פרק ד
על מגילות ועל עצמאות
ביום החמישי לחודש אייר בשנת חמשת אלפים שבע מאות ושמונה,
הארבעה עשר למאי 1948 למנין האומות, קם דוד בן-גוריון לפני
אולם מלא בתל-אביב וקרא באוזני הקהל מסמך בעל ממד
הסטורי, הכרזת הקמתה של מדינת ישראל, מגילת עצמאותה.
במסמך זה הבטיחה מדינת ישראל החדשה ש"תקיים שויון זכויות
חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". במסמך
הזה היה כתוב גם: "אנו קוראים... לבני העם הערבי תושבי מדינת
ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד
אזרחות מלאה ושווה..."
נעים היה אילו יכולנו לחשוב שהערבי והיהודי מסוגלים ליהנות יחדיו
מאזרחות מלאה ושווה במסגרת מדינת ישראל היהודית. אך חשוב
יותר לאין-ערוך לעשות מעשה פשוט יותר: לחשוב. בבהירות
וביושר. כי מדינת היהודים שנוסדה בקריאת מגילת העצמאות
משווה למסמך הזה אופי מפוצל, ובכך משתקף בו היטב העם
המבולבל והמטושטש - מבחינה אידיאולוגית - שסמך על הקלף
את ידיו. כדאי לעיין גם בחלקיה האחרים של המגילה, פסקותיה
הפותחות, העיקריות והמרגשות:
"בארץ-ישראל קם העם היהודי... לאחר שהוגלה העם מארצו בכח הזרוע,
שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב
לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית...
"בשנת תרנ"ז (7981) נתכנס הקונגרס הציוני... והכריז על זכות העם
היהודי לתקומה לאומית בארצו...".
29-ב" בנובמבר 1947 קבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת
הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות
בזכות העם היהודי להקים את מרינתו אינה ניתנת להפקעה".
"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות
עצמו במדינתו הריבונית".
"לפי כך... אנו חברי מועצת-העם... מכריזים בזאת על הקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל...".
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות..."
[[49]]
פעמים רבות כמעט לאין-ספור מפורשת מהותה של מדינת ישראל. בארץ
"קם העם היהודי", מלות-הפתיחה למגילת העצמאות הן
המכריעות. הארץ היא מולדתו של היהודי - ולא של הערבי - והעם
היהודי הוא "שהוגלה מארצו" והוא אשר "שמר לה אמונים... ולא
חדל מתפילה ומתקוה לשוב". האם עלינו לצפות ברצינות לכך
שיחוש הערבי בשויון או בכך שהוא שותף לנו במדינה? מגילת
העצמאות שהוא נדרש לראות אותה כשלו פותחת בקביעה שהארץ
היא מולדתו של העם היהודי, אך הערבי אינו יהודי. המגילה
מדברת על גלות ועל חלום השיבה, אך הערבי לא הוגלה, וחלום
השיבה של היהודי היה כרוך בתקוה שייהפך הערבי למיעוט.
הערבי חלם על כך שלא ישוב היהודי; בשבילו חלום השיבה היהודי
הוא בהחלט חלום-בלהות!
כשנדרש הערבי הישראלי לעמוד דום בהישמע ההמנון הלאומי "שלו" -
"התקוה" - ולשיר על "נפש יהודי הומיה" ועל "התקוה בת שנות
אלפיים'", האם מצפים ממנו להזדהות? אכן, המומחה הישראלי
לשנאה-עצמית, אורי אבנרי, הציע כבר 1975-ב להחליף את
ההמנון. נימוקו הגיוני בהחלט - לכל אויב של הציונות: הקו
המרכזי של השיר - געגועים יהודיים לישראל - אינו קביל על ערביי
ישראל. כשצופה הערבי הישראלי בחגיגות יום העצמאות, שבהן
חוגגים למעשה את תבוסת הערבים ואת המרת הרוב הערבי של
פלשתין ברוב יהודי של ישראל - האם ברצינות מצפים ממנו
שיצטרף למחולות? כשבא חוק השבות - עפ"י מגילת העצמאות -
ופותח את השערים "לעליה יהודית", ולא ערבית; לקרוביהם של
תושבי תל-אביב, אך לא לקרוביהם של יושבי נצרת - האם נתאכזב
מרגשות הניכור שהערבי מגלה כלפי המדינה?
המושג "יהודי" מטריד אותו יום-יום. הוא אינו יהודי; מדוע אין אנו
מבינים את זעמו ואת התנכרותו? האם טרם העלה איש על דעתו
שעצם קיומה של מדינת יהודים בארץ אשר לפנים היה הוא,
הערבי, הרוב - עצם קיומה של מדינה כזאת הוא המטריד את
מנוחתו? ושאינו מוכן להשלים עמו?
ישראל נוסדה כמדינה יהודית, במולדת לעם היהודי שם יהווה היהודי
את הרוב תמיד; שם יקבע היהודי את נהלי המדינה, גם בעניני פנים וגם
בעניני חוץ; שם יקבע היהודי את ייעודה.
מדינת ישראל נוצרה כמדינה יהודית, מדינתו הריבונית של העם היהודי.
מדינת ישראל היא יעד הציונות, תנועת השאיפות היהודית לשוב
לארצם, שאיפה שהחלה - לא 1897-ב עם הרצל כי אם בשנת שבעים
לספירת הנוצרים, עת שבכה אבי-אבותיו של הרצל על חורבן בית
המקדש. מדינת ישראל היא מולדתם של היהודים הפונים שלוש
פעמים ביום, בכל תפילותיהם, לירושלים - לא למכה או לרומא.
מדינת
[[50]]
ישראל היא חלומם, חזונם, תקותם, דמעותיהם ושאיפותיהם של
היהודים שסבלו מהשפלות, מהגליות, מיסורים, מעניות, משוד,
מאונס, משריפות, מטיבוע, מחניקה, מפוגרומים, מצלבנים,
מאינקויזיציות ומאושוויצים בידי מארחיהם המגוונים ברחבי
העולם. מדינת ישראל היא הבטחון היהודי שאת הרעיון "לא
עוד!" ניתן לממש אך ורק בארץ שבה יקבעו היהודים את גורלם,
את משטרתם, את צבאם ואת תותחיהם שלהם, כדי להבטיח את
יחס הכבוד שהז'יד, הקייק, היאהודי והייבריי לא זכו בו מעולם
מפיותיה, מאגרופיה וממגפיה של תרבות הרוב, אשר בקרבה הם
שכנו בחוסר בטחון עצבני. מדינת ישראל היא תביעתו של עם
ישראל לאדמה אשר עליה יכול העם לקיים וליצור את מסורתו
המיוחדת ואת אורח חייו ללא הלחץ וההתבוללות הרוחניים
והחברתיים של התרבות הנכרית.
מדינת ישראל היא התביעה היהודית למה שעמים אחרים רואים כזכותם
הטבעית. אין היא תחינה, תכנית או עצומה; היא איננה טובה
שמבקש העני בפתח האחורי של ארמון הפריץ. מדינת ישראל היא
דרישתו של היהודי ואישור זכותו על הארץ. מדינת ישראל היא
ליהודי לפחות מה שסוריה מהווה לסורים, פולין לפולנים, בורונדי
לאומה הבורונדית ופקיסטן המוסלמית לפקיסטנים המוסלמיים,
או פפואה לפפואנים.
אין בכך סיבה להתבייש. אין משום צורך להתגונן, ואין מקום להתנצלות.
הארץ היא שלנו, והמדינה שלנו גם-כן; הבה נשמח, נעלוז ובעיקר
נהיה משוכנעים. ישראל היא הארץ היחידה של העם היהודי, ולעם
היהודי הזכות - והחובה - לדרוש אותה לעצמו. ישראל, המדינה
היהודית הריבונית, בבעלותה ובשליטתה של האומה היהודית.
זוהי ציונות, זוהי יהדות, זוהי הנורמה.
מכיון שקבענו כל זאת, עלינו להבין מה פירושו של הדבר בשביל ערבי
תושב המדינה, ולחדול להתייחס אליו באותו בוז שמתייחסים בו
לשוטה מפגר. אם נכון ואמיתי כל הכלול והרמוז במגילת
העצמאות - אזי אין הערבי שווה ליהודי כלל.
ערביי ישראל נהנים מחופש דתי ותרבותי מלא; הם רשאים להתבטא
בכתב ובעל-פה כאוות נפשם; מותר להם לממש זכויות פוליטיות,
בכך שהם יכולים להצביע למען המפלגה שהם חפצים ביקרה,
בדיוק כמו היהודים. אך מכאן ועד למחשבה, כאילו בכך חשים
ערביי ישראל שזו מדינתם ושבמסגרתה ייעודם הלאומי דומה לשל
היהודים - פער רחב מאד, שפירושו אי-הבנת המציאות של ערבים
במדינה שהיא יהודית עפ"י חוק.
[[51]]
מדוע אין מבינים שלא על הלחם לבדו יחיה הערבי, שבן-אדם חש צורך
לחיות בארצו? הוא צריך להרגיש שהוא חלק מארצו זו, שהמדינה
שבה מייצגת את השאיפות הלאומיות והתרבותיות שלו, שרוב
התושבים - השליטים במדינה - הם בני עמו. אך כאשר המדינה
"שלו" מפגינה שרשים לאומיים, לשון, דת, תרבות, חגים, ייעוד
ורוב אנושי השונים מאוד משלו... למה אנו מצפים ממנו?
מה אנו חושבים? שהערבי שוטה ואינו מבין, או - גרוע עוד יותר -
שהוא נוכל שאפשר לקנותו במחירה של קידמה חברתית וכלכלית?
איך ניתן אחרת להסביר את ה"הסברה" הישראלית שאלה
עיקריה? 1975-ב פרסמה שגרירות ישראל בווישנגטון סדרת
מסמכים המסבירים את עמדות ישראל תחת הכותרת "רקע על
הציונות". מסמך אחד חובר ע"י פרופ' יוסף דן, מהאוניברסיטה
העברית בירושלים. כתוב בו:
"העם היהודי יכול להתקיים להבא רק אם תהיה לו בארצו היחידה, ארץ
ישראל, מדינה עצמאית. אין מה להוסיף על הגדרה בסיסית זו של
הציונות: עצמאות יהודית בארץ-ישראל".
חד וחלק. פשוט בהחלט. הציונות היא עצמאות יהודית במדינה יהודית
בארצם של היהודים. ועתה נעיין במסמך שני, שפורסם ע"י
ממשלת ישראל להסביר את הציונות ואת ישראל. מסמך זה כולל
ציטוטים מדבריו של חיים הרצוג, לשעבר שגריר ישראל לארגון
האומות המאוחדות. אחר שתיאר את הציונות כתביעת היהודים
ל"חרות ולאום מחודשים במולדתם העתיקה" ואת מדינת ישראל
כ"מרכז קיומו הלאומי" של העם היהודי, קובע הרצוג ש"הערבים
הם אזרחים חופשיים ושווים במדינתנו".
חופשיים ושווים במדינה שהיא יהודית במהותה. האם "חופשיים"
פירושה שהם חופשיים לפעול למען רוב ערבי בישראל? האם
פירושה שהם חופשיים ללדת תינוקות רבים, רבים מאד, שבעתיד
יהיו חופשיים לקבוע בהצבעתם החופשית רוב ערבי בכנסת? האם
"שווים" פירושה שוויון זכויות לרוב הערבי בכנסת להחליט על
המרת שם המדינה ל"פלשתין", ועל ביטול חוק השבות המעניק,
כיום, ליהודים - אך לא לערבים - זכות אוטומאטית להיכנס לארץ
ולהתאזרח בה? בקיצור, האם ערביי מדינת היהודים - שהיתה
חלומם של אבותיו של מר הרצוג במשך אלפיים שנה - חופשיים
ושווים לגשת לקלפי בשקט, ברגיעה, אפילו בשלוה, ובאופן
דמוקראטי לשים קץ לציונות ולמדינה היהודית?
יש להרהר גם בדבריו של דיפלומט ישראלי מבריק נוסף, מיכאל קומיי,
לשעבר שגרירנו לקנדה, שהתפרסמו ב"ג'רוסלם פוסט" 11) ליוני 6791):
"אני רוצה בישראל שתישאר גם יהודית וגם דמוקראטית". מה יאמר
[[52]] מר קומיי לאזרח ערבי שווה בדמוקראטיה יהודית (!) זו,
כשישאל: "אם יוולדו לי מספיק ילדים, האם יש לי הזכות לרצות
בפלשתין שתהא גם ערבית וגם דמוקראטית...?". חבל מאד, שמי
שמדבר שפות כה רבות אינו מסוגל לחשוב בהיגיון אף לא באחת
מהן.
אינני משתתף בצערם של ערביי ארץ-ישראל, למרות תחושתם שהארץ
היא שלהם. אינני מרחם עליהם כי אני יודע שהארץ איננה שלהם;
אני יודע שהיא יהודית. היא ארצנו היחידה, ואילו לערביי ישראל
האפשרות לחיות את חייהם ולהשתלב בכל אחת מיותר מעשרים
המדינות השייכות למאה מיליון בני עמו, הערבים. איני חש בצערו
של מי ששדד ממני את ארצי, ואיןחשיבות לעוצמת הקול שבו הוא
משמיע את טענותיו הכוזבות. אך בעודני משוחרר מתחושת כאב
או אשמה, בכל זאת אני מבין ערבים אלה ואת טיפשותם של
הרמאים המרמים אותם - זו מירמה שאיננה מצליחה לרמות, כי
ערביי ארץ-ישראל גזלנים הם, וגם רוצחי יהודים - אך טיפשים
ושוטים אינם כלל.
אמנם, כאשר מנהיגיה היהודיים של ישראל, ה"מתונים" וה"יוניים",
המשמחים לב כל ליבראלי בקריאתם להחזיר את 'השטחים
המוחזקים' נוהגים כך בשל "הצורך בשמירת הרוב היהודי"
ומזהירים מפני הסכנה הדמוגראפית שב"ערבים רבים מדי" (קשה
לי לשכוח את התקפתה של גולדה מאיר עלי, על "פגיעה"
שפגעתי-כביכול ב"רגשות" הערבים, ואת נאומה הקלסי שהשמיעה
זמן קצר לאחר-מכן, שבו הזכירה את הצורך לוותר על שטחים "כי
איני רוצה להתעורר כל בוקר בשאלה, כמה ערבים נולדו אמש") -
איזה "שוויון" חש הערבי הישראלי?
הפגיעה הגסה ביותר ברגשות הערבי נובעת מהליבראלים והשמאלנים
המתרגזים על הקריאות להעברת ערביי ישראל מגבולות הארץ.
הקוראים להעביר את הערבים נוהגים כך מתוך כיבוד הכנות
שבאמונת הערבים, לפיה נגזלה הארץ מהם, ומתוך הידיעה שאין
הערבי יכול לאהוב את המדינה היהודית או להזדהות עמה. משום
כך, הם מבינים שלא יהיה לעולם שלום או דו-קיום בין יהודים
לערבים, ועל-כן הם קוראים להעביר את הערבים לארצותיהם
שלהם. ועל כך זועמים אנשי 'המוסר'. למרות זאת, אנשי "מוסר"
אלה הם המזהירים מפני סיפוח שטחים שמא - חס וחלילה - נייבא
אל תוכנו ערבים רבים מדי. מה יכול ערבי ישראלי לחשוב,
כשמנהיגי ישראל הנשבעים בנשימה אחת שהוא שווה ליהודי בכל,
קובעים בנשימה הבאה:
"מדינה יהודית... אפילו רק במערבה של ארץ ישראל (ז"א, כולל יהודה
ושומרון)... היא בלתי אפשרית אם תהיה דמוקראטית כי מספר הערבים
[[53]] במערב ארץ ישראל הוא יותר ממספר היהודים... אנחנו
רוצים מדינה יהודית, אפילו אם לא בכל הארץ (דוד בן-גוריון,
בדיון בכנסת, 94.4.4).
האם הרהר פעם בן-גוריון בדבר הרגשת הערבים "השווים" של ישראל
היהודית, המתגוררים במדינה שאינה "בכל הארץ השלמה", בשומעם את
דבריו?
צריך אף לתת את הדעת למחשבותיו של אבא אבן, שיכולתו לדבר בשתים
עשרה שפות (בו-זמנית, אם יידרש לכך) הפכה אתו לחביבם של
מרכזים קהילתיים יהודיים ושל קבוצות נשות "הדסה" בעולם
המערבי. הוא מתרה נגד סיפוח יהודה ושומרון ושאר השטחים
המשוחררים, ושואל: "האם אנו שואפים להוות דמוקראטיה
יהודית (!), או שמא חזוננו כולל מיליון ערבים לא-אזרחיים
המוחזקים לעולם בברית לא-רצויה עמנו?" (ג'רוסלם פוסט,
67.4.32).
בעוד תשואותיהם של המסרבים לחשוב מגיעות לשיאן, המבינים רשאים
לשאול: דמוקראטיה יהודית? מה יכולים עוביי ישואל לחשוב על
כך? מר אבן קובע: "איננו יכולים להחזיק מיליון ערבים במעמד
של לא-אזרחים". אם כך, שואל הערבי הישראלי, למה לא
יתאזרח? אילו היה ישר, היה מר אבן עונה (בערבית קלאסית,
אולי), שאין אנו רוצים בהם, כי הם ערבים, ולא יהודים. אבל,
כמובן, מר אבן סולד מהקיצונים הדורשים את הגירת הערבים,
שהרי הם הגזענים...
שאלה נוספת למר אבן: האם יסע מחר לנצרת כדי לחזור בפני ערביי
ישראל המאושרים והשווים על הנוסחה הבאה, שהיא פרי עטו של מר
אבן?
"לאומיות ישראל היא יותר מתנועה פוליטית, היא אמונה; דת; תרבות;
ציביליזציה; מסע משותף לאנשים על פני דורות ההקרבה
והייסורים". מר אבן היקר! אנא שתף במחשבותיך הנאצלות את
ערביי ישראל, תאר לעצמך את דמעות הגיל וההזדהות שיזילו
בכיכרה המרכזית של נצרת, או באום-אל-פהם, או בסכנין או בכל
הכפרים השווים של האזרחים הערביים השווים, שציינו, כנראה,
יחד עמנו את צום תשעה באב במשך אלפיים וחמש מאות שנה,
בהתאבלם על חורבן בית המקדש של היהודים "על פני דורות
ההקרבה והייסורים".
הערבי הישראלי יושב בארץ שהווה בה לפנים הרוב
השליט, בארץ שהיתה ערבית, שהיתה שלו. באו
היהודים - מרוסיה, מפולין, ממרוקו ומברוקלין -
ולקחו אותה ממנו. כך סבור הערבי, זוהי המציאות
שלו. איך עליו להרגיש, איך עליו להגיב - איש זה
החש את עצמו נגזל, מר-נפש ומנוכר? זהו מקור
הבעיה האמיתית, שאינה ניתנת לפתרון.
[[54]]
הנקודות שאני מעורר אותן כאן הן כה ברורות
וכאובות שנרתעים מהן רבים, אשר לגביהם עדיפות
האשליות המתוקות והורודות מן המציאות המרה
והשחורה. וכך דבקו מנהיגי הציונות נואשות באגדה
הזאת במשך כל שנות קיומה של המדינה, ובמשך
עשרות השנים שלפני קומה - אגדה שהאכילוה
כאכסיומה להמונים היהודיים. אגדה זו קבעה:
הדרך לדו-קיום בשלום בין ערבים ליהודים
בארץ-ישראל רצופת מאמץ להעלות את
רמת-החיים של הערבים, וליצור דור חדש של
ערבים משכילים - מדיניות "הבטן והראש" של
הישראלי הפיקח.
שוב אומר מפורשות: כל הדוגל במדיניות זאת בז לערביי ישראל! היה
צריך להיות כבר ברור כשמש, כתוצאה של עשרות הדוגמאות
המוגשות לנו ע"י ארצות אחרות, שאין קונים את שאיפותיו
הלאומיות של עם באמצעות אסלה, אפילו יתקינו אותה בתוך
הבית פנימה. ערביי ישראל, מיעוט בעל שאיפות לאומיות, אין
קונים אותו בסחורות חומריות, בחשמל או בהשכלה גבוהה.
אדרבה ואדרבה! ככל שנעמיק את הקידמה החברתית, הכלכלית
והמדינית שלהם, וככל שתעלה רמת השכלתם של הערבים,
בה-במידה תפחת שביעות-רצונם ובה-במידה תגברנה קיצוניותם,
לאומנותם והתנגדותם למדינה היהודית.
שאלות רמת-החיים, ההשתלבות הכלכלית-חברתית וההשכלה המוגברת
אינן השאלות המרכזיות בעיני הערבים. המאבק הערבי-יהודי
בישראל אינו מאבק חברתי או כלכלי או אפילו מדיני - הוא
מעמיק הרבה יותר; הוא נוגע לעצם יסודה והגדרתה של המדינה.
כל עוד ישראל עומדת על הגדרתה עפ"י חוק, רשמית, כמדינה
יהודית; כל עוד היא דוגלת באמונה היהודית והציונית, שלפיה
הארץ שייכת לעם היהודי - יגברו השנאה, ההתנגשות,
שפיכות-הדמים והמלחמה.
אך למנהיגי ישראל אין אומץ-הלב הדרוש להודות בכך. הם מתמידים
באשלייתם שטמון בה אסון, כאילו מונח הפתרון לבעית הערבים
בישראל בהגברת קצב התקדמותם אל עבר השוויון החברתי
והכלכלי, בהשתלבות וב"רצון טוב".
ובכן, 19-ב ליוני 1976 נפגשו ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שר
הביטחון שמעון פרס, שר החוץ-לשעבר אבא אבן וקבוצת מנהיגים
ישראליים בכירים אחרים עם ערבים ישראליים נבחרים
ו"נאמנים", וקיימו עמם יום עיון בנושא "הבעיה הערבית". הדבר
אירע תוך שלשה חודשים מפרוץ מרד "יום האדמה"; הארץ
המזועזעת נשטפה באותה העת בדיונים, במאמרים בעתונות,
בישיבות ממשלה, במחקרים אקדמיים, בנאומים פוליטיים,
בסימפוזיונים מלומדים - שאחד ענינם: ניתוח [[55]] הערבי
הישראלי הזועם - "לפתע". שאלה אחת נשאלה ע"י הכל: מדוע
אחמד מתפרע? גם שאלה חשובה יותר נשאלה שם: כיצד לעצרו?
שנים אחדות קודם לכן, לא היו מעלים שאלה כזאת. דוגמא מאלפת של
האשליות המדהימות שהן נחלת הישראלים נמצאת במאמר, פרי
עטו של אדוין סמואל, שהופיע בגליון 1955,יאמ , של הירחון -
היוקרתי, באותם הימים - "קומנטרי". סמואל, בנו של הלורד
הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון מטעם הבריטים
בארץ-ישראל, כתב בתור אזרח ישראלי, מומחה לענינים ערביים.
מה כתב מומחה ישראלי באותם ימים רחוקים כאשר, בדומה לכל
ערבי טוב, גם הערבי הישראלי נראה פה ושם, אך כלל לא נשמע?
"בתנאים של רוב יהודי מכריע, ספק רב אם אפשר יהיה לקיים תרבות
ערבית נפרדת. נראה יותר מסביר - אפילו תמנה האוכלוסיה
הערבית רבע מיליון (כך!) - שתתמזג במהירות עם התרבות
היהודית השלטת... בישראל אין לערבי סיכוי רב לשמור על
זהותו".
קשה להאמין שכך אמנם האמינו הישראלים בעבר.
כבר בשנת 1967 התברר שלא ייעלם הערבי, אך הישראלי הממוצע טרם
הבחין בו כ"בעיה", גם הישראלי שלא "מן הממוצע" לא הבין
שהמדובר בבעיה - הכוונה לאותם אינטלקטואלים שיש להם
תמיד הרבה לומר על נושאים מגוונים, בין שהם בתחום
מומחיותם ובין שלא. אגדת הערבי המשלים רווחת עדיין, אך
יתר-על-כן - הישראלים היו משוכנעים שישמעאל "מבסוט".
חודשים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים פרסם הירחון "מידסטרים",
בטאון הסוכנות היהודית בעיר ניו-יורק, דיוני סימפוזיון על
הנושא "הסיכוי לשלום". בין המשתתפים היה פרופסור אפרים
אורבך, חוקר התלמוד וסופר-יונה בדעותיו הפוליטיות, ששמו
הוגש על-ידי המפלגה הדתית-לאומית כמועמדה לתפקיד נשיא
מדינת ישראל. הערותיו בסימפוזיון הנדון הוכיחו, שמועמד
לתפקיד נשיא המדינה מסוגל לגלות טפשות לא פחות מבני תמותה
רגילים. קבע אורבך:
"כוונתי לשאלת הערבים בישראל - שטח שבו כבר עשינו רבות... מה
שהצלחנו לבצע למען המיעוט הערבי בתחומי זכויות האדם
והתנאים החברתיים-תרבותיים-כלכליים מעולם לא בוצע קודם
בשום מקום בעולם. המדובר במשימה אנושית ותרבותית בעלת
ממדים ראשוניים במעלה. בלי כל שאיפה להביא להתבוללותו של
המיעוט הזה יצרנו לו תנאים כלכליים, חברתיים ותרבותיים
המאפשרים לו לשגשג, תנאים אשר אפילו ערביי הארצות השכנות
אינם נהנים מהם... אך מסיבה כלשהי מיעטנו בהערכת המשימה
האנושית הזאת.
"בסופו של החשבון יש להודות שערביי-ישראל השלימו עם מעמדם".
[[56]]
למרות דבריו אלה של הפרופסור הנכבד, החלו הערבים מגלים דווקא
סימנים מטרידים של אי-השלמה. 1971-ב התבררו ממדי הגידול
המדאיג במספרם של ערביי ישראל שנמצאו משתתפים בקבוצות
טרור ובפעילותן של קבוצות אלה (עד למלחמת ששת הימים לא
נרשם אפילו מקרה אחד של ערבי ישראלי הנוטל חלק בפעילותה
של קבוצת טרור). אחרי שהתפוצץ רימון-יד ממולכד בתל-אביב,
והוליכו עקבות מניחי הרימון לכפר טירה, הוטרדה שלוותם של
הישראלים. הרב-מומחה לעניני ערבים, שמואל טולדאנו, יועץ
ראש הממשלה בתחום הזה מאז 1966 (ועד 7791), קבע פסקנית:
אל דאגה! תפקידו של איש זה היה לקברע מדיניות כלפי הערבים;
המובאה הבאה נלקחה ממסמך שיזם הוא את חיבורו (4791):
"תקופה זו (מאז 6691) נחשבת לעידן הליברליזציה... בתקופה זו
בוטלו הממשל הצבאי (באזורים הערביים של המדינה) ו"השטחים
הסגורים" כאחד. כל אזרח ערבי זוכה בתנועה חפשית ובלתי
מוגבלת. מגבלות בעניני קרקע בוטלו. הושקעו סכומי עתק
בפיתוחם של הכפרים הערביים והדרוזיים. ערביי ישראל הגיעו
לרמת-חיים מרשימה...".
טולדאנו הוא האיש אשר במשך יותר מעשר שנים היה מזוהה עם
מדיניותה של ישראל כלפי הערבים, מדיניות "הרצון הטוב",
מדיניות "הבטן והראש". בהנהגתו הפרישה המדינה כמויות
אדירות של רצון טוב, התמסרה למשימות של האכלת כרסיהם של
הערבים וחינוך ראשיהם, והניפה אל על את נס "ההשתלבות".
ולמרות הכל - ולתדהמת הכל - ככל שמלאו הבטן והראש שלהם,
ככל שתפח כיסם והתרבה הרצון הטוב הישראלי - בה-במידה
התעוררו הערבים הישנים מתרדמת ההשלמה שלהם.
אל דאגה! קבע שוב טולדאנו בבשורתו. "אם נתייחס לערבים בהגינות,
נמנע מהם רגשות תיסכול הגורמים לעיתים לקיצוניות". (ידיעות
אחרונות, 17.21.3).
וכאשר הובילו התסכולים, למרות הכל, לאי-שביעות רצונם של הערבים
ולהקצנתם, כתב טולדאנו: "הם (הערבים הצעירים) מהווים
מיעוט לאומי נבוך הנאנק למצוא את דרכו במצב מסובך מאוד.
לעתים, כשגוברים המתחים בקשר להשתייכותו, חש הערבי הצעיר
שהוא נקרע לשנים" ("ערבים ישראליים",4791).
והפתרון? מסיים טולדאנו: "על החברה הישראלית להחליש את
המחסומים (בין יהודים לערבים), להגביר את ההשתלבות
החברתית-כלכלית, וליצור תחושת כבוד הדדית" (שם). במלים
אחרות: מדיניות "הרצון הטוב, הבטן והראש" לא נכשלה, חלילה;
פשוט, לא ממשנו אותה במידה מספקת.
[[57]]
טולדאנו ומומחים אחרים למחלות הבטן והראש קידמו את הפצתה של
אגדת "הערבי הנקרע". ד"ר יצחק בן-גד, סופרו הישראלי של
שבועון המימסד היהודי בפילדלפיה, "אכספוננט", כתב
(57.21.62): "רובם המכריע של ערביי ישראל שינו את רמת-החיים
שלהם ללא היכר. חברה ערבית מסורתית וסגורה נהפכה על-ידי
המיכון והטכנולוגיה לחברה מודרנית ומפותחת. כאזרחים שווים
בחברה דמוקראטית שותפים ערביי ישראל, יחד עם היהודים
אזרחי המדינה, לקידמה ולהטבות המאפיינות את המשק
הישראלי... מצד אחד, הם אזרחים פעילים ונאמנים לארץ
מגוריהם, ישראל. מאידך, אינם יכולים להתכחש לאחיהם,
הערבים השכנים... סתירה זו של נאמנות כפולה היא בעייתם
הגדולה ביותר של פלשתינים ישראליים... רק השלום יפתור את
מצוקתם של אזרחיה הערביים של ישראל, כשיוכלו להזדהות
בגאווה כישראלים וכערבים כאחד, ללא סתירה".
כל זאת שטויות, כמובן; תסכולם היחיד של הערבי הצעיר נובע
מאי-יכולתו להפוך "ישראל" ל"פלשתין". אין סתירה של נאמנות כפולה,
כדברי הכותב, כי אם של סמכות כפולה: מצד אחד, ניצבת
הסמכות הערבית-פלשתינית שהיה ברצון מקבל עליו את מרותה;
מהצד האחר - הסמכות היהודית השנואה, שאינו כעת יכול
להימלט ממנה. מביך יותר לחשוב שיחס הערבי אינו של איבה,
אלא של מבוכה. המבוכה אינה כלל במחנה הערבי.
שטות מעין זו הממשיכה לשמש מנת חלקם הקבועה של הישראלים:
הערבי נהנה משויון; רמת חייו של הערבי טובה מכפי חלומותיו
הוורודים ביותר; הערבי אזרח נאמן בעל בעיות אחדות אשר את
כולן ניתן לפתור בפתרון החומרני הנצחי: עוד!
משרד החוץ הישראלי פרסם חוברת (אוקטובר 3791) בשם "המיעוטים
בישראל". שוב אגדת השויון: "עקרון שויון הזכויות של ערביי
ישראל היה מאז ומעולם יסודי בפילוסופיה הציונית... מגילת
העצמאות של ישראל (84.5.41) מאשרת עקרון זה...".
שוב מדיניות "הבטן-והראש" הלא-רלבנטית: "הערבי הנבוך
וחסר-האונים של 1948 נעלם מן האופק. כיום אומד ערבי ישראלי גאה
ונאמן את עתידו בכובד-ראש. הפלאחין נהיו איכרים העובדים
בשיטות החדישות ביותר... השינוי המוחלט ממש מאגי באופיו...
הדור הצעיר המשכיל אינו דומה כלל להוריו... מספרם של בוגרי
האוניברסיטאות מבני המיעוטים מתארך והולך...".
שוב אגדת "המבוכה": "במפה הפוליטית של המזרח-התיכון הם נעמדים
תכופות ב'משבר נאמנות'. האם נאמנותם האזרחית לישראל
מתנגשת עם תודעתם הלאומית?" ומעל לכל, שוב סיפור-הבדים
ההרסני: "על כל [[58]] פנים, יש השתלבות הדרגתית המתקדמת
בקצב גובר משנה לשנה. הפער החברתי-כלכלי מצטמק והולך.
נעלמת החשדנות ההדדית. התחזיות לקראת העתיד ורודות".
הסם המרדים את ההמונים, אליבא דהמימסד הישראלי. אולי החומרנים
הישראליים בעלי התגובות המותנות ע"י הטבות חומריות הם המניחים,
שהערבי הישראלי צועד על בטנו.
וכן, עוד 15.11.74-ב יכול היה שר החינוך-דאז אהרן ידלין להצהיר בפני
קהל ערבים ישראליים: "מדינת ישראל מצפה מאזרחיה הערביים
שיהיו נושאי רעיון השלום בין ישראל לשכנותיה... ישראל היא
דוגמא כיצד חיים יהודים, מוסלמים ונוצרים בכבוד הדדי".
ואז עלה השחר על יום האדמה ועל מה שצריך היה להיתפס כהתנפצות
האגדה הפורחת. אך לא - בעוד שצועקים לשמים כל בשר המדינה
וגידיה על פשיטת הרגל המוחלטת של המדיניות הישראלית כלפי
ערביי המדינה, ניתח הרב-מומחה טולדאנו את הבעיה ב"ג'רוסלם
פוסט" (67.4.9): "אין מנוס ממדיניות של השתלבות
מרחיקת-לכת של המיעוט הערבי בישראל... פירושה העיקרי
פתיחת החברה והכלכלה הישראליות היהודיות-ברובן בפני ערבים
החפצים להשתלב בהן ולחיות חיים מלאים ומספקים בישראל".
הממשלה, כמצופה, סמכה את ידיה על דעה זו, ו"שר בכיר" בממשלה קבע
בפני נציגי התקשורת (67.4.5), ש"מדיניות הממשלה כלפי הקהילה הערבית
הישראלית איננה זקוקה לרביזיה".
הוא עמד על כך ש"הכל מכירים בצורך ביישום מזורז של תכניות להעניק
לאזרח הערבי תפקיד נרחב יותר בחיי המדינה. יש לשלב אזרחים ערביים
משכילים במאמץ הלאומי". ואכן, 23-ב למאי 6791, כוננה
הממשלה ועדת שרים לבחון וליישם את הצעותיהם של טולדאנו
ושל רב-היונה, משה קול, שר התיירות-דאז (במרבית ארצות
העולם, עוסק שר לתיירות בתיירות מתוך הנחה שהוא מתמצא
בעניני תחום האחריות שלו; מר קול, איש שופע בטחון עצמי רב,
היה תמיד מוכן ליישם את חוסר-הכשרון שלו גם בתחומים
הרחוקים מתחום אחריותו). הצעות אלה תבעו מציאת פתרון
לתסיסה הערבית-ישראלית באמצעות "שילוב מוגבר של משכילים
צעירים, בעיקר, בתעסוקה, בחינוך, בשרותים ממשלתיים
וציבוריים ובצדדים נוספים של החיים הישראליים". קול אף תבע
את הקמתה של "מועצה ציבורית לטיפוח יחסי הערבים
והיהודים".
תגובתם של אנשי מדיניות "הבטן והראש" היתה - כפי שאפשר היה לצפות
- חיובית. מאחר שפשוט יותר לסבור שערבים המשליכים בקבוקי [[59]]
מולוטוב על כוחות הבטחון והקוראים "גליל ערבי!" נוהגים כך
מתוך "תסכול" בשל ליקויים בהשתלבותם החברתית - מלהאמין
שהתנהגותם נובעת מהיותם ערבים ומהיותנו יהודים - ברור
שהפשטנים והטפשונים תמכו כאחד בקו זה. ברוח זו בא מאמר
מערכת ב"ג'רוסלם פוסט":
"הישראלים אולי יזעמו על הצלחת סיסמאות 'אל-פתח' בקרב צעירים
ערביים-ישראליים כה רבים, אך עליהם להודות בכך שחלק
מהאשמה טמון בכשלונה של ישראל לספק לכוח העולה הזה אפיקי
התבטאות אלטרנטיביים מתאימים...".
"מלת-הקסם שהושמעה מאז המעשים הדרמטיים של השלושים במרץ
היא השתלבות... חיוני הוא, שייפתחו שערי החברה, הכלכלה
והשלטת היהודיים לקבל ברצון אותם ערבים ישראליים החותרים
להשתלבות אישית וקהילתית מוגברת בישראל".
מאלף לציין את ההבדל בין תגובת היהודים המוטעים לבין זאת של ערבי
ישראלי "מתון": מחמוד עבאסי, יועץ ערבי למשרד החינוך, הנו
ערבי מימסדי מתון וזהיר. הוא ערבי "טוב" בעל תפקיד המבטיח
זאת. גם הוא סמך את ידו על הצעות 23-ה למאי, 1976 , אך הוסיף
הערה חשובה בהחלט בפני נציג סוכנות הידיעות שראיין אותו:
"אנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל שווים, בדיוק כמו שאתם
מצפים שאל יהודי הגולה יתייחסו כאל שווים".
לפני מתן הסכמה אוטומטית לדברי הבלע האלה, שקול היטב את דבריו
של עבאסי: הוא דורש שויון מאותו סוג הניתן ליהודים בגולה,
למשל - בקנדה או בארה"ב. אך ארה"ב אינה מדינה שנוסדה
על-ידי קבוצה לאומית-דתית מסוימת למען בני אותה קבוצה;
היא לא נוסדה כביתם של השוודים או הגרמנים או האיטלקים;
היא לבטח לא הוקמה כמדינתה הריבונית של דת מסוימת. לקנדה
אין הצהרת עצמאות המכריזה עליה כעל מדינה נוצרית או על
זכותם של בני הלאום האנגלו-סכסוני ל"מדינתם". לארה"ב אין
"חוק שבות" המבטיח כניסה והתאזרחות אוטומטיות לבני אומה
אחת בלבד. עקרונית, אין חשיבות לשאלה מי - היהודים,
הקתולים, הפרוטסטנטים, הבולגרים או היוונים - מהווים את
הרוב בארה"ב, שהרי כולם אמריקאים.
אך מדינת ישראל נזונה לא מ"ישראליותה", כי אם מ"יהדותה". עצם
זכותה להתקיים ניצבת על יהדותה זו. רק בשל זכותה הקדמונית
של האומה היהודית על ארץ-ישראל, ראו ברוב הערבי דבר
לא-רלבנטי. בשל הזכות היהודית פרסמו הלורד בלפור וממשלת
בריטניה את הצהרתם התומכת בהקמת בית לאומי יהודי
בפלשתינה. בשל יהדותה של המדינה [[60]] תומכים יהודי העולם
בישראל. כמה כסף יגייסו מיהדות העולם לטובת המגבית
המאוחדת, האוספת כספים למען "ישראל" בעלת רוב ערבי,
שזכותה השתנתה כאילו בן-לילה?
כמובן, ערביי ישראל תבעו "להשתלב". כמובן, הם דרשו "עוד". וכמובן,
הם רצו הטבות חברתיות וכלכליות. אך אין להסיק מכך שבאלה
יסתפקו; שרק באלה חפצו. ערביי ישראל תבעו להיות בדיוק כמו
היהודים, ובכלל זה להיות בעלי הזכות ליצור מדינה ערבית
"ציונית" - כשיהיו לרוב - בדיוק כמו שכפו היהודים את הציונות
שלהם על הערבים.
אך כיצד מחדירים אמת זו אל תוך ראשו של טדי קולק, הנחשב יחד עם
אבן המשגע ועם משה דיין לפופולרי ביותר בקרב נשות הדסה
האמריקניות? איך מודיעים לקולק שתביעותיו למים, לחשמל
ולשרות טלפונים לערביי מזרח ירושלים יזכוהו אולי בקולותיהם
של הערבים בבחירות לראשות עירית ירושלים, אך לא ישפיעו
כהוא-זה על כך שהם לועגים לו ולטענתו הנחרצת, כאילו ירושלים
"עיר אחת, מאוחדת"? כיצד משכנעים את קולק שתכניתו
ל"ספק" את ערביי ירושלים על-ידי יצירת מערכת "רבעים" בעיר,
שתעניק להם אוטונומיה עירונית, רק תגביר את תאבונם
לעצמאות מלאה, תסכן תיירים יהודיים בשטחי "האוטונומיה"
של ירושלים, ותשכנע את הערבים שהיהודים באמת חלשים?
כדי להבין במלואה את פעולת מוחו של טדי קולק ושל שותפיו לדעה,
יש לשקול את משמעותו של "אירוע" שקולק יזם וביצע בחודש
אפריל 0891. בהבינו את הריקנות של טענתו ל"ירושלים אחת",
יזם קולק, יחד עם הקונגרס היהודי האמריקני (מומחים ותיקים
לתכסיסים של יחסי-ציבור), "ועידה" של ראשי עיר אמריקניים
שעריהם רב-לאומיות. ברור שקולק שאף להצהיר קבל העולם:
הזמננו לירושלים את ראשי הערים שיקגו, פיצבורג, סינסינטי
וכו', כי לכולנו בעיה משותפת. לכולנו אוכלוסיות בעלות רקע
מגוון, ותמיד מתחככים אלה באלה במידה כלשהי. בדיוק כמו
שלפיצבורג ולשיקגו דרכים לפתור את בעיותיהן האתניות, כך גם
ירושלים תפתור את בעייתה, שהרי הבעיות דומות.
המרמה כאן כה מזדקרת לעין שאפילו מירון בנבנישתי, מי שהיה סגן
ראש עירית ירושלים, נאלץ להגיב. בנבנישתי, שתכניתו לחלק את
ירושלים לרבעים למען ערביי העיר מעידה על בהירות מחשבתו
הפוליטית, כתב:
"התעלמו היוזמים והמשתתפים מענין קטן אחד: הבסיס לדיוניהם הוא
חסר שחר. אין כל דמיון בין בעיותיה של ירושלים לבין בעיותיהן
של ערי ארצות-הברית בטיפול באוכלוסיות מעורבות... אין
מנהיגיהם של המיעוטים כופרים בלגיטימיות של המשטר
ומסרבים לקחת חלק [[61]] בפעולתו. אדרבה! הם נלחמים
להשתלב במערכת השלטונית... המתיחות הבין-עדתית בירושלים
מקורה בסכסוך פוליטי ביו הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי
שאינו מכיר בלגיטימיות של השלטון שנכפה עליו... בעוד
שהמיעוטים בערי ארה"ב שואפים ל"שלטון טוב" - שואף המיעוט
הערבי ל"שלטון עצמי". (כל העיר,08.4.52).
אפשר היה להתנחם במחשבה שהטיפשות מוגבלת לשע"ל הישראלי
(השמאל, העבודה, הליברליזם), אילולא המציאות: בגין, הליכוד
וה"לאומנים" שותפים כולם במדה זו או אחרת ל"אגדה" הידועה.
על אף המהומות, ההפגנות, ההתנגשויות, ימי האדמה, סקרים
המעידים על התכחשותם של ערביי ישראל לתוקף החוקי של
מדינת ישראל, תמיכתם הגלויה של הסטודנטים הפלשתינים
בפעילותו של אש"ף בקמפוסים, ובחירתו של עסקן מתומכי אש"ף
לראשות עירית נצרת - על אף כל אלה הצהיר בשלוות-נפש
מדהימה יועצו החדש של מר בגין לענינים ערביים, בנימין
גור-אריה (08.4.52): "כל הדיבורים בדבר הקצנה מצד הצבור
הערבי בארץ ביחסו למדינת ישראל אינם מבוססים".
יועצו הקודם של ראש הממשלה לענינים ערביים, משה שרון, מספר
בראיון ל"מעריב" (97.2.2) על דרכו של מר בגין בפתרון הבעיה:
"ראש הממשלה... הוא ליברל. לא פעם שמעתי אותו נוזף בשר:
"מה?! משרדך נוהג אפליה בערביי ישראל?!"
משה שרון בעצמו מהווה דוגמא לתסכולים המייאשים אנשים חזקים
והמביאים אותם לידי דמעות. באותו ראיון הוא קובע בין היתר:
* ערבי צעיר, משכיל ומכבד-חוק, אמר לו בפשטות: "כאשר נופל מיג
מצרי, אף ערבי ישראלי אינו שמח. כאשר נופל פנטום ישראלי, אף
ערבי אינו מצטער". וזה בלשון המעטה - אומר שרון - "הגדרת
הערבים הישראליים את יחסם העויין אל מה שמדינת ישראל
מסמלת בעיניהם".
* "הערבי קשור בטבורו בעולם הערבי הסובב אותו - מבחינה לשונית,
תרבותית, דתית, משפחתית, לאומית ופוליטית. האם המיעוט
הזה מזדהה עם ישראל? בשום פנים ואופן לא. ואין אנו רשאים
ואסור לנו לצפות, שיזדהה עם המדינה".
סוף סוף שומעים אמת, פשוטה וכנה. סוף-סוף אפשר לצפות לשמוע
הצעות פשוטות וכנות לפתרון. שרון ממשיך:
"צריך לגשת סוף סוף לטיפול רציני, רצוף, מעמיק, בבעיות הקרדינליות
של ערביי ישראל". (המותר לנו לקוות?) וכך קובע שרון:
"היעד הוא לחנך אזרח ערבי נאמן לחוק, גא בתרבותו, ובעל הכשרה
[[62]] להיקלט בחברה הישראלית... יש ללמד את הנער הערבי
יותר עברית(!) כדי שיוכל להיקלט במשרה בישראל. לפתח אצלו
יחס חיובי לעבודה יוצרת...".
בקשי אפשר להחליט אם לגחך או לבכות...
אין כמעט כל הבדל בין מפלגת העבודה לליכוד. סגן ראש הממשלה החדש
בממשלת בגין, שמחה ארליך, יצא 4-ב לינואר 1980 לפגוש את
ערביי ישראל. בנצרת, לב ריכוזיהם של כוחות רק"ח ואש"ף, הוא
הכריז לקהל שומעיו:
"אני מבטיח לכם, שבעיני הממשלה אתם מהווים קהילה יקרה, נאמנה
וחשובה למדינת ישראל". הוא הוכיח זאת בסימפוזיון שנערך
בתל-אביב 20-ב למרץ 1980 בנושא "הכפר הערבי המתפתח",
כשהצהיר בגאוה: "תוך שנה וחצי, יחוברו כל הכפרים הערביים
בישראל לרשת החשמל הארצית".
אך הקביעה המדכאת ביותר מכולן היא אולי זו שהושמעה על-ידי משה
ארנס, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חבר איתן בתנועת
החרות של בגין, כשחיווה בפני המשתתפים בסימפוזיון (ב-08.6.5)
את דעתו על דו-קיום יהודי-ערבי. הוא אמר שעלינו לפתח חברה
פלורליסטית-באמת, שבה יהיו יהודים וערביים שווים בכל, ובכלל
זה בסיכויים מקצועיים, שיש ליפות את הדמוקראטיה הישראלית
כדי להרתיע את הערבים משאיפתם לפרוש מהמדינה. נראה
שאחת הדמויות החיוביות יותר בנוף הישראלי הוכתה אף היא
בסנוורים שמקורם בטירוף. כאמור: בין העבודה לליכוד אין
הבדל רב.
אם דרכו של האלקים לשגע תחילה את מי שהוא רוצה להשמיד, הוא
בוודאי זועם על עמו ישראל. החיפוש המבוהל והמטורף אחרי
"פתרון" לבעיה המכרסמת כסרטן בגופנו המדיני מביא לידי
הצעות והערות שיכו בתדהמה את הדורות הבאים וישעשעו
אותם:
* הנשיא יצחק נבון מוטרד ע"י התסיסה הערבית הרצינית בגליל. הוא
מודע לעובדה שמבחינתם של היהודים חיוני ליישב יהודים באזור
האסטרטגי הזה, שם הם מהווים כבר עתה מיעוט. עובדה זו
מביאה את הממשלה לגבש תכנית "לויהד את הגליל". בעוד הנשיא
מבקר בגליל, 13-ב לספטמבר 8791, הוא מעיר שביטוי זה פוגע
ברגשות הערבים. "עדיף להשתמש במינוח 'ישוב יהודים בגליל',
והיה גם נכון יותר וגם טוב יותר מבחינה פוליטית...". כמובן.
ברור ששינוי זה הוא אשר ירגיע את הערבים וימנעו ימי אדמה
נוספים בגליל...
* מי שהיה באותם הימים שר החוץ, יגאל אלון המנוח, היה רגיל לערוך
"כינוס-אביב יהודי-ערבי", שבו היה מרצה - כמו ראג'א או פוקא
קולוניאלי - בפני הנאספים. 26-ב למאי 1976 הצהיר אלון:
[[63]]
"גזרה ההיסטוריה שעל היהודים והערבים לדור אלה בצד אלה לעולם...
תמיד, במסגרת מדינת ישראל העצמאית, היו יהודים, מוסלמים,
דרוזים ונוצרים, החיים יחדו כאזרחים שווי-זכויות...
"אני מאמין שבעתיד, כמו בעבר, יוכלו הרוב היהודי
והמיעוטהערבי לחיות יחדיו בהבנה, בשיתוף-פעולה
ובכבוד הדדי במדינת ישראל, שקמה לפתור את
בעייתו הלאומית של העם היהודי..."
"באותה מידה שצצות אי-הבנות, חשוב ואפשרי ליישבן בשלום, ברוח של
הבנה ורצון טוב, בלי לסטות מחוקי הדמוקראטיה המתקדמים השליטים
בארצנו".
כמעט מעבר לבינתו של איש מדוע יצהיר שר החוץ
הצהרה מעין זו. הקורא התמה ניצב בפני דילמה
מכאיבה: או שהתכוון מר אלון למה שאמר, ואז
הרי היה גם בלתי כשיר וגם נבוך, או שהבין את
השטות שהוציא מפיו, ואז היה יחסו אל המישכל
הערבי יחס של בוז עמוק... "... יוכלו הרוב היהודי
והמיעוט הערבי לחיות יחדו בהבנה..." שימו לב
להנחת היסוד, שלעולם יהיה רוב יהודי במדינה
אשר קמה לפתור את "בעייתם הלאומית" של
היהודים. ומה יקרה אם, על-ידי שיתוף-הפעולה
שלו והכבוד וההבנה ההדדיים שנדרשו ע"י אלון,
יקומו הערבים בשקט ובאמצעות הילודה המוגברת
שלהם יהיו לרוב מניינה של "המדינה שקמה לפתור
את בעייתם הלאומית של היהודים"? האם תסטה
אז ישראל מ"חוקי הדימוקראטיה" שלה? האם
היה אז מר אלון מטיף למיעוט היהודי לנהוג
באותם איפוק והשלמה עם מעמדם שלהם, שהטיף
להם כלפי המיעוט הערבי של היום?
שר החוץ הישראלי היה או נבוך במידה משוועת או רמאי מובהק. אין כל
ערובה במסגרת דמוקראטית לרוב יהודי נצחי - במיוחד
כשהמדובר במיעוט הערבי המתרבה במהירות. האם היה אלון
המנוח מוכן להשלים באדיבות עם מעמדו החדש של מיעוט ואף
לבקר מדי שנה בביתו של שר החוץ הערבי של מדינת פלשתין
החדשה?
* בעוד שערביי ישראל "מקצינים" והולכים (מונח מגוחך המנסה לעוות
את רגשותיהם הטבעיים של הערבים, המוכרים זה זמן ממושך),
אנו שומעים על תגובות יהודיות כואבות יותר ויותר. הכאב
מתבסס תמיד על ההנחה שאילו היו הרצון הטוב, ההבנה והאמון
ההדדי שוררים באזור, הכל היה בא על מקומו בשלום (והיהודים
היו יכולים להמשיך ליהנות מפירותיו של שלטון הרוב היהודי על
המיעוט הערבי). אחד העבריינים המסוכנים ביותר בהקשר זה
הוא ה"ג'רוסלם פוסט", הדוגל במדיניות נבוכה ומגוחכת
(מגוחכת, מנקודת ראותו של הערבי) שאינה בשרית אף לא חלבית.
[[64]]
באחד ממאמרי המערכת האופיינים כל-כך לו, הביע ה"פוסט" "הפתעה
כואבת" מהצהרת התמיכה של ראשי המועצות המקומיות
הערביות-ישראליות באש"ף מינואר 9791. מאחר שגוף זה הוכרז
זה שנים על-ידי אנשי ה"פוסט" וע"י החושבים כמותם כ"הנהגתה
המתונה של הקהילה הערבית", קבע המאמר (97.1.32) שהצהרה
כזאת יכלה רק להרוס את יסודות האמון ההדדי שהונחו בקפדנות
רבה כל-כך במשך שנים על-ידי בעלי הרצון הטוב בשתי
הקהילות... הדרוש מהערבים הוא חזרה לשפיות-הדעת על-ידי
הדור החדש של מנהיגותם המרכזית".
לעולם לא יאמינו, כמובן, ה"פוסט" והמיוצגים על-ידו, שלערבי הממוצע
מהוות הצהרות-התמיכה באש"ף את שיא השפיות. לעולם יסרבו
להאמין, ש"הרצון הטוב" הינו שטות גרידא, בעוד שרירה וקיימת
אמונתו של הערבי שהוא - שהווה לפנים את הרוב בארץ, ואילו
כיום הנו רק מיעוט במדינה יהודית - נשדד. אנשי ה"פוסט"
ומקביליהם בעתונות העברית אינם יכולים להשלים עם זאת, כי
השלמה כזאת פירושה הודאה בריקנות של עצם הבסיס לאמונות
שהחזיקו בהן זה שנות דור.
* מנהיג מפלגת העבודה, שמעון פרס, גם הוא כמובן איש מדיניות "הרצון
הטוב, הבטן והראש", אך הוא חולק על דרכם של הדוגלים בהשתלבות
מלאה.
"ישראל טעתה עשרים ושמונה שנים ביחסה למיעוט הערבי שלה", הוא
אומר במסגרת ראיון ל"מעריב" (67.3.62). ואילו המירשם שלו
להביא לשביעות-רצון הערבים ולכך שישלימו עם ישראל?
התפתחות ערבית נפרדת. יש לעודדם ולסייע בידם להקים מפלגות
פוליטיות שלהם. "מכיון שלא נהגנו כך, הם נאלצו להתבטא
במסגרות פוליטיות עוינות".
ובכן, זהו מקור הבעיה - לא הציונות; לא העובדה
שהערבי חש רק שינאה כלפי המדינה שגזלה את
"אדמתו" ממנו והפכה אותו למיעוט במסגרת
מדינה יהודית זרה. עלינו רק להרשות לו להקים
את המסגרות שלו.
כמה שאלות לנו אל מר פרס:
א. מי מנע מהערבים לעשות בדיוק נמרץ פעולה כזאת במשך כל השנים
האלה?
ב. האם מפלגתם הנפרדת תהיה פחות עוינת כלפי ישראל מהמפלגות
"העוינות" שהצטרפו אליהן בינתים?
[[65]]
ג. איך יחולל הקיום הנפרד אהבה כלפי היהודים? הלא תושתת מפלגה
ערבית
