יצחק רבין לא פיקד מעולם בקרב על הצבא, או אף על יחידה גדולה כלשהי. היתה לו ההזדמנות הנדירה לעמוד בראש צה"ל במלחמת ששת הימים, ולהיזכר כמצביא דגול, אך מתברר כי התמוטט נפשית ועל-פי עדויות אף אושפז אשפוז פסיכיאטרי, לאחר שלא עמד במתח הפיקוד ערב המלחמה.
לאחר מלחמת ששת הימים לא התבייש רבין לקבל בשם צה"ל אות הצטיינות, דומני שהיה זה פרס ישראל, בטקס שנערך על הר הצופים ובו נשא נאום מלא פאתוס ומליצות על רוח הלוחמים. משתתפים לא-מעטים באותו טקס, ובארץ כולה, ידעו כי הנואם הדגול שכב בעת המלחמה במיטה, אם בביתו ואם בבית החולים לחולי-נפש, כשהוא אחוז חרדה ודיכאון. הוא פנה בייאושו אל האלוף עזר ויצמן והציע לו לתפוס את מקומו כרמטכ"ל, משום שאיבד את עשתונותיו, ורק עצתו הנבונה של ויצמן - שהבין כי במתיחות של אותם ימים ערב המלחמה, ידיעה על התמוטטות הרמטכ"ל היתה עלולה להפיח יאוש בלב הציבור - הצילה את רבין מהחרפה ואפשרה לחסידיו השוטים לנפח את הבלון של דמותו.
הוא אומנם היה מפקדה של חטיבת הראל במלחמת השחרור, אך עוד בחייו פרסם אורי מילשטיין עדויות על כך שברח משדה הקרב, נטש את חייליו והסתלק לקריית ענבים, כביכול להזעיק עזרה (דבר המוטל על-פי רוב על חייל פשוט, רץ המפקד, ולא על מפקד היחידה עצמו, שחובתו להישאר עם חייליו ולנהל את הלחימה). רבין נהג כך כאשר שיירה גדולה של חטיבתו הותקפה בשער הגיא והיתה נתונה לירי ערבי רצחני.
נגד אורי מילשטיין לא הוגשה תביעת דיבה ע"י רבין בחייו, או ע"י משפחתו לאחר מותו. יתר על כן, מילשטיין ציטט את איש הפלמ"ח הנודע, המג"ד יוסף טבנקין, שפגש את רבין בקריית ענבים והלה אמר לו שהוא הולך לישון, בשעה שחייליו שאותם נטש היו נצורים באש תופת. עוד ציטט מילשטיין את אמירתו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ופטרונו הנצחי של רבין, כי הלה היה קצין מטה טוב אך לא התאים לפיקוד.
כיום כבר ברור, כי "האלהתו" של רבין, והצגתו הכוזבת כמצביא דגול, נועדה לשמש כלי לניגוח הימין בידי השמאל. אילו מת רבין מוות טבעי, ממחלה או מזקנה, לא היו עולים לקברו ולא היו עורכים לו טקסי אזכרה, יותר מהאפס המוחלט הנהוג כיום לגבי אישים בעלי שיעור קומה כמו משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר ומשה דיין (האחרון, שהיה דמות נערצת, לא זכה באזכרה האחרונה ליותר מכמה תריסרי משתתפים). אפילו לאזכרות לדוד בן-גוריון, המנהיג שאין עוררים על היותו ענק, לא באים אלא קומץ אנשים, מרביתם בשל החובה המוטלת עליהם לבוא לשם בתוקף תפקידיהם.
ועדיין לא הזכרנו את פרשת החרפה של ההרצאות שרבין הרצה, בשכר רבבות דולרים להרצאה, בהיותו שגריר ישראל בארה"ב, ואת כל הכסף שלשל לכיסו.
יכולנו לוותר על אזכור כל הבזיונות הללו, כדי שלא לפגוע במת, אך אסור להסתירם מידיעת הציבור כאשר מישהו מנסה לחזור על תשבחות שרבין אינו זכאי להן ועל סיפורי שקר שמטרתם ניגוח יריביו הפוליטיים.
