת הימים" היו בחזקת ממשלת ירדן, שבינתיים נתמלאו בישובים יהודיים, המונים אוכלוסיא של כמאה אלף יהודים.
והנה סתם ולא פירש הגרע"י בהרצאתו-שיעורו מה ייעשה בהם. שהרי אין זו בעיא פשוטה כלל וכלל. היוצע כי ייעקרו ממקומם, דוגמת מה שנעשה בשעתו בימית, שגרם זעזוע עצום והתמרמרות רבה, ורק בנס נמנעה שפיכות דמים? אך הן קשה להעלות על הדעת אפשרות כזו. שהרי אין צל של ספק, שאוכלוסי ישראל שטיפחו וריבו יישובים אלה, והקימו ערים וכפרים לתפארת, לא יסכימו להיעקר ממקומותיהם, אשר הקימו בעמל רב ובקשיים עצומים, ולתת לנכסיהם לרדת לטמיון, ואם נטיל על צה"ל לעשות המלאכה, למרות התנגדות המתנחלים, האם לא יהיה הדבר כרוך בשפיכות דמים ובמלחמת אחים איומה ח"ו? והאם חשש זה פחות הוא מזה שמעלים הראב"ן, האו"ז ותרוה"ד באשר לישוב יהודי השוכן בין הגויים גם בבאו על עסקי ממון, מפני החשש שמא ימצא מי מישראל, שמתוך רצון הגנה על ממונו יבוא לכלל סכנה, שמשום זה מתירים מלחמה וחילול שבת?
היאך, איפוא, יתכן לפסוק על מסירת השטחים מפני חשש פקו"נ, בעוד שמסירה זו מעלה כבר אפשרות מוחשית של שפיכות דמים בצורה איומה ביותר.
ואם אמור יאמר, לא נעקור יישובים אלה ממקומם, אלא ישארו אלה בתחום האויב, אשר אחרי כריתת ברית שלום אתו, שלום יהיה להם בתחומו - הרי זה בניגוד מפורש להלכה, שבעיר הסמוכה לספר יוצאים למלחמה גם בעסקי תבן וקש, וזה רק מחשש שמא יגיעו לידי כיבוש העכו"ם.
ואילו כאן נמסור אותם לכתחילה ובמתכוין לידי אויב ומתנקם, ונעמידם בידים ריקות, נתונים לחסדם של אלה שירגישו עצמם כמנצחים...
יג.
לכן למסקנה יש להכריע כי ישנו איסור מוחלט למסור השטחים, שנכבשו על ידינו בחסד ה' במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר. במסירת שטחים אלה לידי הנכרים, לא זו בלבד שמרחיקים חשש של אובדן נפשות, אלא אדרבא מקרבים סכנה זו ביותר.
נתאזר באמונת אמן ובבטחון בשומר עמו ישראל, שינחנו בדרך מישור ויציל נפשותינו מן השעות הרעות, לגאולה וישועה בקיבוץ נדחי ישראל והולכתם קוממיות לארצנו ובארצנו.
