כתב נושא: כהנא יומי - ראש השנה  (נקרא 1712 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק Rafoe

  • מנהל(ת) גלובלי(ת)
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 11045
  • "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ" (במדבר, לג, נד')
כהנא יומי - ראש השנה
« ב- : ספטמבר 24, 2014, 14:28:12 »
בס"ד


                              מו"ר הרב מאיר כהנא זצ"ל הי"ד על ראש השנה

הרמב"ם אומר: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר" (הלכות שופר א:א).
השופר הוא מרכז היום הזה, "יום תרועה". אנו ממליכים את הקב"ה על עצמנו ועל העולם.

השופר הוא סימן של מלכות - כך אומר ר' סעדיה גאון. ה' הוא המלך, ואנו מבטלים את עצמנו אליו. השפלות הזאת מלווה שמחה וביטחון, כי ה' הוא מלך, אבל הוא המלך שלנו.

בראש השנה חובה עלינו להמליך את הקב"ה למלך. ואם בידינו להמליכו בארץ, זו חובה!
אם לא נעשה כך, אנו מחללים שם שמים.
הגאולה תהיה בזכות קידוש שמו. עלינו לקדש את השם ולהמליכו למלך, ואז יגאל אותנו בשופר של איל: "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלוקים בשופר יתקע" (זכריה ט:יד).
"והיה ביום הוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים.. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז:יג).
עלינו לקדש שם שמים על ידי שופר, כמו צופה שתוקע בשופר.

מטרת השופר: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (רמב"ם, הלכות תשובה ג:ד).

מטרת הנביא: "ואתה בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני, באמרי לרשע רשע מות תמות, ולא דברת להזהיר רשע מדרכו, הוא רשע, בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. ואתה, כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה, ולא שב מדרכו, הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת" (יחזקאל לג:ז)
כלומר, גם מטרת השופר וגם מטרת הנביא היא לעורר את העם לחזור בתשובה.

מצווה דווקא בשופר מאיל. האיל מסמל את יצחק אבינו כי האיל הוקרב במקום יצחק, ויצחק מסמל מסירות נפש, שהרי מסר את נפשו למות על קידוש השם. כשם שהשופר מזכיר מסירות נפש, למנהיג צריכה להיות מסירות נפש.

מצווה דווקא בשופר כפוף, ללמדנו שאדם צריך להיות כפוף ולא בעל גאווה.

מנהיג צריך להיזהר במיוחד מגאווה, כי כאשר אדם מגיע למעמד רם, יש סיכוי גדול שיהיה בעל גאווה.
מלך בישראל צריך להיות תמיד עם ספר תורה בידו כדי שלא ירום לבבו מאחיו.
כשם שהשופר מרמז על שפלות רוח, כך למנהיג אסור שיהיה אף שמץ של גאווה.

אסור לצפות את השופר בזהב, מכיוון שכתוב "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (דברים טז:יט).
מנהיג, במיוחד, צריך להיזהר מהשפעת הכסף והזהב. יש חשש שתמורת כסף לישיבות ומוסדות, ישנה את דבריו - אמנם לא ישקר, אבל לא יאמר את האמת.
השופר חסר הקישוט מרמז שאסור שמנהיג יהיה מושפע מכל תמורה ומכל פיתוי.

אם השופר משמיע קול חלש, לא יוצאים ידי חובה.
יש מנהיג שאומר את האמת, אך אומר זאת לאנשיו בשקט, וזה לא מועיל.
אלא צריך לומר את האמת בקול רם, כדי שהכל ישמעו ליראה את ה'.
גם המנהיג לא יוצא ידי חובתו אם הוא מדבר רק בשקט ובקול חלוש.

"כל הקולות כשרים" - יוצאים ידי חובת תקיעות גם אם קולות השופר הם עבים או דקים. מכאן לומדים שמי שיודע לומר את האמת, צריך לדבר ולהנהיג, גם אם לא התברך בתכונה חיצונית כמו כושר התבטאות מרשים או כדומה.

השופר הוא הקריאה של מלכויות - "הללוהו בתקע שופר.. כל הנשמה תהלל י-ה, הללויה" (תהלים קנ:ג,ו).

לוח השנה היהודי מלא ציוני-דרך, ימי תזכורת בולטים, שאמורים להיות גם ימי תזכורת מקומיים וגם רעיון כולל: הזמן עובר; שעון החול של החיים התקדם עוד מעט; הזקן האפיר עוד קצת; האברים נהיו מעט כבדים יותר.

זמן. הלוח היהודי צופה על פני הזמן, הוא שופר שתוקע לא פעם אחד בשנה, אלא בכל פעם שמחזור חדש כלשהו מתחיל.
לכל שבוע יש שבת, שמציינת לא רק את סופו של השבוע שעבר, אלא גם את תחילתו של שבוע חדש. השבת היא תזכורת לשבעה ימים מלאים שחלפו-עברו מחיינו -כל כך מהר! -כמו גם את ההזדמנות להפוך את תקופת-הזמן הבאה למלאה יותר, משמעותית יותר, לסיבה לחיות.

לכל חודש יש ראש חודש, התחלה חדשה, נוספת, של סיבוב נוסף של הירח. גלגל השמים הסתובב כבר פעם נוספת, עוד שלושים יום -כל כך מהר! -ובמקביל אנו נהיים מבוגרים יותר. הקב"ה נותן לנו עכשיו עוד חודש, להוכיח שאנו גם חכמים יותר. אין זה רק עוד חודש -זהו חודש חדש. ומעבר לכל, היום הזה נקרא "ראש חודש".
האם יש כאן אולי רמז שעלינו לבחון כמה חכמה נוספה בראש שלנו כלקח מהחטאים והטעויות של החודש שעבר?

ולכל שנה יש ראש השנה שלו. היום ה'מוזר' הזה, שבו אין מסיבות, שתיינות והפקרות (כמו אצל הגוים בראש השנה שלהם); שבו אין צחוק בלתי-מרוסן ורעש שמהווים נסיון היסטרי לשכנע את כולם (ואת עצמך) שאתה שמח; ביום זה אין חטיפה מטורפת של תענוגות לפני שהם בורחים -או גרוע יותר: לפני שאתה נקטף מהעולם -מוקדם מדי, מוקדם מדי...

אבל ראש השנה שלנו הוא השלט של הזמן. עוד שנה חלפה -כבר? כל כך מהר! - וזהו הזמן לבחון מה לימדו אותנו השערות שהאפירו, והקמטים שנוספו, והרפלקסים שהואטו.

ראש השנה הוא עוד צעד קדימה לכיוון השער שיוצא אל מחוץ לעולם הזה - אל הבא אחריו.
זה הזמן לשנן את הנאום שאנו, כולנו, ניתן יום אחד לפני העליון שבבתי המשפט, כאשר ננסה להסביר את משמעות חיינו שם למטה. החיים הם קצרים מדי לטפשים, והם ארוכים מדי לאלה שיודעים שהם לא ניתנו בשביל אושר (אם הוא מגיע - כמה נפלא; אבל באיזו תדירות מופיע האושר? רק במידות לא משמעותיות ולעיתים נדירות, כמו טיפות גשם שיורדות על מדבר צחיח ולא מותירות בו שום רושם, לא משנה שום דבר, והנודד שם לעולם לא ידע שהם ירדו).

החיים ניתנו בשביל קדושה, כדי שאולי נתעלה מעל עצמנו; כדי שאולי נקדש את הבהמיות שבנו, שמאיימת בכל רגע לפרוץ ולבטא את עצמה באנוכיות, גאווה וחמדנות -חטאים שהם עצמם רק הפרוזדור לפשעי האכזריות והפגיעה באחרים.

החיים אינם דבר שמח -הם דבר נהדר ויפה. ואדם הופך להיות האמן של היופי הזה שנקרא "קדושה", כאשר הוא נוהג על פי הקדושה העליונה, שיוצאת אל הפועל על ידי אהבה ונתינה מעצמו לאחרים.

האדם הוא שביר, ארעי וסופי. הוא מועמד למות מרגע היוולדו. הוא חייב למות, ואז כל גדולתו ועושרו ירדו אחריו לטמיון. וגם בחייו הוא חלש ומוגבל.
והאדם השביר, הארעי והסופי הזה, מתעטף בגלימה של גאווה וגסות רוח, ומנסה להתעלם מסופיותו.
"נבוכדנצר אמר: אין באי העולם כדאי לדור ביניהם... אמר לו המקום ב"ה... אני מורידך לבאר שחת.." (תוספתא סוטה ג:ו).

אכן, חיי האדם קצרים הם. כך אמרו חז"ל: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות פ"ד).

הקב"ה ברא את העולם הזה, את הפרוזדור, ואת האדם שיחיה בו תקופה קצרה, כדי ליצור את הברייה הגדולה והיפה והמרוממת ביותר שיכולה להיות: ברייה שמסוגלת להתעלות על חולשתה ועל היצר שבה, שמסוגלת לכבוש ולקדש את הגאווה.
אין אסון יותר גרוע ואין רעה יותר איומה מגאווה, שורש הרע בעולם, ואין גדלות יותר גדולה מכיבוש הגאווה וקידוש הגאווה. הקב"ה עשה יש מאין, ועלינו לעשות אין מ"יש".
שורש הרע הוא הגאווה. כל החיים נועדו להתגבר עליה ולשבור את שליטתה על האדם. כשהאדם מצליח בזה, הוא מגשים את המטרה שלשמה נברא ושלשמה נברא העולם. בזה הוא מקיים את תפקידו ואת ייעודו בעולם.

ליהודי יש תמיד תפקיד כפול: מצד עצמו כפרט, כיחידי, ומצד עצמו כחלק מעם ישראל, הכלל, הרבים.
תפקיד כפול זה מחלק בין מידת הגאווה החיובית למידת הענווה, "הצנע לכת", ההכנעה.
ראש השנה מבטא את התפקיד הכפול של יחיד ורבים, דהיינו: בתור יחיד - ענווה וצנעה והכנעה; בתור חלק מישראל - גאווה, גאות ו"התייצבות".

הקב"ה עצמו מבטא את שני הפנים הללו: "אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו בצדו" (ילקוט שמעוני דברים תתנו).

וכך נאמר על דוד המלך: "הוא עדינו העצני" (שמואל ב כג:ח) ומפרשים חז"ל: "כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז).

הכלל הזה הוא נר לרגלנו, הוא המפתח לחיינו המוגבלים בעולם הקצר הזה: מצד חיינו כיחיד, כפרט - ידיעה ברורה שאנו כחרס הנשבר, חלשים ומוגבלים ובעיקר סופיים; מצד חיינו כחלק מעם ישראל - גאווה וגאות ותפארת.

אנו חייבים לחרוט על נשמותינו את דברי חז"ל, "מאוד מאוד הווה שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" (אבות ד). וזה כל האדם: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה" (אבות ג).

דווקא על ידי ההכרה בחולשתו ובשפלותו, גדל האדם ומתרומם. דווקא כשהוא מכיר בכך שהגאווה שלו היא חולשה שעלולה לכבוש אותו, יכול האדם למרוד נגדה ולכובשה. בכך הוא משתחרר והופך לאדון עליה. וכך אמרו חז"ל: "'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב:טז) - אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות' (במדבר כא:יט)" (אבות פ"ו).

דווקא מי שכובש את גאוותו ויורד לשפלות ולענווה, עולה על ה"במות" ומתגדל, ועל זה אמרו חז"ל: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" (אבות ד:א).

וכן אמר שלמה: "לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה" (משלי יח:יב). וכן אמרו חז"ל: "וכן הלל אומר: השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי. מה טעם? 'המגביהי לשבת המשפילי לראות' (תהלים קיג:ה-ו)" (ויקרא רבה א).

ראש השנה בא לשבור את הגאווה של האדם בזה שממליכים בו את ה' כמלך: "ובשופר גדול ייתקע..." (תפילת מוסף ר"ה).
השופר בא להפחיד, להרתיע, לשבור את הגאווה, להחזיר את האדם למציאות. כאשר האדם פוחד, הוא מבין שהוא לא גדול. פחד זה מביא לידי יראה, יראת ה', ולהבנה שהאדם הוא סופי.

לא לחינם ראו חז"ל במילה "אלול" את ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי". אלול הוא החודש של תשובה, של חשבון נפש. הוא החודש שנועד לגרד את האגו שהשתקע והתקשה בלבנו ובנשמתנו.
אם פסח תובע לבדוק את החמץ שבבית, אלול גוזר לבער את האגו המוחמץ והמנופח מתוך הנשמה. זה הזמן לשים לב ללוח השנה, לזקן המאפיר, ולגיל המתבגר והולך ולהבין: לא להבל נולדתי, ואין זה הכרחי שבהבל יקברו אותי.

היה טוב. אהוב. אהוב בלי כוונה להרוויח מזה.
חדל מלדבר רשע, חדל מלחשוב רשע, חדל מלחפש רשע ברעיך. חדל מלשאוף להתגדל על חשבון אחרים, מפני שמי שמטפס על גבו של מי שזה עתה הוא גדע אותו, אינו הופך לגבוה יותר. הוא נשאר בדיוק אותה נמושה, אלא שעכשיו הוא עומד על הגובה של קרבנו.
היזהר שלא לפגוע במי שאתה אוהב, חשב לפני שאתה עושה משהו כלפי השני. היה טוב כאדם, כפרט -וחלקך בעולם יהפוך להיות קדוש. אזי, אם אחרים יראו אותך כמושא לחיקוי, העולם יהפוך פתאום, מאליו, להיות נהדר וקדוש.

אלול הגיע. חשוב על אהוביך -על כל בני האדם, ועל אהובך המסוים. תן מעצמך, ואז תקבל אתה את מה שכל השאפתנות והתחבלנות שבעולם אינם יכולים לתת לך: כבוד עצמי.
אהוב את האחר -ותלמד לאהוב את עצמך. היה קדוש, מפני שמי שעשה אותך הוא קדוש, ולשם כך הוא שם אותך בעולם הזה.
עוד אלול הגיע, כבר עוד אחד. כמה עוד נשארו...
http://www.youtube.com/user/rafoe10
https://twitter.com/RafoeJTF
    http://gplus.to/rafoe
https://www.facebook.com/RafoeJTF
جيش يوشع سيعود  (ג'ייש יהושע סעופא יעוד) - צבא יהושע עוד ישוב!

מנותק El Blanco

  • אדמין הפורום
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 10516
בעניין: כהנא יומי - ראש השנה
« להגיב #1 ב- : ספטמבר 24, 2014, 15:00:11 »
מה היינו עושים בלי ראפו המלך