מאת : חווה גד - ניפגעת חרדה
להכות בהם בכול מחיר.
גם היום,למרבה האירוניה , כשחזרתי מהאירוע התרמה נפגעי חרדה מנפילות הקאסמים בשדרות
תפס אותי המטח.
אותה מערכת "צבע אדום" לא הפסיקה לזעוק, והקסמים נפלו קרוב וממש טסו מעל הראש.
כול האנשים נשכבו על הריצפה.
גוננתי בגופי על ילד זר שהיה בקרבת מקום.
זה מה שנותר לנו כאן בעיר, לגונן זה על זה בגופנו.
אני, כנפגעת חרדה , הושפעתי רבות מירי הקאסמים.
החל בטיפולים פסיכולוגיים שעלי לעבור וכלה בכך שפוטרתי מעבודתי.
מכיוון שהייתי חייבת לדאוג לילדיי, לא יכולתי לפנות זמן לפרנסה.
המצב בשדרות לא יוכל להימשך כך.
צריך להכות בכול מחיר. אותנו, התושבים , לא מעניין יותר דבר.
המצב בו רואים את חוליות הירי משגרות רקטות לעבר העיר שלי , וצה"ל לא מגיב מחשש לפגיעה בחפים מפשע בצד השני - אינו הגיוני.
אני גאה להגיד: לא מעניין אותי כלל אם ייפגעו שם ילדים בשל כך,
מכיוון שהילדים שלי עצמם מקיאים ומתעלפים כבר שש שנים, כמאט מדי יום , בגלל הירי הבלתי פוסק.
הילדים שלי לא מוכנים ללכת לבית הספר מהפחד, הבת שלי לא מצליחה ללמוד לבגרויות.
אבל למרות הכול - לא אעזוב את העיר!!
אם הממשלה לא יכולה להבטיח חיים נורמליים בשדרות , היא לא תוכל לעשות בכך בכול הארץ.
אני מוכנה לאילחם על המדינה שלי ועל העיר שלי עד טיפת דמי האחרונה.
אם תיפתח כאן מילחמה , אפנה את הילדים שלי למקום אחר כמו שעשו הבריטים בתקופת הבליץ בלונדון, ואני עצמי אוחז בנשק
ואלחם עד כלות.
זו המולדת שלי והארץ שלי, וכאן השאר, עם כול הפחד והקושי.
