פרק ח
"עולמות אחד"
מאמציהם המבוהלים של הישראלים להמציא תכניות מעשיות לדו-קיום
יהודי-ערבי בישראל מתבססים על תחושתו של הישראלי, כאילו
חובה להאמין באמתותו ובתוקפו של רעיון זה: אפשר לקחת שני
עמים - השונים בכל, בלאומיותם, בדתם, בתרבותם, בלשונם
ובחוויותיהם ההיסטוריות במהלך שלשת אלפים השנים
האחרונות; - שאחד מהם חי בארץ בתור רוב זה שש מאות שנה,
ואילו האחר נעדר ממנה כמעט כליל אלף תשע-מאות שנה; - שזה
שהיווה קודם לכן את המיעוט נעשה הרוב והשליט לאחר עשרות
שנות איבה, אלימות ואיבחה, ואילו האחר (הרוב-לשעבר) נעשה
כמעט בן-לילה מיעוט קטן וחסר-אונים; - שזה שהיווה קודם את
המיעוט הגיע לידי ריבונות מלאה על הארץ שהרוב-לשעבר תמיד
ראה אותה כארצו; - ששניהם חיים בארץ שהמיעוט הנוכחי
מאמין שהיא כולה שלו, ושהרוב הנוכחי טוען שהיא מולדתו,
ביתו, רכושו וזכותו, ושהוא הקים בה את מדינתו, נחלתם של כל
בניו בכל מקום שהם, שמאפיינים אותה דתו, לאומיותו, תרבותו,
לשונו וגורלו של אחד משני עמים אלה בלבד; - שהמיעוט הנוכחי
מתברך באוכלוסים רבים ובצמיחה חינוכית המבטיחים שבעתיד
יהיה המיעוט לשליש מאוכלוסית הארץ, ואפילו לחציה ויותר
מכך; - שהאומות השכנות קשורות למיעוט בדמן, בדתן,
בלאומיותן, בתרבותן, בלשונן ובגורלן, ונשבעות למחוק מעל
המפה את ריבונותו של הרוב; - שהעם המהווה את הרוב הנוכחי
מבודד יותר ויותר ומותקף יותר ברחבי העולם; - שהעם המהווה
את המיעוט חש בחולשה, בחוסר-הביטחון ובמחלוקות הפוקדים
יותר ויותר את העם-הרוב, בו-בזמן שהוצעה לו למיעוט
אוטונומיה בשטח הגובל באזורי היישוב של הרוב; ועם כל אלה -
אפשר שתוך רצון טוב וקידמה כלכלית וחברתית יחיו יחדיו שני העמים
בשלום, שהמיעוט יחוש תחושת נאמנות וקשר אזרחי כלפי מדינת
הרוב, ולא יחלום על היום שבו ישוב לשלטון בארצו.
כערבי הייתי צוחק, אך כיהודי אני בוכה.
המדינה הריהי רכבה וביתה של האומה. מאז ומתמיד היו השתים אחת.
העיר-המדינה של יוון העתיקה היתה ביתו של עם מסוים. כל
אזרחיה (כמעט ללא יוצאים-מן-הכלל) היו בני אותה אומה, אותה
דת, אותה [[130]] תרבות ואותה לשון. שוב ללא יוצאים-מן-הכלל
כמעט, לא היו בני-אתונה גרמניים, או איטלקיים, או ספרדיים או
אפריקניים בתוך העיר אתונה. לא היו אזרחים "כפולים".
בן-אתונה - כל בן-אתונה - היה יווני. לכולם היו אותו רקע, אותו
דם ואותן חוויות היסטוריות משותפות; לכולם היו אותה לשון,
אותה דת, אותה תרבות. כזה היה המצב השגרתי והטבעי השורר
בעולם העתיק. מצב הגיוני בהחלט.
האומה, אוסף שבטים שבעצמם צמחו מבתי-אב וממשפחות, היתה
משפחה שיתופית גדולה אחת, שבניה נקשרו בקשרים מחייבים
ביותר - קשרי דם. בכל מקום היה כך. ארץ מואב היתה מדינתם
של העם המואבי ולא של זולתו. בה דברו מואבית, לשונם
המשותפת של המואבים; בה עבדו הכל לאלילם המשותף, כמוש;
בה זכרו הכל את אביהם המשותף, לוט. לא היו שני עמים
"שותפים" למואב. כך היה טבעי והגיוני. למשפחה צורך במקום
מגורים לחסות בו מפני הרוחות הנושבות. ועל-כן היא רוכשת לה
בית. בית זה הוא רכושה הבלעדי של המשפחה, שהיא הקובעת את
הנוהג ואת הנוהל שיחולו בו. שמה של המשפחה הוא הנקרא על
ביתה. כך היה גם בענינה של המשפחה המורחבת, האומה. שם
האומה נקרא על ארצה, וזרים שהגיעו אליה לא נעשו אזרחיה של
הארץ, ולא נעשו שותפים לבעלות עליה עם התגוררם בתוך
גבולותיה. האומה-המשפחה היא היתה הבעלים על הארץ, והיא
אשר קבעה את חוקיה. מי שלא היה בן-משפחה היה אולי במעמד
של מבקר, של אורח רצוי או אפילו של תושב נסבל - אך הוא לא
היה אזרח. הארץ לא היתה שלו.
רק לאחרונה קמה תפיסה חדשה - האומה-המדינה בת זמננו. פתאום,
חברות באומה לא היא אשר הקנתה לאדם זכויות ובעלות, כי אם
המגורים והדירה בארץ. לפנים האומה-הבעלים היא שנתנה את
שמה לארץ; עתה הארץ - שמה הוא הנקרא על תושביה, ללא
הבחנה גזעית, דתית, תרבותית, לאומית או לשונית ובלי לייחס
חשיבות להעדר קשריהם ההיסטוריים עם העם הזה. אי-לכך,
התגאתה הקיסרות האוסטרית-הונגרית ב"אזרחיה"
האוסטריים-הונגריים: סרבים, קרואטים, פולנים, רומנים,
הונגרים, צ'כים. גאוותה התנפצה על סלע הירצחו של יורש העצר
האוסטרי ע"י "אזרחים" שהעדיפו עצמאות סלאבית, פולנית,
רומנית או הונגרית.
מלחמת העולם הראשונה ציינה את קץ תקופת האמונה בקיומה של
מדינה רב-לאומית, ללא אלימות וללא שפיכות-דמים. "הגדרה
עצמית" - נסיון חדיש לשוב לזהות המקורית של העיר-המדינה -
נהיתה לסיסמת הכל. בעלות הברית ובראשן הנשיא האמריקני
וילסון "גילפו" מדינות חדשות משטחיהן ואוכלוסיתן של ותיקות,
וקיוו שכל האומות תשבנה [[131]] אשה תחת גפנה ותחת תאנתה
במדינתה הריבונית שתקבע היא את גורלה. היתה בכך משום
הודאה בהתנגשות הבלתי-נמנעת בין שני עמים היושבים על אותה
פסת אדמה.
מאחר שבמדינות רבות נותרו מיעוטים לאומיים ניכרים, הוחלט לכתוב
בחוזי השלום ששמו קץ למלחמה "ערובות למיעוטים הלאומיים",
ונוצר גוש חוקים חדש במסגרת החוק הבינלאומי להגן על אומות
אלה השוכנות בקרב אומות גדולות יותר. חוקים אלה, כמובן,
נכשלו. נחלת אירופה המרכזית והמזרחית בין מלחמות העולם
היתה מתח מתמיד ומאבק אתני רווי מדם. דווקא הימצאם של
גרמנים מרובים בצ'כיה ובפולין הוא שסיפק להיטלר את
ההזדמנות לחוש לעזרתם של בני עמו "העשוקים", לתקוף שתי
מדינות אלה, ולחולל את מלחמת העולם השניה ואת השואה.
בעקבות המלחמה קמו תומכים ברעיון איחוד אומות העולם שיתבצע
בצורה זו או אחרת. בנו של מנצח תזמורת נודע קטע את המנגינה
הלאומית בהצהירו כי הנו "אזרח העולם". בכל אירופה הותקפו
התנועות הלאומיות. ז'אן מונה עמד בראש קריאה רבת-תומכים
להקמת קהילת לאומים אירופית וצפה את היעלמותה של
הלאומנות. התעוררות הקומוניזם וקריאתו לגישה פרולטרית
בינלאומית השתלבו היטב בצעדי הענק שנצעדו בקידום המדע
והטכנולוגיה, שאיפשרו טשטוש הבדלי תרבות וצמצום מימדי
כדור הארץ וליכודו. אולם לא היה כל זה אלא אשליה.
אפילו באירופה היה הכרח לגנוז את מודעות האבל שהוכנו לבשר את
מות הלאומנות, והאמת הובלטה ע"י התעוררותה של לאומנות
צרפתית חריפה, של מרחץ-דמים בצפון אירלנד ושל הלשון הבלגית
העצמאית: "פירוש ההשתלבות באירופה המערבית... לא היה,
כנראה, בין 1954 1962-ל טמיעת לאומים נפרדים באוכלוסיה
בינלאומית" (דונאלד פוצ'אלה, אינטגריישן (השתלבות), 0791,
עמ' 872-972).
אמנם כך, וגם היום אפילו איחודה הכלכלי המפורסם של אירופה
המערבית רועד מדרישות בריטניה להתייחסות כלכלית מיוחדת,
מקרבות האיכרים הצרפתיים והספרדיים למרגלות הרי
הפירנאים, ומרטינת הגרמנים על חלקם הכבד-מדי במעמסה
הכלכלית.
נכון אולי שהעולם מצטמק והולך הודות לטכנולוגיה, אך אנו נעים אל
עבר "עולם אחד" בעל אלף ישויות ריבוניות נפרדות וקנאיות,
מעין "'עולמות אחד".
[[132]]
אפשר לשתות משקה אמריקני בפוירטו-ריקו או בניקראגואה, ובכל זאת
להתמלא שינאת-זרים כלפי ה"ינקים". שידורי טלויזיה
אמריקניים אל תוך בתיו של כפר הודי יקרבו אמנם את אמריקה,
אך יחד עם זאת ימררו בוודאי את חייו של ההודי העני למראה
אמידותם של תושבי קליפורניה.
בינלאומיות אינה גל-העתיד, והכלל התלמודי "האדם קרוב אל עצמו"
בא לידי ביטוי במונחים גאופוליטיים מודרניים בשטף של שאיפות
לאומניות ובדלניות. כוחה של הבדלנות עולה באופן בלתי נמנע על
זה של תנועות ה"יחד", מאחר שלחציהם ומשיכותיהם של דת, גזע
ולאום חזקים מבחינה רגשית הרבה יותר מקריאה ערטילאית
לאיחודם או התלכדותם המאולצת של עמים שאין להם היסטוריה
משותפת של סבל או של שמחה.
מטבעו קרוב האדם אל החוגים ההדוקים ביותר הסובבים אותו:
נאמנותו למשפחתו תגבר בדרך-כלל על תחושת הנאמנות שהוא חש
כלפי עמו; כמו-כן יזכה עמם בנאמנותם של יותר מבניו
מ"העולם". במדינה המודרנית, שגבולותיה לעתים כה רבות
מלאכותיים כל כך שהם חוצים ישויות שבטיות או לאומיות,
כשהם מצרפים בעל-כרחם מספר לאומים או דתות שונים ונפרדים
- במדינה כזאת יש כיום תסיסה, כשמשיכתם של הלאומים,
השבטים והדתות מובילה לדרישות לריבונות נפרדת ולעצמאות
מדינית.
לעתים המדובר בשתי קבוצות לאומיות השוכנות על אותה פיסת אדמה,
כשהאחת מהווה את רוב התושבים ואילו האחרת - מיעוט גדול
וחזק. קפריסין צפה מיד כדוגמא, וגם באשר לתוצאותיה. לפעמים
הדת היא המפרידה והמביאה למהומות עקובות מדם או
למלחמות - למשל, התנגשות ההינדים והמוסלמים שהובילה
לחלוקתה של הודו לשתי מדינות, האחת הינדית (הודו) והאחרת
מוסלמית (פקיסטן). לפעמים מאבק לשוני מהווה את חודה של
התנגשות לאומית קרחונית, דוגמת קנדה ובלגיה. ולעתים מדובר
ב"הבדלים" אחרים.
כיום שסוע העולם ומלא מאבקים בין קבוצות לאומיות השוכנות על
שטח אדמה משותף והדורשות או שליטה מלאה על שטח זה, או
אוטונומיה, או העברת הקבוצה היריבה, או חלוקת האדמה לשני
חלקים נפרדים ומפרידים. אין למצוא שתי קבוצות שונות מאד
השוכנות על אותה אדמה, האחת - הרוב, ואילו האחרת - המיעוט,
המצליחות לחיות בשלום זו עם זו תוך השלמת המיעוט עם מעמדו
הנחות. אדרבה, השוני בין ישויות מוביל לדרישות המכוונות
לשטח ריבוני נפרד או לאוטונומיה נפרדת, למען יוכלו לחיות את
חייהם הלאומיים, התרבותיים, הדתיים והחברתיים [[133]]
המיוחדים להם. העובדה שלעתים קרובות פורצת מלחמת אזרחים
פנימית בינם לבין עצמם לאחר השגת ריבונותם אינה גורעת מכח
משיכתה של ריבונותם זו. שוני מוליד מאליו איבה, לעתים
המיעוט הוא התובע שלטון וריבונות. לפעמים הרוב עושק את
המיעוט. אך תמיד אותה סיבה: קבוצות לאומיות, דתיות או
תרבותיות שונות אינן חיות בשלום זו עם זו.
מקרי התסיסה המרובים המבוססים על שוני אינם כיום נחלתם הבלעדית
של האזורים הנחשלים של אסיה ואפריקה - הם מתגלים גם
באירופה התרבותית והמסודרת ואף ביבשות אמריקה. הם חוצים
בקלות גבולות אידיאולוגיים, והפרדוכס של תקופתנו הריהו
כשלונו של הקומוניזם בשאיפתו לאחד את מעמד הפועלים בעולם
ביחידה משותפת אחת. הלאומנות גברה בקלות על הקומוניזם;
ההתנגשות בין סין לויאטנם אינה אלא המשך כמעט-ישיר
למאבקיהם הלאומיים הנמשכים זה דורות. אין חשיבות לשאלה,
מי יושב בפקין או בהאנוי, שר או קיסר או קומיסר. לאומניה של
סין, הכועסים על השפלותיה של סין בידי רוסיה הצארית במאה
התשע עשרה, משפיעים יותר על הלך רוחה של פקין מקשרי
הפרולטריון המרכסיסטיים-לניניסטיים. לקומוניסטים הסיניים
חשובים הזהות הלאומית הסינית והקשרים בין הסינים
המתגוררים ברחבי העולם כולו הרבה יותר מקשריו הבינלאומיים
של הקומוניזם. כמו-כן יוגוסלביה הדואגת לעצמה: המרשל טיטו
המנוח הקדים את האינטרסים של ארצו, ורק אחר-כך התחשב
בטובת האינטרנציונל.
הדחף הבדלני חי וקיים בשעור מדהים דווקא במקומות יציבים כגון
בריטניה, שם החלו הסקוטים והוולשים(!) להעלות על דל שפתם
את רעיון העצמאות, ואף זכו בייצוג בפרלמנט הבריטי. ברטונים
וקורסיקנים דורשים עצמאות מצרפת המשתוממת, ופצצות
בפריס מספקות את דרישותיהם. אם הבדלים כאלה בלשון או
בדת או בלאום די בהם להביא לקריאות ל"חרות" ולעצמאות
מדינית - מה ערכן של הציפיות שמצפים מהערבי תושב ישראל,
השונה בכל מהיהודים המהווים את הרוב השליט, שיסכים בשלוה
ובשלום לחיות במעמד של בן-מיעוטים? אם נוסיף גם את עובדת
היות המיעוט הערבי רוב בארץ בעבר-הלא-רחוק, מה אז הם
סיכויי השלוה? זו האמת שבאיזון היהודי-ערבי בארץ ישראל.
סקירת אחדות מהתנועות והמאבקים הבדלניים בעולם -
בדרך-כלל, פחות חריפים מההתגוששות היהודית-ערבית - תספיק
להפריך אשליות מסוכנות הקשורות לאפשרות השיתוף
היהודי-ערבי בארץ.
סקירה זו בהכרח שטחית ואף לוקה בחסר, כי לא כאן המקום לתיאור
מפורט של כל המחלוקות. אך די בה להאיר את ההתנגשות
היהודית-ערבית באורה הנכון: מאבק קטלני הטומן בחובו רק
עימות עקוב-מדם, כל עוד יישארו הערבים בארץ.
[[134]]
א. המזרח התיכון
אין צורך להרחיק לכת בחפשנו רמזים לעתיד היהודים בארץ, בעוד
המיעוט הערבי תופח עד לשליש ואח"כ למחצית מהאוכלוסיה.
בסביבתה המידית-ממש של מדינת ישראל דוגמאות מעולות
ל"דו-קיום" בין קבוצות שונות ואף הוכחות מצוינות ליחס
הערבים לקבוצות שונות, אפילו ערביות, שבקרבם. אין כל קשי
להסיק מכאן את פרטי חייהם של יהודים במדינה בעלת מיעוט
ערבי גדול וחזק - וגם רוב ערבי דומה.
(א) לבנון - נוצרים ומוסלמים
אין יודעים בדיוק כמה אנשים נהרגו בלבנון מאז פרוץ מלחמת האזרחים
שם לפני שנים אחדות, אך הערכה זהירה מאוד מדברת על חמישים
אלף. בזה, כמובן, אין אנו כוללים את רבבות הפצועים והנכים,
את מאות אלפי התושבים שנטשו את בתיהם במנוסתם מקו האש,
או את הנזקים הבלתי-משוערים שנגרמו לרכוש.
המתמודדים בלבנון דוברי ערבית כולם. להם אותה תרבות, ואף אותו
רקע לאומי. כולם ערבים, עם אחד כמעט בכל, אבל...כחמישים
וחמישה אחוזים מהאוכלוסיה הם מוסלמים, והיתר - נוצרים, ודי
בכך לחולל מלחמת דמים בת ארבע שנים, להביא לחלוקתה
המעשית של לבנון למובלעות מוסלמיות ונוצריות, ולהרבות
ברגשות איבה ונקם בחיי התושבים. ודי בכך לחולל את תקרית
כפר עישיה.
עיישיה היא כפר נוצרי-מרוני בדרום-לבנון. 21-ב לאוקטובר 1976
התקיפוה מוסלמים לבנוניים, שנסתייעו במחבלים חברי אש"ף.
נדיל חסן, ערביה נוצריה, נותרה בחיים ומסרה דיווח זה: "טבחו
בנו כבצאן. אנסו נשים, רצצו גולגולות ושחטו ילדים בזרועות
אמם. נשים וילדים שהתחבאו במטעים ובמערות בסביבת הכפר
נתגלו ונרצחו, זה אחר זה, בסכינים ובפגיונות". נדיל מסרה גם
שראתה איך נכפתו אשה בת שלושים וחמש ובנה בן 7-ה לעץ,
ונערפו ראשיהם.
28-ב לספטמבר 1976 דיווח אסושיאטד פרס על התקפה שבוצעה על
הכפר הנוצרי, ראס-אל-חרף, השוכן עשרה ק"מ מזרחה לביירות.
סוכנות א"פ, שציטטה את תחנת הרדיו של הפלנגות הנוצריות,
קבעה שכוחות מוסלמיים פשטו בכפר, תקפו את הכנסיה ואת
המינזר שבו, ופוצצו את בית העלמין שלו. "שלדי אדם הוצאו
מקברותיהם והושלכו לרחוב הראשי של הכפר הכבוש", הודיעה
תחנת השידור. יש לציין, כמובן, כי אכזריותם של הערבים
הנוצריים השתוותה בכל לזו של המוסלמים כשהנוצרים תקפו
אותם.
[[135]]
השיטה הלבנונית עצמה מעידה על מחלוקות-האיבה המאפיינות את
הקהילות השונות ועל חשדותיהן ופחדיהן אלה מפני אלה.
התמוטטותה מהווה הוכחה לאי-יכולתם המוחלטת של הערבים
להשלים עם "דו-קיום" עם קבוצות השונות מהם, ואפילו קבוצות
ערביות.
חוקת 1943 - שנת עצמאותה של לבנון - הכירה רשמית בקהילות השונות
והבטיחה להן ייצוג הולם בשלטון. לפי הסכמה כללית היה תמיד
לנשיא (הסמכות האמתית) נוצרי מארוני, בן לקהילה הדתית
הגדולה ביותר. ראש הממשלה תמיד מוסלמי-סוני, למרות שאין
הסונים הקהילה המוסלמית הגדולה במדינה, אך היא המפותחת
ביותר. עובדה זו הביאה לחיכוכים עם הקהילה המוסלמית
השיעית הגדולה יותר, הסבורה שמגיע לה עוד על חשבון הסונים
והנוצרים גם יחד (לפי החוקה, "מגיע" לשיעים רק תפקיד יו"ר
בית הנבחרים).
לקהילה הסונית קובלנה נוספת: 1920-ב צירפה ללבנון הממשלה
הצרפתית הקולוניאלית ששלטה אז בסוריה-לבנון אזור
מוסלמי-סוני גדול של סוריה. צעד זה, שהפך סונים אלה מחלק
מהרוב לקהילת מיעוט, מהווה מאז מקור מרירות.
על-כל-פנים, אויישו כל משרות המימשל, מהבכירה ביותר ועד לזעירה
ביותר, עפ"י מפתח עדתי. לכן נוהל הפרלמנט על יסוד ששה חברים
נוצריים לכל חמשה מוסלמים; במסגרת כל עדה הונהגה חלוקה
נוספת על פי השתייכות כיתתית. מערכת מורכבת
ומעיקה-להפליא זאת נוצרה בתקוה שכאשר תזכה כל קבוצה
ל"מגיע לה", ילמדו הכל לחיות זה עם זה בשלום.
מלחמת האזרחים, כמובן, הוכיחה שכל זה אינו אלא אשליה. ברגע שחשו
המוסלמים את יכולתם להשתלט על המדינה, ניסו לעשות כן. וכך
ערבים, השונים זה מזה רק בדתם, שוחטים אלה את אלה. מדוע?
המוסלמים דורשים מדינה שהם ישלטו בה, שתשתייך להם; אינם
מוכנים לחיות תחת מרותם של אחרים, ואין זה משנה מה רב
הדמיון ביניהם. כל קבוצה שואפת לריבונותה שלה, ישות מדינית
ותרבותית שתהיה שלה. ההבדלים בין קבוצות מולידים מאליהם
חיכוכים, התנגשויות, איבה ושנאה. את הלקח הנוגע ליהודים
ולערביי ישראל אפשר ללמוד בקלות.
(ב) הכורדים מול המוסלמים הערביים של עיראק והמוסלמים
הלא-ערביים של איראן
באזור הגבולות המשותפים לעיראק, לאיראן ולטורקיה חיים מיליוני
כורדים. הם מוסלמים, ואינם ערבים. בגלוי הם דורשים
כורדיסטאן עצמאית. משום כך היו מדי פעם התקוממיות הן
בעיראק והן באיראן, המלוות לוחמה קשה ואבדן חיים. במיוחד
בעיראק, אשר לפחות עשרים [[136]] וחמישה אחוזים
מאוכלוסיתה כורדים, פרץ מרד שאיים על שלמותה
הטריטוריאלית של המדינה. גם נגד הממלכה העיראקית הקודמת
ניסו הכורדים להתמרד, אך 1970-ב ושוב 1973-ב פרצה מלחמה
חמורה באמת נגד ממשלת הבעת' שבבגדאד.
דרישתם של הכורדים היתה אמנם לאוטונומיה, אך מעולם לא הסתירו
את תקותם שברבות הימים תקום קהיליה כורדית על שטחים
נרחבים המהווים כיום חלקים מעיראק, מאיראן ומטורקיה.
ממשלת עיראק ריכזה את כל כוחה במאמץ מוחלט לדכא את
הכורדים, וכאשר נטש אותם השאה האיראני, חוסל המרד עד
7791. אולם נותר מישקע השנאה. בספטמבר 1977 טענה 'החברה
נגר העבדות' היושבת בלונדון,שהעיראקים מענים את הכורדים
ומרחיקים אותם מעל אדמתם. ואילו הכורדים חולמים מצדם עוד
על מדינתם.
בינתיים מתבצע תסריט דומה באיראן. עם נפילת השאה הניפו שוב
הכורדים היושבים באיראן המערבית, סמוך לגבול העיראקי, את
נס האוטונומיה. התחוללו קרבות עקובים מדם ביולי 1979 על יד
העיירות סיראו, מאריבאן וכרמנשאה, ובכך הגיע לשיאו מאבק
שנמשך חודשים. 30-ב ליולי פנה השייך עזדין חוסייני, מנהיגם
הרוחני של הכורדים באיראן, לממשלה בטהראן להסכים לפשרה
שתעניק לכורדים שלטון-בית עצמי. הלחימה נמשכת עד עצם היום
הזה.
(ג) איראן - מוסלמים-פרסים מול ערבים ומול אפגאנים
ביוני 1979 ניסו ערביי איראן להשתלט על עיר הנמל החשובה,
חורמשאהר, בדורשם אוטונומיה לערבים החיים במחוז
הדרום-מערבי של איראן, חוזיסטן. בשבוע הראשון לנסיון
ההשתלטות נהרגו 37 בני אדם, ובמהלך החודש שלאחריו מאות
נוספים או נעדרו או נורו בנסיון הערבי לזכות באוטונומיה מידי
הרוב הפרסי. לעובדה ששתי הקבוצות מוסלמיות לא היתה שום
השפעה מרסנת על מהלך המאבק. הערבים רצו יישות
פוליטית-חברתית-תרבותית וכלכלית שלהם.(4)
באזור השומם ששם נפגשים גבולות איראן, אפגניסטן ופקיסטן חיים
הבאלוצ'ים. הם מכנים את אזור מגוריהם באלוצ'יסטן, ובכך
מקוממים נגדם את שלוש המדינות הטוענות לבעלות על שטחים
אלה, והמחלקות ביניהן בפועל את האזור. הבאלוצ'ים כולם
מוסלמים-סונים, בני רקע שבטי, היסטורי ותרבותי משותף,
ולגבולות תיאורטיים, לא-טבעיים אין כל משמעות בעבורם:
הבאלוצ'ים יושבי איראן מושיטים עזרה בגלוי לאחיהם
האפגאניים במאבקם מול הפולש הסובייטי.
[[137]]
יתר-על-כן, גוברת התנועה הקוראת להקמת מדינה באלוצ'ית באזור
מגוריהם, המחולק כעת בין שלוש המדינות שצוינו לעיל. בשלהי
1979 התנגשו בלוצ'ים עם מהפכנים איראניים-מוסלמים בעיר
זאהידאן. לפחות אחד עשר נהרגו ועוד שמונים נפצעו בהתנגשויות
שנמשכו שלשה ימים. הממשלה האיראנית שהיא מוסלמית-שיעית
צופה בעצבנות בבאלוצ'ים, השונים בדתם ובלאומם. וכן צופה גם
פקיסטן.
(ד) פקיסטן - פקיסטנים, באלוצ'ים, פתאנים, בנגלים, ביהארים,שיעים
1971-ב עברה על פאקיסטן טראומה משפילה. במלחמה קצרה אך מכריעה
הביסו מורדים בחלק המזרחי של המדינה, בסיועם הפעיל של
חיילים הודיים, את צבא פקיסטן והובילו את ארצם לעצמאות,
ליצירת מדינה חדשה בשם באנגלדש. בתחילה, הכריחה הלוחמה
האלימה שבין מוסלמים להינדים - שהותירה אלפי מתים - את
הבריטים לחלק 1947-ב את חצי-האי בין הודו ההינדית לפקיסטן
המוסלמית, כי התברר סופית שאי אפשר היה לשכנע אותם לחיות
יחדיו בשלום.
אולם, הבעיה בפקיסטן המוסלמית היתה בכך שהיו שני אזורים
מוסלמיים עצומים בחצי האי, כשביניהם חצצו יותר מאלף ושש
מאות קילומטרים. ובכן, הולידה החלוקה "שתי מדינות פקיסטן
שהיו אחת", ששטח הודי נרחב הפריד ביניהם. פקיסטן, שנולדה
בעצמה מאי-יכולתם של מוסלמים והינדים לחיות יחדיו, החלה
להלחם בעצמה בתוך עצמה בשל הבדלים אחרים. תושבי פקיסטן
המערבית, הפקיסטנים האמיתיים, נבדלו כמעט בכל מהבנגלים
תושבי המזרח: רק בדתם דמו אלה לאלה, אך בלאומיותם,
בשפתם, בתולדותיהם ובתרבותם היו שונים. הבדלים אלה הובילו
לאיבה, לאלימות, למלחמה... לבאנגלדש.
ועם זכייתה של באנגלדש בעצמאותה גילו רוב תושביה מיעוט משלהם:
מוסלמים לא-בנגלים דוברי אורדו הידועים כביהארים. בעוד אשר
מאתים אלף בנגלים נלכדו בפקיסטן המערבית והושבו
במחנות-מעצר, ישבו בבאנגלדש ופחדו כרבע מיליון ביהארים
בלתי-רצויים (אמר נשיא באנגלדש, מוג'יב-אל-רחמאן: "שירכוש
העולם אי למענם!").
ועתה הועמדה פקיסטן בפני "באנגלדש" חדשה, הפעם במערבה.
רוב הבאלוצ'ים חיים בחלק הפקיסטני של האזור שהם מכנים
באלוצ'יסטן. בראש תנועה לאומנית-בדלנית שם, החזית
הבאלוצ'ית המאוחדת, עומד מובשיר חסן כסראני, ואילו בבגדאד
מפקדת הארגון הבאלוצ'י העולמי שבראשה אולפאת נאדם.
1973-ב פרצה לוחמה רצינית בין מורדים באלוצ'ים וכוחות הממשלה.
בעיה רצינית עוד יותר היא התנועה הלאומית הפתאנית (או הפושתו),
[[138]] שלוחמי ההרים העזים שלה חיים באזור מעבר חייבר וכן
באזורים אחרים בפקיסטן ובאפגאניסטן.
בעוד שכל המוסלמים הסוניים הללו נלחמים בשל הבדלים לאומיים,
פקיסטנים בעלי אותם הבדלים לאומיים התנגשו 1980-ב
התנגשות-דמים בעיר הבירה של המדינה, איסלאמאבאד. יותר
מרבבת שיעים פקיסטניים התגוששו בעזרת אבנים ומוטות עם
המשטרה; עילת ההתגוששות: מס דתי סוני שנקרא זאכאת.
השיעים מהווים כחמישה עשר אחוזים משמונים מיליון אזרחי
פקיסטן; הם חשו באיום מצד דתיותו היסודית החזקה של נשיא
פקיסטן המוסלמי-סוני, זיא אל-חאק.
(ה) סוריה - סונים מול עאלאוים מול דרוזים
סוריה התברכה בשפע של כתות דתיות. מרבית האוכלוסיה 70-65)
אחוזים) הם מוסלמים-סונים, אך שולטת במדינה הכת
העאלאוית, קבוצת-משנה של האיסלאם השיעי. 31-ב לאוגוסט
1979 התנקשו בחייו של מנהיג דתי עאלאוי בעיר הנמל הסורית
הגדולה ביותר, לאטקיה. אלפי מוסלמים סונים הפגינו בעד
הממשלה, והיה צורך להעביר לעיר אלפיים חיילים לדכא את
המרד. לפחות חמשה אנשים נהרגו.
מאז פשט מרי גובר לכל ערי סוריה. בראשו עומדים האחים המוסלמים
בני כת הסונים, ואילו שרשיו נעוצים בעליית מפלגת הבעת'
לשלטון ב-3691.
עשרות שנים שלטו הסונים בסוריה, כשכתות השיעים והדרוזים
השונות חסרות אונים. הדרוזים והעאלאוים רטנו במרירות על
ריחוקם מהשלטון והצטרפו בהמוניהם למפלגת הבעת' שאז היתה
באופוזיציה ואף הוצאה אל מחוץ לחוק. בו-בזמן מצאו העלאוים
והדרוזים במסגרת הצבא משרות שהתרחקו מהן הסונים
האמידים יותר. כאשר התחוללה 1963-ב המהפכה הבעת'יסטית
בתמיכת הצבא, חיסלו העלאוים את הקצינים הדרוזיים בצבא
ונטלו לבדם את השלטון מידי הסונים (יש לציין כי הדרוזים היו,
לפני כשלושים שנה, קרבנות של טבח המוני שנערך באזורם
ההררי, ג'בל דרוז; אך קשה להזיל דמעה, שהרי שחיטה אכזרית
במיוחד של נוצרים בלבנון היתה מעשה ידיהם של דרוזים וסונים).
העלאוים גזרו גזירות נגד המעמדות האמיד והבינוני (בעיקר סונים
ונוצרים) וגם נגד כוחם של אנשי הכמורה המוסלמית-הסונית.
הפיצוצים הנשמעים כמעט מדי יום בסוריה כיום הינם תשובתם
של הסונים. סוריה - הארץ שבה שתי קבוצות - שתיהן מוסלמיות,
שתיהן ערביות, שתיהן נבדלות רק בכת המוסלמים שאליה הן
שייכות - הורגות זו בזו. הסיבה? הן שונות זו מזו, וכל קבוצה
שואפת לשלטון.
[[139]]
(ו) מצרים - מוסלמים מול קופטים
הכנסיה הנוצרית הקופטית פרשה מהכנסיה הרומית בשנת 154, ויש לה
במצרים לא פחות מששה מיליון מאמינים, מיעוט גדול המצטמק
בהשוואה 34-ל מיליון המצרים האחרים, כמעט כולם מוסלמים.
חיי הקופטים במצרים הצטיינו תמיד בחוסר-בטחון, והגאות
האחרונה ברתיות המוסלמית חוללה חיכוכים חמורים.
בחודשי מרץ ואפריל 1980 הביאו מהומות הסטודנטים המוסלמים
בעיירה האוניברסיטאית אסיוט, אשר מחצית תושביה נוצריים,
למותו של סטודנט אחד לפחות ולפציעתם ומעצרם של רבים
נוספים. המוסלמים דרשו שלא יתמנו קופטים למשרות
ממשלתיות וכן מיגבלות אחרות. כה הציקו לקופטים שראש
הכנסיה הקופטית האפיפיור שנודה השלישי, ביטל את כל חגיגות
הפסחא הלא-דתיות, ופרש למינזר במדבר המערבי, בהצהירו
שצעדיו מכוונים למחות על הצרות שקבוצות מוסלמיות קנאיות
מחוללות לבני כנסייתו.
שנתיים קודם לכן הסתגרו שנודה וארבעה הגמוני הכנסיה בתוך כנסיה
קהירית לצום בן חמישה ימים. אז מחו נגד חוק מוצע שזכה כבר
לאישורה של מועצת המדינה של הנשיא סאדאת, הגוף השיפוטי
הבכיר במצרים, חוק שלפיו יוצא להורג כל מוסלמי הממיר את
דתו וכן כל מי שיעודד מוסלמים להמיר את דתם. חוק זה כוון נגד
הקופטים ונגד מאמציהם לצרף אליהם מאמינים חדשים. כנסיות
באסיוט נרגמו באבנים, והקהילה הקופטית באיר היוסטן, טכסס,
הגישה מחאה לנשיא האמריקני, קארטר. לפי דיווחי אסושיאטד
פרס 11) לספטמבר 7791) גברו במצרים "דרישות לשוב למסורת
המחמירה של ימי האיסלאם הקדמונים".
האלימות הגוברת כלפי הקופטים הולידה הפגנות אנטי-מצריות
מתוכננות מצד קופטים באמריקה ובאוסטרליה. ממשלת מצרים
השמיעה איום מוסווה בתגובה על המחאה הקופטית המסכנת
"אחדות לאומית ושלוה חברתית", וסאדאת הקדיש בשידור
מבנין הפרלמנט שכוון לכל רחבי מצרים עשרים דקות כמעט
לגינוי הקופטים על הפרתם את האחדות הלאומית. הקופטים
מצריים לא פחות מהמוסלמים בארץ זו - מדוע אפוא המתח
והאיומים? הקופטים מהווים מיעוט גדול, מתורבת - ושונה מאד.
(ז) טורקיה - מוסלמים מול מוסלמים, ארמנים וסורים-אורתודוכסים
בדצמבר 1978 השתוללו אלפי מוסלמים סוניים ברחובות העיר
הטורקית קהרמנמרס, כשהם צורחים: ג'יהאד למען אללה! כעבור
ארבעים ושמונה שעות נמנו יותר ממאה עאלאוים מתים, יותר
מאלף פצועים, ואלפי [[140]] עאלאוים במנוסה מבוהלת. העיר שר
הפנים הטורקי אוזיידינלי: "ההתנגשויות צמחו באיבה ושנאה
שהצטברו במשך שנים".
בהתייאשם מפתרון אפשרי (ביולי 1980 נהרגו עוד 18 עאלאוים בקורום,
עיר טורקית שבה הם מהווים כשלושים אחוזים מן האוכלוסין),
נמלטו אלפי עאלאוים לסוריה, שם הם מצטרפים לאחיהם
העלאוים ויכולים להתגונן נגד סונים סוריים.
אולם אחרים נסו עד הולנד, שיש בה מיעוט גדול (בן מאה אלף נפש
מיעוט של מהגרים מטורקיה, הגורם חיכוכים גם במדינה אירופית
זו). עשרות עאלאוים רבות הגיעו 1980-ב לאלמדו ואנשדה, שם
"ירדו למחתרת" עם משפחות טורקיות נוספות.
בכך הם מצטרפים אל אלפי טורקים בני הדת הנוצרית
הסורית-אורתודוכסית, שנמלטו מטורקיה המזרחית והגיעו להולנד
מפחד רדיפותיהם של המוסלמים, במיוחד הכורדים. המחסה
הראשי שלהם הנו העיירה ההולנדית הנגל, אך הם זכו בכותרות
הראשיות בעתונים ביום הששי של חג הפסחא,9791, כשהשתלטו
135 מהם על הכנסיה הקתולית סט' ג'ון בעיירה בוא-לה-דיק, כדי
לדרוש היתר להישאר בהולנד, פן ייהרגו בטורקיה.
1977-בו רצחו אנשי "הצבא הארמני החשאי לשחרור ארמניה" את שגריר
טורקיה בוותיקאן, הדיפלומט הטורקי החמישי שרצחו חברי
קבוצה זו שמטרתה כפולה: נקם על הטבח שביצעו הטורקים
בארמנים במלחמת העולם הראשונה, וכן מדינה ארמנית
עצמאית. שחיטת יותר משני מיליון ארמנים ע"י הטורקים באותה
מלחמה לא נשכחה מאז ועד היום, וכמו-כן ארמניה העצמאית בת
החיים הקצרים כל כך שקמה בעקבות המלחמה. 14-ב ליוני 1977
כתב נשיא איחוד הארגונים הטורקיים-אמריקניים מכתב חריף
למערכת ה"ניו יורק טיימס", ובו גינוי ל"חיפוש המטורף אחר
הזהות מצד ארמנים מסוימים". בין שהמדובר בטירוף או לאו,
דייק הכותב: לאחר ששים שנה, עוד מחפשים הארמנים מדינה
עצמאית ושלטון משלהם.
זהו המזרח התיכון, שבו נראה כי מוסלמים וערבים אינם מסוגלים
לחיות בשלום עם זולתם השונה מהם, ואפילו עם עצמם. לפעמים
הסיבה היא דתית, לפעמים היא לאומית, לפעמים לשונית.
לפעמים הם הרוב במדינה, ולפעמים המיעוט. אך תמיד הם
חסרי-היכולת להשלים עם ה"שוני". מעבר לדורות רבים נשמעים
דברי הנבואה: "...וקראת שמו ישמעאל... והוא יהיה פרא אדם:
ידו בכל ויד כל בו..." (בראשית ט"ז י"א-י"ב).
[[141]]
ואם כך, איזה דיבוק אוחז בנו, איזה טירוף משכנע אותנו שדווקא עם
היהודים השונים מהם בכל, ש"גנבו" את אדמתם, ושנראים כיום
חלשים ונסוגים - דווקא עם היהודים יחיו הערבים בשלום? ישראל
מתקדמת ללא רחם וללא חזרה לקראת... קפריסין.
(ח) קפריסין
קפריסין היא אי שהגיע לעצמאותו ב-0691, אך שלום לא השיג. מיד עם
תום מאבקם של הקפריסאים היוונים בבריטים, פנו אל עבר
שכניהם באי, הטורקים. מאות בשנים חי רוב יווני גדול -
כשמונים אחוזים בערך בשכנות ובעצבנות עם מיעוט טורקי בן
שמונה-עשר אחוזים בערך. דרישות העצמאות של היוונים נלוו
תמיד אל ההנחה היסודית שבעקבות השגת העצמאות יבוא
אנוסיס - איחוד עם המולדת, יוון. אך באשר למיעוט הטורקי,
קשה דיו היה לחיות תחת מרותם של הקפריסאים היוונים, בתור
מיעוט. הרעיון שיהוו חלק מיוון היה מבעית ממש. ועל-כן ייסדה
תכנית העצמאות מדינה "דו-עדתית", לא איחוד, אלא מדינה
שתבטיח לעדה הטורקית ייצוג הולם וכן זכות וטו בנושאים
חיוניים - כגון אנוסיס.
הארכיהגמון מקריוס, מנהיג הקפריסאים-היווניים, ניסה לחתור תחת
הסכם זה בשנת 3691, אך הצליח רק להצית מלחמה מכוערת בין
היוונים לטורקים, כשצבא טורקיה ניצב מעברו השני של הים הצר
המפריד בין טורקיה לקפריסין, נכון להתערב. ב-4791, כשניסו
הקולונלים היווניים להשליט שלטון יוון על האי כולו, פלשו לאי
הכוחות הטורקיים, ושמו קץ לדו-עדתיות. באמצעות כח, פחד
והצרת צעדים אילצו את הקפריסאים היוונים לעבור לחלק
הדרומי של האי, ואילו הקפריסאים הטורקיים התיישבו בצפונו.
עשרות שנות הלחימה המרה הביאו לפתרון של החלפת אוכלוסין.
היום, קפריסין היא למעשה שתי מדינות, כל אחת מהן הומוגנית,
ארצו הריבונית של עם אחד, שלא ידע לחיות בשלום עם שכנו.
יש אמנם הבדלים אך גם דמיונות בולטים בין קפריסין למדינת ישראל.
בשני המקרים עמים הנבדלים בתכונות לאומיות, אתניות,
תרבותיות, דתיות ולשוניות; בשני המקרים למיעוט בני-משפחה
אתניים חזקים מחוץ לגבולות המדינה, אך קרובים, וחשים
הזדהות עם מצבו של המיעוט. בשני המקרים המדובר במיעוט בן
עשרים אחוזים בקירוב. כל זה אינו מנבא טובות לישראל, אך יש
גם הבדל גרוע עוד יותר: היוונים היוו תמיד את הרוב, ומעולם לא
טענו הטורקים שאדמתם נגזלה מהם. לכל היותר דרשו את חלקם
בה. ערביי ישראל טוענים שמאחר שהיוו הם לפנים את הרוב, כל
הארץ נשדדה מהם. ישראל צועדת בביטחה אל עבר... ניקוסיה.
[[142]]
ב. אסיה
(א) הודו - בנגלים; טריפורנים; אסאמיים; מוסלמים; הינדים; אנדהים
ר. פג'מני, רב-סרן בצבא הודו, אמר לכתבים: "כלל לא נהיר לי אם היה
באמת מאי לאי (הכפר בדרום-וייטנאם שבו התחולל טבח איום)
מחריד כמו כאן". התאריך: 8 ליוני 0891. המקום: הכפר מנואי
במחוז ההודי הצפון-מזרחי, טריפורה. כאלפיים בנגלים נשחטו
בפראיות ע"י אנשי שבטי טריפורה ההודיים; נשים וילדים נאנסו
ונשרפו חיים. רבבות בנגלים מבוהלים נמלטו על חייהם מהמחוז.
הסיבה? מנהיג הטריפורה, אופאיג'טי יוא סאמיטי, עמד בראש
תנועה שתבעה את גירוש כל הבנגלים שהגרו מפקיסטן המזרחית
(כיום באנגלדש) מאז 7491. השפעתם של הבנגלים המוסלמים כה
גדלה עד לצמצום הטריפורנים ההינדיים לכדי מיעוט במחוזם
שלהם.
לפני חמישה חדשים, פרצו מהומות דומות במחוז השכן, אסאם,
שאוכלוסיתו המקומית ההינדית מהווה את צאצאיהם של שבטי
השאן הבורמזים. מיליוני בנגלים נמלטו במשך השנים לאסאם,
ואם נשפוט עפ"י שדר של סוכנות הידיעות יופי"ע 6) לאפריל
0891): "בני אסאם רואים בבנגלים איום על תרבותם ועל חייהם
הפוליטיים, וחוששים שהם עצמם ייהפכו למיעוט במחוזם שלהם.
סטודנטים בני אסאם עומדים בראש מסע להעברת הבנגלים
מהמחוז".
במהומות אסאם תקפו המונים המצויידים בחרבות, בחניתות, בפחי
בנזין ובמוטות-במבוק כפרים בנגליים, כשהם הורגים מאות
אחדות לפחות, שורפים בתים ומגרשים רבבות לחוף מבטחים
בבנגל המערבית השכנה, מחוז דומה מבחינה אתנית. תושבי בנגל
המערבית הגיבו על ידי חסימת המעבר הצר שהוא הגישה היחידה
לאסאם משאר המדינה. שוב, לפי דיווח של יופי"ע 22-המ לאפריל
0891, "רותחים" אסאם, טריפורה, נאגאלנד ומחוזות
צפון-מזרחיים אחרים "מדרישות קיצוניות להגדרה לאומית
עצמית".
הודו בעצמה נולדה במרחץ-הדמים של מלחמת אזרחים הינדית-מוסלמית
איומה, שבה נהרגו רבים לאין ספור. לא פחות 18-מ מיליון הינדים
ומוסלמים נמלטו מבתיהם בהחלפת אוכלוסין עצומת-ממדים,
בחפשם ביטחון בקרב בני דתם. אך הודו נותרה מדינה בעלת
בעיות רבות מאוד.
האמת היא שהודו היא מדינה מלאכותית העומדת בכל רגע בפני פירוק
בשל ריבוי הכיתות והקבוצות האתניות המהוות אותה. ישנן
לפחות שתים עשרה שפות איזוריות, שההינדית היא המצויה
ביותר מהן בצפון-המדינה, אך שפה זו איננה מובנת כלל בדרומה,
שם מדברים בשפות הדראוידיות. נעשה 1978-ב מאמץ ע"י
הממשלה להנהיג את ההינדית כלשון הרשמית האמיתית של
המדינה, ואילו התוצאה היתה התכנסות [[143]] ראשי הממשלות
של ארבע מחוזות הדרום במאדראס, התכנסות שבה גינו את
הממשלה על מאמציה "לכפות בעקיפין את ההינדית" על דוברי
לשון אחרת. הזהירו הודיי הדרום: כנס זה מביע את חששו
שהמשך המאמצים להשליט את הלשון ההינדית יצמצם את
אמונם של האנשים שאינם דוברי-הינדית בממשלה. היתה זאת
אזהרה בוטה שהדגישה את שבירותה ואת פילוגיה של הודו. כי
היו אלה מהומות-דמים בין הקבוצות האתניות והלשוניות
השונות שאילצו את נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו,
לשרטט מחדש את מפת המדינה כדי שלכל קבוצה לשונית ראשית
יהיה מחוז אוטונומי משלה. מדינה מלאכותית זו מהווה בבירור
צעד מונע, מערכת טלאים שמטרתה להוויח זמן. אך המהומות
העדתיות רוויות-הדם המתחוללות כיום בהודו מצביעות על
עליונותם המוחלטת של כוחות הפילוג על כוחות האחדות
המלאכותית והמאולצת.
האמת היא, שאפילו הבעיה ההינדית-מוסלמית הכללית, שחשבו שנפתרה
בעת ביצוע החלוקה ב-7491, עודנה מטרידה את מנוחת המדינה.
נותרו בהודו מיליוני מוסלמים, ובאוגוסט 1978 נהרגו חמישה
עשר אנשים ועשרות רבות נפצעו בהתפוצץ פצצה בעת טכס דתי
הינדי בג'אמשדפור, בעוד מוסלמים והינדים נאבקים בחוצות.
הערה מכריעה אחרונה: על-מנת לפתור בעית המתחים הלשוניים-אתניים
הוענק לארבעים וחמישה מיליון ההודים דוברי שפת הטלגו מחוז
משלהם, אנד'רה פראדש. כעבור עשרים וחמש שנה, ב-3791, פרצו
מאבקים, כשתושבי החלק העשיר של המחוז, אנד'רה, חוללו
מהומות ודרשו להתפלג מהחלק העני יותר, טלנגנה. ששים מתו
במהומות, בשריפות ובבזיזות, והמחוז הידוע בכינוי "קערת
האורז של הודו" שותק. ההבדלים המפרידים בין קבוצות
בני-אדם - כשממדיהם של היריבים מספיקים לכך - מובילים
בהכרח לאיבה, לחלוקה ולפילוג.
(ב) סרי-לנקה - סינגהאלים-בודהיסטים מול טמילים-הינדים
במרחק הקצר של שלושים וחמישה קילומטר דרומית-מזרחית להודו
שוכן האי הגדול הנקרא סרי-לנקה, ציילון-לשעבר. באוגוסט 1977
הסתכמו - רשמית - שבועיים של שחיטה הדדית בין הרוב
הסינגהאלי-בודהיסטי המונה עשרה מיליונים לבין המיעוט
הטמילי-הינדי בחמישים וארבעה הרוגים ועשרים וחמישה אלף
טמילים חסרי קורת גג. הצהיר פקיד מזועזע: "ראיתי את החיה
שבאדם. ראיתי אנשים נשרפים חיים, נשים נאנסות ובתים
ניצתים".
בהנהגת חזית השחרור הטמילית המאוחדת חותרים הטמילים להקמת
מדינת "טמיל אלאם" בחלקה הצפוני של סרי-לנקה, סמוך לאחיהם,
[[144]] חמישים מיליון הטמילים שבדרום-הודו. צחוק-הגורל הוא
שבלא יודעין מסייעים בידיהם הסינגהאלים עצמם, ככל הנראה.
התקפותיהם של הטמילים שילחו רבבות במנוסה מבוהלת אל
החלק הצפוני של האי. מה שמתרחש למעשה הוא חלוקתו של האי
דה-פאקטו, ואילו בדלנים טמיליים פעילים הרגו תריסר שוטרים
לפחות ב-9791. עד לחודש פברואר 1979 הידרדר המצב עד כדי כך
שהצהירה הממשלה שלהבא ייחשב קיום שיחה על חלוקת האי
לעבירה פלילית. איש אינו מאמין שביכולתה של הממשלה לכלוא
שלושה מיליון בני-אדם.
(ג) הפיליפינים - מוסלמים מול נוצרים
ב-8791, במסגרת מלחמה הניטשת בין כוחות הממשלה לבין מורדים
מוסלמים בדרומה של הריפובליקה, נהרגו או נפצעו יותר
מאלפיים בני אדם. לפי דבריו של סגן שר ההגנה, קרמלו ברברו,
נהרגו כששים אלף במשך שבע השנים הראשונות להתקוממות.
נוסף לכך, נמלטו כמאה אלף מוסלמים פיליפינים למחוז המלזי
הסמוך, סבח, בחפשם מיקלט אצל בני דתם.
אכן מורגשת הנוכחות המוסלמית גם בדרום-מזרח אסיה, וממשלת
מאנילה נאלצה להוציא סכום של יותר מחצי מיליון דולר ליום
במאמציה לדכא את המרד. תושביה המוסלמים של הריפובליקה
הפיליפינית, היושבים בדרום המדינה, מונים כשני מיליון. רובם
