כתב נושא: פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "שלח לך"  (נקרא 3724 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק Rafoe

  • מנהל(ת) גלובלי(ת)
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 11045
  • "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ" (במדבר, לג, נד')
פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "שלח לך"
« ב- : מאי 30, 2013, 21:13:28 »
בס''ד שהשם ישמרנו ויעזרנו



                                                            פרשת "שלח-לך"


השבוע נתמקד בעיקר בפרשת המרגלים, שעולה ממנה כמה לקחים מאד חשובים.


שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם...וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם.   וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן--קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ.   וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ.   אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.   עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן...לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.   וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.   וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם


הרב מאיר כהנא זצוק''ל הי''ד בפירוש המכבי שמות ב:יג בתוך ביאור מריבת דתן ואבירם כותב:

"'והנה שני אנשים, עברים, נִצִים'. מה ראה? ראשית כל, ראה שני אנשים, שהיו גדולים, מגדולי הדור שבעברים, ובכל זאת נצים, רָבים, מתקוטטים, שונאים זה את זה. ומנין שהיו גדולים? אומר מדרש שכל טוב: "אנשים, גדולי ישראל". וכך מצאנו במרגלים (במדבר יג:ג): "...כֻלם אנשים, ראשי בני ישראל המה", ופירש רש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". והוא על פי התנחומא (שלח ד): "'שלח לך אנשים' - זה שאמר הכתוב (משלי כו:ו): 'מְקַצה רגלים, חמס שֹתה, שֹלח דברים ביד כסיל'. וכי כסילים היו המרגלים? והלא כבר נאמר (במדבר יג:ב): 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר בו 'אנשים' בני אדם צדיקים הן?... אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבת הארץ, שנאמר (משלי י:יח): 'ומוצִא דבה הוא כסיל'. אעפ"כ, בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים. עליהם משה אומר: 'כי דור תהפֻכֹת המה בנים לא אמֻן בם' (דברים לב:כ), שאלו נבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה... והן גרמו לאותו הדור שילקה אותה המכה...".
דרך אגב, לומדים אנו כאן את הלקח המר, שגדול הדור יכול להפוך להיות "כסיל" במובן התורני, אם חסרה לו אמונה, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מח:): "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות ["אמנה" - רש"י] שהיה בהן", כאן, חוסר האמונה גרם למרגלים להוציא דבה רעה על א"י, ולכן אמר הקב"ה: "עד אנה ינאצֻני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" (במדבר יד:יא). גדול הדור חייב לעמוד תמיד על המשמר, ולדאוג ליראת שמים שתקדם תמיד לחכמתו, משום שבלעדיה אין חכמתו מתקיימת, וחייב הוא לעבוד לשַקֵע בתוכו את האמונה. ועלינו לדעת שגם הגדול יכול לטעות, ודוקא בעניני האמונה. ''



ובאור הרעיון פרק מצות ישוב  ארץ ישראל הרב מאיר כהנא זצוק''ל הי''ד מסביר שהמרגלים היו גדולים ובכל זאת מפני  הפחד חששו לעלות לארץ וזה רק אחד מן התירוצים של החוטאים:

''הקב"ה לא רק נתן לעם ישראל ארץ מיוחדת, אלא גם גזר עליו לדור בה. לא בזכות לשבת בארץ ישראל מדובר כאן, אלא בחובה שאי אפשר לוותר עליה. מצוה היא, גזירה היא, חוק הוא לגור בארץ ישראל תחת שלטון ה' ובקידוש שמו, כדי ליצור חברה ומדינה קדושה הדְבֵקָה במצוות בשלמות וכראוי, ללא השפעה מהתרבות הזרה והנפסדת של הגוים. ומאידך גיסא, חטא ופשע ומיאוס הוא לסרב לדור בארץ ישראל, ולהעדיף להשתקע בגלות ובטומאתה תחת שלטון הגוים שהוא חילול שמו, כאשר ישראל חשופים להשפעת הגוים ושיקוציהם.
על כן חרה אף ה' באבותינו במדבר, כשסירבו לעלות לארץ ישראל וקראו (במדבר יד:ד): "נִתנה ראש ונשובה מצרימה". הרי המרגלים ששלח משה היו חשובים וצדיקים, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, שלח ד): "'שלח לך אנשים' (במדבר יג:ב) - זה שאמר הכתוב (משלי כו:ו): 'מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל'. וכי כסילים היו המרגלים? והלא כבר נאמר 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר בו 'אנשים' בני אדם צדיקים הן... אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דיבת הארץ... אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים". וכן על הפסוק (במדבר יג:ג): "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", תירגם יונתן: "כולהון גוברין חריפין דמתמנן רישי על בני ישראל הינון". א"כ צדיקים [[רמו]] וגדולים היו, ומ"מ חטאו בזה שפנו עורף לארץ ישראל ורצו להשתקע בגלות במצרים. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קו:כד): "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו".
כאן ראינו שאפילו גדולים שבדור עשו עצמם כסילים בזה שרצו לחזור למצרים ומאסו בארץ חמדה. וכל כך למה? כי פחדו מעוצמת הגוים שם ולא בטחו בה', כמו שנאמר "לא האמינו לדברו". והרי לכאורה, טענה טובה היתה להם, של פיקוח נפש, שהרי במלחמה עם הכנענים שעליהם אמרו המרגלים (במדבר יג:לג) "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ברור היה להם שתהיה מלחמה קשה, ויהיה קשה לנצח את הענקים, ואף אם ינצחו אותם יפלו אחדים מישראל, והרי אין סומכין על הנס. ומשום כך, גדולים וצדיקים אלה פסקו הלכה, שפיקוח נפש דוחה את כל שטחי ארץ ישראל, דוחה את ארץ ישראל כולה. ובוודאי לא התכוונו לעזוב את תורת ה', אלא התכוונו לחזור למצרים ולשומרה שם. אך זה היה חטאם, כי הקב"ה קבע והחליט וגזר שאסור להם לדור בחו"ל, ושרק בארץ ישראל יקדשו את שמו ויחיו בבדידות של תורה, ומשום כך אין סכנה לאומית דוחה את ארץ ישראל, שרק שם יוכלו ישראל לקיים את התורה כראוי ובשלמות. מלחמה על מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, שאין סכנה או פיקוח נפש דוחים אותה, אלא אדרבה, היא דוחה סכנה ופיקוח נפש. וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות שם (מצוה ד): "וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. וכן אמרו בגמרא (סוטה מד:): 'אמר רבא: מלחמות יהושע לכבוש - דברי הכל חובה'... ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה [רק] במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות...".
הפחד מן הגוים הוא רק אחת מן הסיבות שישראל מואסים בארץ חמדה (התאווה לחיים טובים היא סיבה עגומה נוספת). ודוקא בגלל האשליה הזאת שבגלות יימצא בטחון כאשר בארץ ישראל תהיה סכנה, חרה אפו של הקב"ה, שגזר עליהם מיתה במדבר, והוסיף (במדבר יד:לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה". כלומר, אלה שפחדו שימותו בארץ ישראל הם וטפם, מתו דוקא במדבר, ואילו טפם נכנסו לארץ ישראל וחיו. לומר לך, שהבטחון היחיד לישראל הוא אך ורק בארץ ישראל, ואילו הגלות היא מקום קבורתם. וכך אמרו חז"ל (תורת כהנים, בחוקותי פרק א:ז): "'וישבתם לבטח בארצכם' (ויקרא כו:ה) - בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". וכן אמר הנביא (עובדיה פסוק יז): "ובהר ציון תהיה פליטה" - כלומר, בציון ולא בגלות.
הקב"ה, שיודע את נפש עמו, ידע גם שישראל לעולם יעדיף את חיי הגלות הגויית, שטומאתה ושיקוצה כל כך מתוקים ל"שונאיהם של ישראל", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט:יז): "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם". על כן גזר הקב"ה, שלעולם לא ימצאו ישראל בטח ובטחון בגלות. חז"ל אמרו (בראשית רבה לג:ו): "'וישלח את היונה... ולא מצאה היונה מנוח' (בראשית ח:ח-ט) - יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א:ג): 'היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח' - אילו מצאה מנוח לא היו [ישראל] חוזרים. ודכוותה (דברים כח:סה): 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח [לכף רגלך]' - הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". ובכן, הקב"ה גזר שלעולם לא ימצאו ישראל מנוח של קבע בגלות, ומי שאמר שאכן יכול ישראל למצוא מנוח בגלות - "עם הארץ היה" (ע"פ ברכות סא.), עם חו"ל הוא.''



בצופה ומנהיג יום העצמאות/קידוש השם הרב שם

"כשהיו בני ישראל במדבר, שלחו מרגלים לתור את הארץ. הם לא בחרו באנשי "מוסד" או באנשי ריגול; לא זאת הייתה מטרת שליחתם. הם שלחו אנשים צדיקים, כשכל הכוונה היא שיחזרו ויאמרו שעם ישראל יתגבר על אף הקשיים ולמרות הבעיות, ולכן בחרו דווקא בגדולי הדור. כשחזרו המרגלים, הם אמרו (במדבר יג:כז): "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם". משה ידע זאת, אך חיכה למסקנה של "עלה נעלה", של "לחמנו הם". אבל המרגלים - הרבנים הצדיקים - לא אמרו כך, אלא: "לא נוכל לעלות... ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם...ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם:לא,לג; יד:ה). חרה אפו של הקב"ה: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות... אכנו בדבר..." (יד:יא-יב). ובדורנו - אותו הדבר. גדולי הדור מפחדים כחגבים - "אפס כי עז העם". הם לא מבינים ולא מאמינים שאותות ה' ותהליכי הגאולה באו כדי שנבטח בכוח ה' - נכבוש, נירש ונשמיד. ולכן גם הדור שלנו אינו זוכה לגאולה שלמה, כי אכן אינו ראוי"

ועיין שם.



---------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ..וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.   אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם.   וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים


מדוע יהושע ,שעמד לצד כלב, מוזכר רק לאחריו?

הרב בפירוש המכבי דברים א:לו כותב:

"זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מִלֵא אחרי ה'. לכאורה קשה, למה לא הוזכר יהושע? ובבמדבר (יד:ל) הוזכר יהושע אבל רק אחרי כלב? ומה פירוש הלשון "מילא אחרי ה'"? והנה בבמדבר (שם) מפרש האבן עזרא מדוע הקדימו את כלב ליהושע: "הקדים כלב כי הוא הקדים 'ויהס'". ונראה שאע"פ שיהושע בטח בה' ולא היה מסופק כמו שאר המרגלים, מכל מקום לא היה לו האומץ לצאת נגד המרגלים עד שעשה זאת כלב. ולכן הוקדם כלב בבמדבר. וכאן כשמדובר לא רק על כניסתם לארץ אלא על ההתנחלות, כלומר, איזו נחלה יקבלו, הוזכר רק כלב כי הוא ולא יהושע קיבל בדיוק את מה שמסר את נפשו עליה - חברון. כי כאשר המרגלים הלכו לתור את הארץ, כולם נשארו ביחד משום שלא רצו להסתכן, והוא עזב אותם והשתטח על קברי אבות בחברון (כמו שכתב הרד"ק [יהושע יד:ט]: "שהמרגלים האחרים היו יראים לבוא שם מפני הענקים"), ולכן נאמר שכלב "מילא אחרי ה'", כלומר, היה מלא אמונה, הגיע לתכלית השלמות, שהיה מלא ושלם לגמרי באמונה, וכמו שתירגם אונקלוס: "אשלים בתר דחלתא דה'". ואין היהודי שלם בלי אמונה שלמה.
ועיין יהושע (יד:ז-ט,יא-טו) ששם כתוב: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אוֹתי... לרגל את הארץ ואָשִב אותו דבר כאשר עם לבבי. ואחי אשר עלו עמי הִמְסִיו את לב העם ואנכי מלאתי אחרי ה' אלקי. וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם, כי מלאת אחרי ה' אלקי... עודני היום חזק כאשר ביום שלוֹח אותי משה; ככוֹחי אז וככוֹחי עתה, למלחמה ולצאת ולבוא. ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דִבר ה' ביום ההוא כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדוֹלות בצֻרות; אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'. ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב... על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנִזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מִלא אחרי ה' אלקי ישראל, ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, והארץ שקטה ממלחמה".



בפירוש המכבי שמות א:כא

"הרי כלב ויהושע היו שני המרגלים שלא היו קטני אמונה. ועל כלב כתוב (במדבר יד:כד): "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו... והביאֹתיו אל הארץ...". וקשה, מדוע הצביע הקב"ה רק על כלב, ולא גם על יהושע? אלא, שאע"פ שגם יהושע האמין, אמונתו של כלב היתה מלאה, שהרי הוא היה זה שקפץ ועמד בפני ההמון הסוער והמסוכן, ומחה בפניהם (במדבר יג:ל): "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: 'עלה נעלה'!" הוא הסתכן כאשר רצו העם לרגום אותם ממש, כמו שכתוב (שם יד:י): "ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים". ומשום שאמונתו היתה מלאה, הצביע עליו הקב"ה ואמר: "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי...". משמעות "וימלא" היא שאמונתו היתה מלאה, והוא הוכיח את זה בנכונותו לקדש את שם ה'. ובמדה כנגד מדה, הזכיר הקב"ה במפורש שבצלאל הוא נכדו של חור, וכן אמר שבצלאל הוא "למטה יהודה", רמז לכלב, שעליו כתוב בפרשת המרגלים (במדבר יג:ו): "למטה יהודה - כלב בן יפֻנה". ונאמר "ואמלא אֹתו" - כנגד "וימלא אחרי"; "רוח אלקים" - כנגד "עקב היתה רוח אחרת עמו".


הרב בצופה ומנהיג אמונה - כי תישא:

"כאשר חזרו המרגלים מארץ ישראל בוכים, וגילו חוסר אמונה באומרם שאין סיכוי לנצח את שבעת העמים, עמדו נגדם יהושע וכלב וזעקו: "לא, נוכל לרשת את הארץ וכל ביטחוננו הוא בה'". אך בספר במדבר (יד:כד) כתוב: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". ולכאורה קשה, מדוע לא נזכר שם יהושע? הרי גם הוא זעק יחד עם כלב על חוסר האמונה. וכן בספר דברים (א:לו) כתוב: "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה... יען אשר מלא אחרי ה'" - מה עם יהושע? אלא ששוב, אם נתבונן, אנו רואים כאן את המושג "מלא". כלב, לעומת יהושע, היה מלא אמונה. אנו לומדים זאת ממה שמסופר על כלב כאשר העם רצה לרגום אותו ואת יהושע באבנים: כלב קם, "ויהס כלב" - כלב הוא זה שהשתיקם למרות שידע שיכול להיות שירגמוהו (כמו שאכן שחטו את חור בנו). בכל אופן הוא קם והשתיקם. לכן גם אצלו אנו מוצאים את המושג "מלא" כמו אצל בנו חור - לשניהם הייתה אמונה מלאה בה'"

ועיין מה שהבאנו בפרשת אמור מפירוש המכבי ישעיהו פרק א:טו בביאור עניין הכהנים.


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא.  וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ.  וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.  וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם....וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד יְהוָה, נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל...יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.  אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה:  וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.  וְאָמְרוּ, אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה, בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה:  אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.  וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר.  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר.  וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר.  יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  סְלַח-נָא, לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם, חַי-אָנִי:  וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ.  כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי.  אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ.  וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה.  וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק; מָחָר, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר--דֶּרֶךְ יַם-סוּף


בעניין הטיעון שמשה השתמש בו כדי להציל את עם ישראל,באור הרעיון פרק קידוש השם מסביר הרב בתוך ביאור העניין בחטא העגל ובחטא המרגלים:

''"וימרו בי הבנים בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם את שבתותי חללו ואֹמַר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר; והשיבֹתי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר הוצאתי אותם לעיניהם" (*יחזקאל כ:כא-כב*).
דברי יחזקאל האחרונים שהבאנו לעיל, על חטאות ישראל במדבר ועל החלטת הקב"ה שלא להשמידו אך ורק כדי שלא יחולל שמו, מכוונים לחטא העגל ולחטא המרגלים.
חטא העגל גדול עוונו מנשוא, וחלק מעונשו מצטרף לכל עונש ועונש המובא על בני ישראל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב:לד): 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'". חרה אפו של הקב"ה על עם אשר, פחות מארבעים יום לאחר התגלותו בהר סיני וקבלת התורה בנעשה ונשמע, המירו את כבודם "בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו:כ). ועלה בדעתו של הקב"ה להשמיד את הגוי החוטא הזה, כמו שנאמר (שמות לב:י): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם...", וכן (דברים ט:יד): "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים". משה, באהבתו האינסופית לעם ישראל, התנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה בתפילות ובתחנונים, לקרוע את רוע הגזירה, ולא עלו בידיו כל תחנוניו וטענותיו - כי אם אחת! כך נאמר (דברים ט:כה-כט): "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, כי אמר ה' להשמיד אתכם; ואתפלל אל ה' ואומר: ה' אלקים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו; פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דיבר להם ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר; והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה".
"מבלי יכולת"! משה רבנו ע"ה, הרועה הנאמן שמסר את נפשו על אהבת ישראל, מתחנן על עמו וזועק את תקוותו האחרונה. מה יאמרו הגוים, בלעג ובקלס! הלא יחרפו ויגדפו בבוז: "מבלי יכולת ה'..."! ואכן, בגלל זה ואך ורק בגלל זה, מאחר שבני ישראל הם זרעם של אברהם יצחק ויעקב, שנבחרו לסגולה וקדושה, והם מיוחדים להקב"ה, והשמדתם תהיה הפרת הברית בגלל חוסר יכולת לקיימה - "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב:יד).
"מבלי יכולת"! עצם חילול השם שבקריאה זו של הגוים הביא להצלת בני ישראל מהשמדה גם בחטא המרגלים. כאשר בני ישראל נתנו את קולם: "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד:א), בלילה של בכייה לחנם ובכייה לדורות, כאשר "וימאסו בארץ חמדה" כי "לא האמינו לדברו" (תהלים קו:כד), וחרון אף ה' עלה, "ויאמר ה' אל משה: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו"! (במדבר יד:יא-יב), אזי שוב: "ויאמר משה אל ה': ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו; ואמרו אל יושב הארץ הזאת, שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה; והמתה את העם הזה כאיש אחד, ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (שם:יג-טז). וז"ל חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'' - 'יכול ה'' מיבעי ליה! אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! עכשיו יאמרו אומות העולם, תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל...! אמר ר' יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר (שם): 'ויאמר ה', סלחתי כדברך'". ומיד לאחר המלים "סלחתי כדברך", אומר הקב"ה (שם): "ואולם חי אני...". ועל זה אומרים חז"ל (ברכות שם) דברים שאלמלא אמרום אי אפשר לאומרם, וז"ל: "'ואולם חי אני', אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך"! והכוונה ברורה: אילו  באמת היה הקב"ה מפעיל את זעמו ומשמיד את בני ישראל, היו הגוים אומרים שתשש כחו כנקבה והוא אינו כל יכול ואינו אלקים רח"ל, וזה העיקר של חילול השם, שהוא מוּצָא מן העולם שנשאר חלל ריק כי הוא מרוקן ממנו, וכאילו הוא לא קיים, ומת, ח"ו. ובכן, בגלל תפילת משה שביקש ממנו לסלוח לישראל ולא להשמידו, ניצַל כביכול הקב"ה מחילול שמו, מ"מיתתו" כביכול, וכאילו החייהו משה. באה וראה כמה חומרתו של חילול השם"



--------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  עַד-מָתַי, לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי--שָׁמָעְתִּי.  אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי:  כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם.  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה:  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי.  ל אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.  לא וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה:  וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.  לב וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה


בצופה ומנהיג 'ביטחון ושמחה' הרב שם

"שלח לך אנשים" (במדבר יג). "אמר ריש לקיש: שלח לך מדעתך" (סוטה לד: ) - הקב"ה לא שלח את המרגלים על דעת עצמו, אלא אמר למשה: אם אתה רוצה, שלח, אבל אני לא רוצה. וקשה: אם כן, למה התיר ה' למשה לשלוח?
האבן עזרא בפרשת בשלח שואל: מדוע בכו ישראל על ים סוף? מדוע לא נלחמו במצרים? הרי הם היו שש מאות אלף גברים. הוא עונה: הייתה להם נפש שפלה, נפש של עבדים, ועבד שהיה פעם תחת אדון, אינו מסוגל להתקומם. כבר אז החליט ה' שהדור הזה לא ייכנס לארץ, מפני שזה לא "חומר", והוא סיבב זאת באמצעות חטא המרגלים (אבן עזרא, שמות יד:יג). עתה ניתן לענות על הקושיה הנ"ל: ה' ידע מה יקרה עם המרגלים, ודווקא משום כך הרשה למשה לשלוח מרגלים, כדי שלא ייכנס אותו דור לארץ ישראל. אילו נכנס אותו דור לארץ, היה קורה מה שקורה בימינו, שאכן נכנסו "עבדים" לארץ. הרי כל עם נורמלי לא היה נותן לעם אחר לעשות מה שהערבים עושים כאן היום, אלא שיש לנו נפש שפלה.
הקב"ה סיבב את זה מידה כנגד מידה. בים סוף התלוננו ישראל מתוך חוסר אמונה בה'; הם פחדו מהמצרים. כפי שאמרתי כאשר ישבנו במעצר, מי שאין לו יראת ה', בהכרח יגיע לפחד מאדם. יראת ה' - מול פחד מאדם. הם פחדו מהמצרים כי לא הייתה להם יראת ה'. לכן סיבב ה' שבגלל החטא של חוסר אמונה בה', הוא לא יעזור להם, והם לא ייכנסו לארץ"



על הפסוק "וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ, מָאתַיִם אִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְּרוּ, מֵעֲבֹר אֶת-נַחַל הַבְּשׂוֹר" כותב הרב בפירוש המכבי שמואל א ל:י

"שהרי דרוש מאמץ מיוחד לעבור את הנחל. והנה הסיבה לפיגור יכולה להיות חולשה, ויכולה להיות גם פחד. גם בחטא המרגלים ישראל פיגרו, שלא רצו לעלות לא"י מתוך פחד וחוסר אמונה, וכתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר יד: כט). והוא מדה כנגד מדה: אתם פיגרתם מתוך פחד, ולכן לא תגיעו לארץ מכיון שתמותו ופגריכם יפלו כאן. ועוד: האדם שמפגר מלעשות את דבר ה' מתוך חוסר בטחון, הוא כאילו פגר מת"


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם, מְאֹד.  וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר:  הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח.  אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:  כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם


למה התשובה של העם לא התקבלה? הרב באור הרעיון פרק אמונה וביטחון:

"כאשר הסכנה והאיום פוקדים את היחיד בישראל והוא אינו בוטח בה' יתברך ובורח ונכנע, בודאי שחטא גדול חטא וגדול עוונו, אך מכל מקום בדרך כלל אין כאן חילול השם. אך כאשר עם ישראל - בתור עם, בתור עמו של השם, אלקי ישראל, אינו בוטח בו, ונכנע לסכנה, ומשפיל את עצמו לפני הסכנה או מבקש עזרה מהגוי ובכך סומך עליו ונושא אליו את עיניו - כאן, בנוסף לחטא של חוסר בטחון ואמונה של היחיד בישראל בנסיבות דומות, מתוסף החטא של חילול השם, שגדול עוונו מנשוא.
כי הרי כאן, אין הבושה והכלימה, הבזיון והנאצה, מכוונים רק כלפיו, אלא אל קדוש ישראל - הקב"ה. תבוסתם של ישראל היא, כביכול, גם תבוסתו; ופחדם מהגוי כביכול, מוכיח, את חולשת הקב"ה ואי יכולתו לנצח את אויבי עמו. לכן, חוסר בטחון מצד העם הוא חטא שלא יכופר. ומשום כך לא הועילה תשובה אצל חטא המרגלים. כי באמת יש לשאול: הלא אחרי שחטאו העם ושמעו את עונשם, התחרטו וחזרו בתשובה, כפי שנאמר (דברים א:מא): "ותענו ותאמרו אלי: חטאנו לה'; אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' אלקינו"; ולמרות תשובה זו, לא סלח להם ה', ואמר (שם:מב): "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם...". ומדוע לא סלח? ההסבר הוא, שבודאי [[קצד]] על חטאם האישי סלח הקב"ה להם, בתור יחידים, וכל אחד ואחד נתכפר. אך מלבד החטא שהיה כאן של חוסר בטחון של כל יחיד ויחיד, כמו שנאמר (במדבר יד:יא): "עד אנה ינאצֻני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי", היה גם חטא כללי של חוסר בטחון של כל העדה, של כל עם ישראל, והוא היווה חילול השם (וכמו שנאמר: "עד אנה ינאצֻני"). ועל חטא זה של חוסר בטחון ושל חילול השם אין תשובה, ורק המיתה ממרקת, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה א:ד): "אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". ועל חילול השם הזה של כלל ישראל, לא נסלח להם עד שמתו (וגם לא ניתן להם להיכנס לארץ ישראל, וכמו שכתב האבן עזרא שנביא להלן, בע"ה, משום שהיו דור עם נפש שפלה, ולא היו מסוגלים להיות עם חזק ואמיץ).
אם כן, לגבי עם ישראל כעם, כל חוסר בטחון מלוּוה בחטא של חילול השם. וראינו את העונש הכללי והלאומי שהעניש הקב"ה את עם ישראל בגלל חטא יסודי זה, פעמים אין ספור, וכמו שנפרט בע"ה".



--------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.  לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם


הרב מאיר כהנא באור הרעיון פרק יראת השם כותב:

"כמה חשוב שאדם יעמיד מולו תמיד את הקב"ה או את אחת מהמצוות, שיהא זכרון והזכרה תמיד לפניו, כמו שנאמר (שם): "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא חלק יסודי מיראת ה', כי הרואה את המצוה לפניו כאילו רואה את המצוה לפניו, ואיך לא ירעד מיראת בוראו. וזה לשון ילקוט שמעוני (תהלים תרסח): "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר 'שויתי ה'' וגו'. אמר רב, צריך אדם לומר כשמברך: ברוך אתה ה', ושמואל אמר: ברוך ה'. על דעתיה דרב 'שויתי ה' לנגדי'". כלומר, אדם חייב להעמיד כביכול את הקב"ה לפניו תמיד, ולהרגיש כאילו הוא עומד ממש לפניו, ומשום כך יאמר "ברוך אתה ה'", לפי רב.
וכן מצאנו במצות ציצית שניתנה כדי להיות מזכרת מתמדת, כמו שנאמר (במדבר טו:לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כלומר, המצוה הזאת, שעומדת תמיד נגד עיניכם, תזכירכם את נוכחות ה' ותכניס מורא בלבכם, יראת ה'. וז"ל חז"ל (מנחות מג:): "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' - כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצוות כולן [כלומר שנזכר בהן ומתיירא מה']... תניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' -שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן [פירוש, שמכיון שהיא מזכירה את כולן הרי היא ככולן; ועוד - שהתפקיד של כל מצוה ומצוה הוא להזכיר לאדם את בוראו, ומכיון שמצות ציצית באה כדי להזכיר את כל המצוות, הרי היא עושה את תפקיד כולן]... ורשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא 'וראיתם אותו', וכתיב התם (דברים ו:יג) 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד'". הנה ראייה ברורה שהמצוה שנועדה להביא את הקב"ה לפני האדם תמיד, מביאה לידי יראת ה', שהרי הגזירה שווה באה מפסוק המדבר ביראה.
הגמרא שם ממשיכה לעסוק באותן מצוות המסבבות את היהודי כדי שהקב"ה ומוראו יהיו לפניו תמיד: "ת"ר, חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. ועליהן אמר דוד (תהלים קיט:קסד): 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'". פירוש, שבע מצוות מסבבות את האדם כל יום, ומצוות אלה באו לסמל את משפטי הצדק של הקב"ה, שהם מדותיו וערכיו ודרכיו.
וממשיכה הגמרא: "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר  עליה שירה, שנאמר (תהלים יב:א): 'למנצח על השמינית מזמור לדוד', על מילה שניתנה בשמיני". ונראה שקרא לה "שמינית" גם כי היא המצוה השמינית שנמצאת אצל הגבר כל יום, ואדרבה אין כמוה - שהיא בגופו של אדם - קשר בל ינותק, תזכורת עולם שלא תימחק (ולקמן עוד נרחיב בענין המילה בע"ה).
ומכאן יש להלל ולשבח כל יהודי שמלבושו ובגדיו שונים מאלה של הגוים, ושאינו מתבייש בזה שהוא שונה מהם, וגם אינו נרתע מלעג המתייוונים, כי זכות גדולה היא ליהודי להיות מובדל במלבושו, ובזה הוא מסבב את עצמו בהכרה ובהזכרה שהוא שונה ושעליו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ביראה ובאהבה. וז"ל ילקוט שמעוני (בלק תשסח): "'הן עם לבדד ישכון' (במדבר כג:ט) - מובדלין הן מן הגוים בכל דבר - בלבושיהן, ובמאכלן, ובגופיהן,ובפתחיהן". וכנגד אלה והמלעיגים עליהם הקפיד הרמ"א לכתוב בפתיחת השולחן ערוך (או"ח א:א): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך"".


ועיין שם.


חז"ל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב שואלים מדוע נקבעה פרשת ציצית להאמר כל יום בקריאת שמע:

"פרשת ציצית מפני מה קבעוה א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז"

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לחבר הפורום היקר hebraic על העבודה הקשה  :old_afro:
http://www.youtube.com/user/rafoe10
https://twitter.com/RafoeJTF
    http://gplus.to/rafoe
https://www.facebook.com/RafoeJTF
جيش يوشع سيعود  (ג'ייש יהושע סעופא יעוד) - צבא יהושע עוד ישוב!