פסק דין: תקלות שנמצאו ברכב שנקנה
עורך: הרב יואב שטרנברג
הרב אליעזר שינקולבסקי
השיעור ניתן בסיוון תשס"ז
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
מוריאל חנה בת רחל
ולרפואת והצלחת רחל בת תקוה
תיאור המקרה: התובע קנה מהנתבע רכב. מחיר המחירון היה 92,000 ₪, והמחיר ששולם בפועל היה 70,000 ₪, משום בעיות במערכת הבלמים וכדומה. זמן קצר לאחר הקניה, הרכב נתקע, ובבדיקה במוסך המרכזי התברר, שהרכב עבר שלושה טיפולי ראש מנוע. לדברי המוסך, הרכב זקוק לטיפול יסודי בעלות גבוהה מאוד.
התביעה: התובע טוען, כי ברור שלא היה קונה רכב במצב זה, ולכן הוא מבקש ביטול מקח. גם אם משום מה המקח לא יתבטל, הוא טוען שברור שיש להפחית סכום משמעותי מאוד ממחיר הרכב.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען מספר טענות: ראשית, שהוא לא ידע מהתקלות האלו. שנית, הוא טוען שבזמן המכירה הדגיש שהוא מוכר את הרכב 'כמות שהוא'. שלישית, היות שהתובע בדק את הרכב, האחריות היא על מכון הבדיקה, או על התובע, שלא בדק את היסטוריית הטיפולים של הרכב במוסך של הנתבע.
פסק הדין: מן הדין, המקח צריך להיות בטל. אולם, מאחר שהדבר יגרום הפסד לנתבע, שהרכב יחזור אליו כ'יד חמישית', ומשום שבמקרה של ביטול מקח יצטרך התובע לשלם לנתבע עבור דמי שכירות עבור הזמן שהרכב היה ברשותו, קבע בית הדין סכום כסף השווה להפרש בין עלות התיקון, ובין ההנחה שקיבל התובע ממחיר המחירון.
הנימוקים: ראשית, קבע בית הדין, אף שלא ברור שהרכב התקלקל מחמת הבעיות הקודמות שהיו בו, ויתכן שהוא התקלקל מחמת שימוש לא נכון של התובע, אין לכך השפעה על נדון דידן. שכן, השאלה היא האם המקח בטל מחמת המום שהיה בו, ואם המקח בטל, חייב הנתבע להשיב לתובע את מה ששילם על הרכב, ואם ירצה, יתבע את התובע אח"כ, על שימוש לא נכון ברכב, מצד דיני שומרים או דיני נזיקין.
בית הדין בירר עם מומחים, וקבע שהעובדה שהרכב עבר שלושה טיפולי ראש מנוע, נחשבת כשלעצמה כמקח טעות.
כמו כן קבע בית הדין, שדבר פשוט וברור הוא, שגם כאשר המוכר לא ידע מהמומים, המקח בטל. דוגמא בולטת לדבר היא הדין המובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יא), שהמוכר בהמה ונמצאה טריפה, אע"פ שהמוכר לא היה יכול לדעת מהמומים, המקח בטל.
בנוגע לטענה שהתובע וויתר על טענת מקח טעות: השולחן ערוך (שם סעיף ז) כותב: "כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר: על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו: (כל מום) שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו, כמו המפרש האונאה".
לכן, תנאי כעין זה שנערך בנדון דידן, לפיו הלוקח קונה את הרכב 'כמות שהוא', אינו יותר מאשר תנאי 'על מנת שאין אתה חוזר עלי במום', שאינו מועיל.
הנתבע טען אמנם, שבבתי משפט מקובל תנאי למכור את הרכב 'כמות שהוא', ולכן יש לתת תוקף לתנאי מצד מנהג המדינה. לכאורה, יש לבסס את דבריו על לשון השולחן ערוך (שם סעיף ו): "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך".
אולם, בית הדין דחה טענה זאת משני נימוקים:
א. גם בבתי משפט אין פסיקה מוחלטת בעניין זה.
ב. מנהג המדינה שייך רק בדברים החוזרים על עצמם פעמים רבות, וידועים לרבים, שהרי זוהי לשון השולחן ערוך 'כל הנושא ונותן על מנהג המדינה הוא סומך'. אין הדבר שייך בנדון דידן.
בנוגע לטענתו של הנתבע, שחובת הבדיקה מוטלת על התובע, נראה כי הבסיס לטענתו של הנתבע הוא מדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) שכתב: "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר".
למעשה, בית הדין ציין, שהיות והתובע לקח את הרכב למכון בדיקה, אין זה מום 'שהלוקח יכול להבחינו לאלתר'. מלבד זאת, רבים חולקים על המגיד משנה, כמבואר בפתחי תשובה (שולחן ערוך שם ס"ק א).
