בוא נבחן את התורה:
בדברים יב' ישנו הפסוק המרכזי (אך לא היחיד) שמתייחס לנושא:
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם--אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם"
הרמב"ם כותב:
מצות עשה היא לאבד עבודה זרה, ומשמשיה, וכל הנעשה בשבילה--שנאמר "אבד תאבדון את כל המקומות . . ." (דברים יב,ב), ונאמר "כי אם כה תעשו, להם--מזבחותיהם תיתוצו . . ." (דברים ז,ה).
ובארץ ישראל, מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו; אבל בחוצה לארץ, אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו, נאבד כל עבודה זרה שבו: שנאמר "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא" (דברים יב,ג)--בארץ ישראל, אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם, בחוצה לארץ.
