הדברים בקיצור נמרץ:
א. במלחמה, כשנצרך הדבר, גם צדיקים ותלמידי חכמים מובהקים צריכים להשתתף.
ואדרבא, אליבא דחז"ל החוזר מעורכי המלחמה בגדר "הירא ורך הלבב" זה הירא מן
העברות שבידו, ואפילו מי שדיבר בין תפילה של יד לתפילה של ראש שזו עברה קלה ביותר.
זה במלחמת רשות, ובמלחמת מצוה גם כלה מחופתה וחתן מחדרו - היינו כל מי שכישוריו
נצרכים למלחמה, בכל תחום שהוא, הרי זה יגוייס. לכן, אין אמת, אין טעם ואין ריח בטענות
כמה מן החרדים, שיראי ה' פטורים משרות צבאי ורק החלשים והקלים אמורים להתגייס. נראה
שדעת התורה היא בדיוק להיפך - הצבא צריך להיות צבא של צדיקים.
ב. כל זה, כשמדובר בצבא מטעם מלכות\יישות יהודית במהותה ואשר מפקדיו בעצמם הם
יראי שמים ונאמנים לדרך התורה. הצבא הישראל, לעומת זאת, אינו צבא של יישות יהודית
אלא של מדינה חילונית שמכריזה מרד גלוי ביהדותה ובמלכות שמים. מפקדי הצבא הינם
פורקי עול במקרה הטוב, גויים במקרע הרע, ושונאי יהודים ויהדות מובהקים במקרה הגרוע.
התנהלות הצבא מעודדת בריש גלי הפקרות מינית וסטיות, ובפועל אין כל ספק שכל חייל יצטרך
לעבור עבירות חמורות ביותר נגד ה' ותורתו במהלך שירותו. הגירוש מגוש קטיף זו רק דוגמא אחת.
בנוסף, הצבא דורש מחייליו את מה שנקרא "טוהר הנשק" - היינו, למסור את נפשם בסיטואציות
בהן היהדות אוסרת למסור נפש, למשל כדי להמנע מפגיעה באוכלוסיה האזרחית של האויב. וזה כבר
נכנס לגדר התאבדות או רציחה. על כן, עצם השרות בצבא במתכונתו הנוכחית הוא איסור, וכפיית
אחרים לשרת בו הוא החטאת הרבים.