כהנא יומי - כ"ח באייר תשע"ד (28 במאי 2014 למניינם)

[Rafoe]

                                                   לכבוד "יום ירושלים"

היה זה אותו יום בלתי נשכח, נורא הוד ותהילה, ביוני 1967, כאשר חיילים יהודיים פרצו מבעד לחומת העיר העתיקה של ירושלים, גואלים, מחזירים, משחררים את הרחובות ואת הסימטאות העתיקים; רצים אל עבר הכותל, מטפסים עליו ואז – מילותיו המחשמלות של המפקד, מוטה גור: "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!"

אני אומר לכם, יהודים שלי, שלא היתה לב יהודית שלא פעמה בתחושה של רגע היסטורי, אלוקי. לא היתה שדרה יהודית, כל כך ישרה וגאה לאחר אלפיים שנה של כפיפות, שלא רעדה בהרגשת יראת כבוד. לא היה יהודי – אף הכופר הקיצוני ביותר – שלא ראה את ה' באותו רגע!

"הר הבית בידינו!" ירושלים של זהב, של קדושה, של דוד; ציון, שממנה שאג האלקים ונתן את קולו. הר הבית – שממנו תקע שופרו של הקדוש ברוך הוא. "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" – בכינו, בדמעות של לא להאמין. הרי הר הבית בידינו... "ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו" – וידענו שזו האמת. שהרי הר הבית בידינו! "הללויה... שעומדים בבית ה', בחצרות בית אלקינו!" – והאמננו, שהרי הר הבית בידינו!

ועתה, הרשו לי לצטט ממכתב שהופיע בעיתון "מעריב", ב-21 במרץ. מחבר המכתב הוא תלמיד בישיבת מרכז הרב. קיראו אותו, כל מי שלמען ציון לא יחשו:

זה היה בשבת, כאשר יהודים רבים באים  לתייר בעיר העתיקה בירושלים... לפתע, לאחר עזיבת אחד השערים אשר בקרבת הר הבית, החלה ההתפרעות. יצאו לעברנו עשרות ערבים,  זורקי אבנים, תופסי סכינים ובקבוקים שבורים. עלי באופן אישי קפץ ערבי בעל חנות באזור. על כולם שררה פאניקה ואני הצטרפתי אל כולם בריצה, כאשר ידי שתתה דם רב ובלי המשקפיים שלי.

איך זה יכול לקרות במדינת ישראל של היום? שוטרים ערביים אחראיים על אזור מזרח ירושלים. כבר קיימת אוטונומיה, כאשר שוטרים ערבים רואים ערבים אחרים מתפרעים ביידוי אבנים, ולא נעשה דבר למנוע בעדם או להביאם למעצר. מי שנעצר ע"י המשטרה היה  בחור  ישיבה אשר שמר  על קור רוחו וניסה לעזור לאחרים. עליו התנפלו השוטרים כחיות טרף. זה יכול לשמש לנו דוגמא מה צפוי לנו לעתיד באוטונומיה...

הר הבית אינו בידינו. מזרח ירושלים אינו בידינו. יהודה, שומרון, עזה והגולן אינם בידינו. ארץ ישראל המקראית ששיחררנו ע"י רצון ה' ב-1967 – אינה בידינו.

"על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו".

הר הבית בידם, בידי השועלים, השועלים הרשעים והמתוחכמים, התנים הערביים. מילותיו של מוטה גור מהדהדות בריקנות – ואנחנו אשמים. אנחנו, שלקחנו נס וזילזלנו בו. אנחנו, שלקחנו קדושה וחיללנו אותה. אנחנו, שקיבלנו ציון, ירושלים והר הבית – והעברנו אותו לשועלים-התנים.

לפני שתים עשרה שנה, כאשר היד החזקה והזרוע הנטויה שפכה את חמתה על ישמעאל והאיסלם, הכוח והעוצמה היהודית קידשו את שמו של הקדוש ברוך הוא, כאשר העולם צפה, נדהם, בשיבת הבנים לגבולם. הערבים – או שברחו בפאניקה, או שרעדו מפני הופעת העצמה היהודית. באותם ימים, ערביי ירושלים וארץ ישראל המשוחררת התכווצו בפחד, זזו הצידה כשחלפו על פניהם צאצאי בני ישראל. אף ערבי לא העיז לפתוח את פיו, קל וחומר להשליך אבן, קל וחומר לתקוף יהודי, קל וחומר ללעוג לצה"ל ולעמוד מולו.

אבל בשבת שעברה, התאספו לא פחות מאלפיים ערבים, אספסוף, בגלוי וללא מורא, על הר הבית, שרשרות ואבנים בידיהם (ומי יודע מה עוד הסתירו תחת בגדיהם). הם התאספו מול עיניהם של השוטרים ושל החיילים, באותה מדינת ישראל שבה נעצרים יהודים לאומיים באופן מיידי בשל הפרת חוק שאוסר "התקהלות" של יותר משני אנשים בלי רשיון... השועלים הערביים לא ביקשו רשיון, והרשויות היהודיות לא דרשו שהערבים ישיגו רשיון. אותן רשויות יהודיות שסירבו להתיר ל"תנועת כך" להפגין בשקט ליד הקונסוליה האמריקאית שמא הדבר יפריע לקרטר (ושעצרו אותם אחר כך כאשר הם הופיעו בשקט עם שלטים – לא עם אבנים ומקלות); אותה ממשלה שפרצה לבתים של אנשי גוש אמונים ועצרו חובשי כיפות ברחוב בלילה שבו הגיע לארץ "הנציב העליון" האמריקאי; אותה ממשלה שיודעת לאכוף את ה"חוק", בין אם הוא קיים ובין אם אינו קיים, כשמדובר בקיצונים יהודים – פתאום מאפשרת לאלפיים שונאי יהודים לעמוד חמושים בנשק מסוכן על הר הבית. זה היה יותר ממראית פנים של אוטונומיה. זה היה התוצר ההכרחי של הפחד וההשתפלות בפני הגוי, שהתחילה בה מפלגת העבודה, ושבגין הביא לכדי שיכלול.

זה התחיל מיד אחרי הנס והנצחון היהודי הגדול ביותר זה אלפיים וחמש מאות שנה – כאשר מלחמת ששת הימים היתה בשלבי סיום. אל הערבים הנפחדים והמכווצים של מזרח ירושלים, ניגש אותו שר בטחון2, שהורס אותנו היום בתפקידו כשר החוץ. לא די שהממשלה הגויית והנפחדת של 1967 עשתה את החמורה שבטעויות, כשלא גירשה את השועלים-התנים הערביים ששנאו אותנו, שונאים אותנו ולעולם ישנאו אותנו. לא די שבפחדם מ"דעת הקהל העולמית", ממה ש"אוהבי היהדות" שבוואטיקן ובאיסלאם עלולים לומר, ניתנו פקודות למשחררי העיר העתיקה שלא לגרום נזק לשום מקום קדוש (עפ"ל) (וכמה חיילים יהודים מתו בגלל מדיניות זו!). מנהיגי ישראל, הפחדנים ומוגי הלב, מיד פנו אל ראשי הקהילה המוסלמית להבטיח להם שהר הבית – המקום הקדוש ביותר בין המקומות הקדושים ליהדות – יישאר בידיהם. נאסר על יהודים להיכנס לשם להתפלל, וזאת לא מסיבות הלכתיות (שהרי ממשלות אשכול-גולדה-רבין-פרס ובגין הצדיקות התירו לאותם יהודים לטייל על כל פני ההר כתיירים!). לא. האיסור נבע מחשש מפגיעה ברגשותיהם של המוסלמים ושל הוואטיקאן ושל העולם, וחפרנו במו ידינו את הקבר שהערבים מבקשים עבורנו.

הערבים הנדהמים ראו שהיהודים, לא רק שלא נתנו להם את העונש שהגיע להם ושהיו נותנים ליהודים אילו ניצחו, חס וחלילה – אלא אף התירו להם לשמור על כל הכוח והסמכות, שניצלו לאחר מכן כדי לדרוש אוטונומיה מלאה ועצמאות. הר הבית שימש כדוגמה הבולטת ביותר לעובדה שכשישראל לקחה ב-1967 את האדמות, הם לא התכוונו לבוא כמשחררים אלא ככובשים, למרות מחאותיהם שאין הדבר כן. היהודים לא באו כמי ששבים לגבולם שלהם, אלא כצבא כיבוש. מי שמאבד את רכושו ואחר כך מוצא אותו בלי לצפות לכך, אינו מאפשר לו להישאר בחזקתו של אדם אחר. הוא קופץ עליו בשמחה וקורא: "זה שלי!".

הערבים פירשו נכונה את ה"ויתורים" היהודיים לא כבאים מתוך טוב לב ואצילות, אלא מתוך פחד ויראה. וכך, את הערבי המכווץ בפחד, הפכנו אנחנו, היהודים, לפצצת זמן לועגת, שונאת בגלוי, אוחזת במקל, משליכה אבנים ורימונים, שמצפה להתפוצץ.

העיתונים תיארו חלק מן האירועים. כאשר כמה תלמידי ישיבה התקרבו אל שער הר הבית כדי להתפלל (בפניו ולא בהר הבית עצמו), הומטרו עליהם אבנים. חיילים הסתתרו מאחורי מכוניות, מפני שקיבלו הוראות שלא לירות, שמא הדבר יופיע בשער של ה"ניו יורק טיימס" ו"טיים מגזין". אלוף פיקוד המרכז, האלוף משה לוי, צפה בהמון. אני מצטט מהתיאור העיתונאי:

"רק במדינה כזאת יכולה להיראות תמונה כזאת", אמר אתמול קצין המשטרה בכעס, למראה אלוף פיקוד המרכז, האלוף משה לוי, ומפקד מחוז המרכז במשטרה, שנכנסו להר הבית להיפגש פנים אל פנים עם צעירים ערביים רוגזים.

האלוף הלך לקראתם ושאל אותם מדוע הם מחזיקים מקלות בידיהם (!). אבל במשך כל השיחה אף אחד מהם לא נסוג ולא הוריד את מקלו. "זו האוטונומיה האמיתית", אמר אותו קצין.

מה שאנחנו רואים עכשו ב-1979 הוא תמונה מוקטנת של ההתפרעויות, הרציחות והפוגרומים הערביים של שנות העשרים והשלושים. אז, יצאו המוני הערבים אל הרחובות, בקריאות "אל-דולה מענה!" (הממשלה עימנו). הם התכוונו לממשלת הכיבוש המנדטורית הבריטית. היום, יודעים הערבים שממשלת ה"כיבוש" היהודית, מתוך פחדה מדעת הקהל העולמית, נתנה לחייליה הוראות קפדניות שלא לירות. במובן הזה, היא פתחה את השער לחוצפה הערבית ולבוז הערבי. במובן הזה, גם ממשלת הכיבוש היהודית "עמהם"... ממשלת בגין היא שמאפשרת לאירועים להסלים. הערבים פרצו את הסכר של הפחד, והוא יגלוש מעל לשפתו. אם יהודים מותקפים בדרכם לכותל, ואם, מחר, יהודי ייפצע קשה, או חס וחלילה, יקרה לו גרוע יותר; ואם תושבי הרובע היהודי מצויים בסכנה גדלה והולכת – דעו שהיהודים אשמים.

צעירים יהודים לאומיים יושבים בבית סוהר למשך שבועות בלי שיוכלו להשתחרר בערבות ובלי שיועמדו למשפט – בעוד שמתירים להמוני ערבים, נושאי אבנים ומקלות, להתקהל באופן בלתי חוקי, והאלוף שואל אותם: "מדוע אתם כאן?" יהודים טובים יושבים בבית סוהר ומורשעים ב"הסתה" נגד ערבים, בעוד שערבים שנעצרים בגלל השלכת אבנים משתחררים תוך פחות מיום אחד. צעירים יהודים, שמעולם לא נעצרו לפני כן, נאלצים להישאר מאחורי סורג ובריח, בלי אפשרות להשתחרר בערבות, בעוד שבגין משחרר שבעים וששה רוצחים ומחבלים, ועשרות נוספים ילכו בעקבותיהם כ"מחווה" לסאדאת ולקרטר.

אני גאה לספר, שהעיתונים והטלויזיה דיווחו שהערבים רגזו על ההפגנה של "תנועת כך" שלי מול משרדי המופתי בירושלים, המופתי שהוא ממשיכו של חאג' אל-אמין אל-חוסייני הידוע לשמצה, אוהב הנאצים ורוצח מאות היהודים שמלפני מלחמת העולם השניה. המברק שלו לחומייני האיראני, שקרא ל"שחרור" מסגד אל-אקצא (הר הבית), לא היה רק הפרת החוק הישראלי, בגידה והסתה. הוא היה תולדה טבעית של המדיניות של חולשה, פחדנות, וכישלון הממשלה בהפעלת זכויותיה וחובותיה. מברקינו לשרים בורג ותמיר ולמפקד המשטרה, בן אליהו, נענו בשתיקה. "יהודי הדממה" של 1979 לא רצו לעצור את המופתי וליצור בעיות. הם העדיפו לא לעשות כלום, ולגרום לטרגדיה. המצעד הגאה, הבלתי אלים שלנו, אל תוך משרדי המופתי, המועצה המוסלמית העליונה, נועדה גם לדרוש שייעצר וגם להפגין ריבונות ושליטה יהודיים על הר הבית. שהרי מי שמחזיק את הר הבית מחזיק במפתח לריבונות על ארץ הקודש. יהודי שנמנע מלפנות את הערבים מקודש הקדשים, יסבול מזעמו של הכל-יכול, המבקש להביא לנו את הגאולה – ובלבד שתהיה לנו האמונה.

הימצאותם, בארץ ישראל הקדושה, של ערבים הכופרים בזכות היהודים למשול, היא חילול שמו של הכל-יכול. וסירובם של יהודים לפעול נגדם, שבא כתוצאה מפחד מן הגוי, היא חילול כפול. חובה על כל יהודי למחוק את חילול השם, על ידי הצבת הדרישות דלהלן:

1) לעצור מיד את המופתי, להעמיד אותו לדין ולגרשו מהארץ.

2) סוף לשוטרים הערביים בארץ. לא רק שאינם ממלאים את חובתם למנוע התקפות של ערבים, אלא הם אף אוהדים התקפות אלה.

3) פינוי כל המוסלמים מהר הבית. ההר הוא מקום קדוש ליהודים, והוא מתחלל ע"י בניית מסגד. בנוסף, אם אמנם אסור ליהודים להיכנס להר בגלל הטומאה, הדבר אסור גם לגבי גויים.

4) נדר והחלטה נחושה של היהודים שלא לקנות מן הסוחרים הערביים שבעיר העתיקה. שביתתם המלאה בשבת מתוך אהדה למתפרעים, היא רק חלק מן הראיות לכך שהכסף שמזרימים היהודים אל כיסי הסוחרים הערביים מגיע במידה מרובה לתמיכה באש"ף ובתנועה ל"שחרור" מדינת ישראל. ראוי שיהודים ייהנו מכסף יהודי, ולא אויבינו.

5) יצירת משמר הגנה חמוש באופן חוקי לפטרל בעיר העתיקה ולעשות את העבודה שהשוטרים היהודיים מפחדים לעשות ושהשוטרים הערביים מסרבים לעשות. יֵדעו הערבים שיש יהודים שיכולים להצהיר על זכותם לשליטה ולבעלות בכל ירושלים – כל ארץ ישראל. יֵדע ההמון-האספסוף הערבי שהר הבית יהיה בידינו ושיומו של השועל-התן מגיע לסיומו. הר הבית יהיה בידינו, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.


מתוך "כהן ונביא".

https://www.youtube.com/watch?v=D-FRxP6OCMw