כתב נושא: פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "נשא"  (נקרא 3507 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק Rafoe

  • מנהל(ת) גלובלי(ת)
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 11045
  • "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ" (במדבר, לג, נד')
פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "נשא"
« ב- : מאי 17, 2013, 01:13:12 »
בס"ד שהשם יעזרנו וישמרנו



                                                             פרשת נשא


                                            כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד

הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בפירוש המכבי שמואל א פרק ב בתוך ביאור פסוק כב כותב:

"הרד"ק פירש: "...כמו שכתוב בתורה שהיולדות צריכות קרבן, ונקראו בלשון 'צבא'. וכן בלויים הבאים לעבודת אוהל מועד אמר 'לצבא צבא' (במדבר ד:  כג)...". ונראה לפרש כך: תפקיד היהודי הוא להגיע לקדושה, ואין מלחמה יותר קשה מזה, ודרושה בה מסירות נפש. ולכן השתמשה התורה במלה "צבא" כמה פעמים, ללמדנו שהאמהות המביאות קרבן אחרי שנולד בן בישראל נקראות בלשון צבא, משום שהן ובניהן הנולדים הם חלק מצבא ה'. ולכן כתוב גם בלויים (במדבר שם): "מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקד אותם כל הבא לצבֹא צבא לעבֹד עבֹדה באהל מועד". והבא לצבוא צבא ולמסור נפש הוא אהוב על ה'"


--------------------------------------------------------------------------------------------------------------


צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ...מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם


מסביר רש"י זצוק"ל:

"שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן.תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל (פסחים סז).
הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים יא, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במס' פסחים"



ועיין באור החיים הקדוש זצוק"ל שכותב:

"אשר אני שוכן. פירוש דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים ליכנס למחנות"

וע"פ מנחות צה עמוד א.


והרמב"ן זצוק"ל כותב:

"אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה. והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות".


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------


דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ


בעניין קרוב הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק עושר והשמח בחלקו מסביר את עניין החומש:

"ומה כתוב בענין המועל בהקדש? "והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן [בן שתי שנים] בערכך כסף שקלים [שוה שני סלעים] בשקל הקֹדש לאשם; ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם, ואת חמישיתו יוסף עליו..." (ויקרא ה:טו-טז).
הסיבה שחייב להוסיף דוקא חומש, היא כמידה כנגד מידה: אדם זה, שחייב היה לתת מ"רכושו", כביכול, צדקה עד חומש, כפי שלמדנו בכתובות (סז:) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ובכך להפגין את בעלות הקב"ה ברכושו, ובמקום זה בא עתה ופשט יד בהקדש, חייב לשלם חומש כפי שהיה צריך לעשות בנתינה מרכושו כביכול (ובגמרא, ב"מ נד., מובא שר' יאשיה סובר שחומש זה הוא חומש מלבר, מן החוץ, כלומר, שהוא וחומשו ביחד יהיו חמשה, כך שהחומש יהיה רבע מן הקרן, ושר' יונתן סובר שזה ממש חומש של הקרן, והגמרא פסקה כר' יאשיה, וכן פסק הרמב"ם, הל' מעילה א:ה, עיי"ש).
וכך כתב הכלי יקר (ויקרא ה:כג): "וענין החומש הוא לפי שהקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו. וארז"ל הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש שנאמר 'עשר אעשרנו לך', ועשורא בתרא כעשורא קמא, זה האיש לא זו שלא ביזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבה גזל הקדש או משל חבירו, ע"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש, כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש". ואכן דברים יקרים הם מפי כלי יקר."


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------


דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל...וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה...וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן...וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה.וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן...וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ--הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. ... וְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ--וְכִי נִטְמֵאת ...וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ ...וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן--בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים... וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ--וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא--וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בתוך ביאור המושג של מעילה אור הרעיון פרק עושר והשמח בחלקו עוסק בעניין סוטה:

"המושג של "מעילה" הינו ענין של סטייה, שינוי דרך ומהלך, ושיקור התפקיד. וכן אמרו חז"ל (ספרי, נשא ב): "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. וכן הוא אומר [בשבטי עבר הירדן שגלו תחלה] 'וימעלו באלקי אבותיהם' (דברי הימים א ה:כה), ואומר [בעכן] 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם' (יהושע ז:א), ואומר 'וימת שאול במעלו אשר מעל בה'' (דברי הימים א י:יג), ואומר בעוזיה [שניסה לכהן במקדש]: 'צא מן המקדש כי מעלת' (דברי הימים ב כו:יח), ואומר [בסוטה] 'ומעלה בו מעל' (במדבר ה:יב). הא אין מעילה אלא שיקור". וכן בכל התרגומים, בכל מקום שנאמר "מעל", מתרגמים "שקר". וכן בעניין סוטה, תירגמו אונקלוס ויונתן (במדבר שם) "ותשקר ביה שקר". ובמסכת מעילה (יח.) אמרו: "אין מעל אלא שינוי [כלומר משנה את התפקיד והדרך ממה שציווה ה' לְמה שהאדם רוצה], וכן הוא אומר [בסוטה]: 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' (במדבר ה:יב) [כלומר, שהיא שינתה מבעלה לגבר זר], ואומר (דברי הימים א ה:כה): 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ' [כלומר, שינו מעבודת הקב"ה לע"ז]". והמתבונן יראה שאשה המועלת בבעלה, או שמועלת בכלל בקדושתה ומפקירה את עצמה, נקראת גם "זונה", שמשמעה סטייה מן הדרך, שינוי אורח החיים שנצטוותה ללכת בו. ואשת איש שזינתה נקראת "סוטה", שסטתה מהדרך, כלומר שינתה את תפקידה (וכן אמרו בתורת כהנים, ויקרא פרשתא יא)."


ועיין שם וכן בעניין זה בפרק קבלת עול מלכות שמים דבר המתחיל "בני עלייה"(המוסב על ציטוט שהובא לעיל בתחילת הפרק) לקראת סוף הפרק.
ובעניין לקיית ירכה עיין אור הרעיון סוף עמוד פא-פב


וחז"ל אמרו בעניין כתיבת הספר ומחיתו אל המים המאררים בבמדבר רבה יא:יז וחולין קמא עמוד א:

"גדול השלום, שהשם שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה: ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" 


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------


                     דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בתוך פירוש המכבי שמות ב:טז בתוך ביאור "ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן":

"יש כאן גם רמז לנצחיות של עם ישראל, ושהקב"ה לעולם לא יפר את בריתו איתם, משום ששמו קשור בהם.
כך אומר ילקוט שמעוני (שיר השירים ז, תתקצב): "'מלך אסור ברהטים' [כאן "רהטים" הם תלתלי השער, שהם נופלים כמו מים שנופלים ורצים ברהטים שליד הבאר] (שיר השירים ז:ו) -אמר לו הקב"ה: כביכול אסור אני ביניכם - בזכות מה? בזכות הריצות שרץ אברהם [עבור המלאכים], שנאמר (בראשית יח:ז): 'ואל הבקר רץ אברהם'". פירוש - דורשים "רהטים" מלשון "רהט", "ריצה", באהבה לעשות מצוה. מאחר שאברהם רץ לתת מרכושו ומעצמו בשביל מצות ה', זכה לברית עולם. ומכיון שכן, שמו של הקב"ה נקבע בישראל, ואינו יכול, כביכול, להפר את הברית ולכלותם, משום שדבר זה יהיה חילול שמו בעיני הגוים, שיפרשו אותו כחולשה וכחוסר יכולת מצד ה'.
המדרש שם ממשיך: "רבי לוי אמר: בזכות יעקב שכתוב בו 'ברהטים בשקתות המים'... ד"א... זה מלך מלכי המלכים, ואין 'אסור' אלא שבועה, שנאמר (במדבר ל:ד): 'ואסרה אִסָר', 'ברהטים' - אלו האבות שרצו לפָנַי כסוסים, ונשבע לאבות [שיהיו לו לעם עולם], שנאמר (דברים כט:יב): 'למען הקים אֹתך היום לו לעם... [כאשר דבר לך] וכאשר נשבע לאבֹתיך'. לפיכך איני יכול לעשות לעבור על שבועתו. וכן אתה מוצא, כשביקשו לפרוק עולו בימי יחזקאל, אמר... (יחזקאל כ:לב-לג): 'והעֹלה על רוחכם היוֹ לא תהיה... חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה... ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'". כלומר, שמכיון שהקב"ה אינו יכול לבטל את הברית משום חילול שמו, א"כ הוא לא יתן לישראל להיפטר ממנה ולהיות ככל הגוים ולהיכחד, אלא בעל כרחם ימלוך עליהם. ונכון שלא ייכחדו, אבל יעברו עליהם יסורים נוראים מתוך חמת ה', רח"ל.
נ"ל לפרש "מלך אסור ברהטים", כלומר בתלתלים, שהכוונה היא לתפילין שעל ראש כל יהודי. וזאת כוונת רש"י שם, האומר: "שמו של מקום קשור בתלתלים, שנאמר (במדבר ו:ז): 'כי נזר אלקיו על ראשו' [של הנזיר]". כלומר, שמו של ה' קשור בשמם של ישראל - קידוש שמם הוא קידוש שמו, וחילול שמם הוא חילול שמו. וכסמל ממשי לזה, ציווה הקב"ה על ישראל את מצות תפילין, שהיא מראה את בחירת ישראל לעם נבחר ונצחי כתוצאה מהברית ביניהם לבין הקב"ה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ו.): "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויָראו ממך' (דברים כח:י)... אלו תפילין שבראש". בזה שהתפילין שבראש, שהם גלויים, הם הלבוש היומיומי של היהודי, נודע בגלוי ובפומבי שהקב"ה הוא אלקי ישראל. וא"כ הקב"ה כביכול חייב להיות חזק ועז ולעשות את היהודי חזק ועז, שהרי שמו קשור בשם ישראל. ומשום כך אמרו (ברכות שם): "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל...".
הפסוק בנזיר "כי נזר אלקיו על ראשו" (שהביא רש"י שם), מורה על עקרון גדול שיש במגמת המצוות: קדושה ופרישה מהחומרנות. שהשורש "נזר", פירושו - לפרוש, לגדור, להגביל, כמו בפסוק (ויקרא טו:לא): "והזרתם את בני ישראל מטֻמאתם". וכן הנזיר הוא אדם שפורש מיין ומשֵכָר, כמו שכתוב (במדבר ו:ג): "מיין ושכר יזיר". וזה בא מהמלה "זר", כלומר, שהוא עושה את החפץ או את הפעולה זר לעצמו, ואינו מתעסק בו. וכן נזר, שהוא עטרה או כתר, כופה על האדם התנהגות מסוימת, מכיון שהוא לובשו ובני אדם מסתכלים עליו ומצפים ממנו שתהיה לו התנהגות מעולה, ודוקא משום כך, אם אדם כזה חוטא, הרי זה חילול השם. ובמשכן, לגבי השלחן, כתוב (שמות כה:כג-כד): "ועשית שלחן עצי שטים... ועשית לו זר זהב סביב". ויפה יפה כתב שם הכלי יקר: "וכן אמרו רז"ל (אבות ו:ד): 'ואל תתאוה לשלחנם של (מלכים) [שרים] כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך [נזרך] גדול מכתרם'. 'ועשית לו מסגרת' שיסגור בעד התאוות, שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה... כי הסוגר בעד תאוותו הרי הוא בן חורין ומלך, לאפוקי הפורץ גדרו, לעולם הוא עני בדעתו [כלומר, בנפשו]". וע"ש עוד, ויאכלו משם ענוים וישבעו. ואומר שמות רבה (לד:ב): "לומר לך - אם אדם זוכה, נעשים לו [כתרי תורה, כהונה ומלכות] זֵר, ואם לאו - זָר". והוא זוכה לזה דוקא בזכות זה שהוא עושה את התאוה זָר ולא זֵר. ככל שהוא נעשה שפל ופרוש יותר, כך הוא מתרומם ומתרחב ברוחניות. והוא צריך לדעת שרק בה' יש בטחון, וכל השאר הוא זָר לנו. מכל זה יוצא, שהנזר של היהודי - התפילין - הם סמל של פרישה, וגם סמל של מלכות, של בן חורין אמיתי."



וכן באור הרעיון פרק על עול מלכות שמים (ועיין שם):

"כלל הגדול שלמדנו כאן הוא, שבדיוק כמו נכסיו, כך כל הכשרון וכל הנוי והיופי שיש לו לאדם, אינם שלו, אלא הם מתנה ופקדון מהקב"ה שהוא בעל העושר והכשרון והנוי והאומנות, ועתיד הוא לקחת בחזרה את שלו במיתת האדם. ולא נתן הקב"ה לאדם את כשרונותיו ואת יופיו ואת סגולתו הטבעית ואת ההצטיינות האמנותית אלא כדי לכבד את שם ה' ולפארו בעולם, וגם כסמל ליופי ולהוד ולהדר הנפשי שברא הקב"ה בעולם ושהוא רוצה שיזכה בו האדם. ודוקא הסגולה הטבעית והכשרון האלקי שנתן לאדם כדי שישפיל את עצמו בפני הקב"ה על ידי נתינת כבוד ופאר לה', הופכים על ידי גאותנותו ועל ידי האנוכיות שבו לנשק המגונה ביותר - התנשאות וגסות הרוח.
כך הביאו חז"ל (נזיר ד:): "אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני,מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי, הלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי, וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו, ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, כמותך ירבו נזירים בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר ו:ב): 'איש [או] אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה''". הרי הכלל לפניך. הנזיר, כמו האמן והחכם והגבור, וכל אדם שחונן על ידי בוראו בסגולה טבעית וביכולת נדירה ובהצטיינות, הוא נזיר או מצטיין לה'. הנוי והיופי והכח והחכמה והיכולת שלו לא באו אלא לשקף במעט שבמעט את כל התכונות האלה שמהוות את גדלותו האין סופית של הקב"ה, וככל שיבין האמן והמחונן את  עמקות מקצועו ואמנותו וכשרונו, ועד כמה הוא קטן ועלוב כנגד השלמות במגזר הזה, כך חייב הוא להשפיל את עצמו ולהיכנע לפני אמן כל. ודוקא הגאוה של המצטיין והמחונן מסגולות הקב"ה היא המכוערת והמסריחה ביותר."



---------------------------------------------------------------------------------------------------------------


  יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם

                                                            ברכת כהנים.


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בתוך פירוש המכבי שמות פרק ב:יב

"כה וכה. המלה "כה" מוקדשת לקידוש השם, ולישועת ה', ולהבסתו את האויב. פעמים אין ספור קשור "כה" ל"צבאות", כמו כאשר נאמר "כה אמר ה' צב-אות" או "כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל". ואמר הקב"ה במצות ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל..." (במדבר ו:כג) (*וכו' ועיין שם*)...הנה, יצרה התורה מעמד של כהן, שהוא מברך את ישראל בציווי ה' (במדבר ו:כג): "כה תברכו את בני ישראל". ונראה לי פשוט, שהמלה "כהן" נבחרה ע"י הקב"ה מחמת דמיונה למלה "כה". ויתכן שהיא מראה על שני ה"כה" שמסמלים את אדנות ה' צב-אות על הזמן ועל המקום, ולכן במלה "כהן" יש רמז לשני "כה", שכל אחד הוא 25 בגימטריא, וסך הכל "נ" - 50 (וכן "כל" בגמטריא 50, לומר, שה' שולט על "כל"). והוא הרכיבם ביחד במלה "כהן", כלומר, שני ה"כה" שביחד הם "ן".
הכהן הוא שמשרת ומשמש כעבד לפני רבו. כך נאמר (בראשית יד:יח-יט): "ומלכי צדק מלך שלם... והוא כהן לא-ל עליון ["והוא משמש קדם א-ל עלאה" - תרגום אונקלוס], ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לא-ל עליון קֹנה שמים וארץ". כאן אנו רואים, שכהן לה' הוא האדם שמתחיל בהבנה שה' הוא קונה שמים וארץ - מקום, זמן, הכל. ומה פירוש "קונה"? הוא אדוניו ובעליו, כי קנה את הכל בזה שיצר את הכל (כדברי רש"י: "ע"י עשייתן קנאן להיות שלו"). וכהן זה הוא עבד הא-ל, ושמו של האדון נקרא עליו, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו, משום שהעבד הוא רק ידו של רבו.
הכהן בישראל הוא זה שהוקדש לשרת את ה' בבית קדשו, ורק אדם כזה זכאי לשים את שם ה' על העם, כמו שכתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו:כז). ואמרה התורה (שמות כח:א): "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי", ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, שמות כח, שעט, ע"פ התנחומא): "'אשרי תבחר ותקרב' (תהלים סה:ה) -אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו; ואשרי מי שקרבו אע"פ שלא בחרו... אשרי אהרן בכפליים, שבחרו הקב"ה וקרבו, שנאמר (שמואל א ב:כח): 'ובָחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכהן', וכתיב 'ואתה הקרב...'". אם כן, אהרן והכהנים נבחרו "לכהנו לי", להיות משרתים ומשמשים ועבדים לעבודת ה'. הם קנויים כעבדים לא-ל עליון, קונה שמים וארץ, והם מעידים כל יום על כל-יכולתו, ושהוא א-ל צב-אות.
הנה, הקב"ה ציווה לכהן לברך את בני ישראל כל יום, כמו שאמרה התורה (במדבר ו:כג-כז): "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם: יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחֻנך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ואמרו על זה חז"ל (סוטה לח:): "אמר ר' יהושע בן לוי: מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים? שנאמר 'ושמו את שמי...'". ופירש רש"י: "תלה הכתוב הדבר בהן [בכהנים], להיות [ע"י] ברכה זו שימת שמו על עמו; ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום". כלומר, שהשימה של שמו לא לצורך ישראל היא אלא לצורך ה'. וקשה להבין מה אומרים כאן הגמרא ורש"י. ההסבר קשור למה שאמר ר' עקיבא (חולין מט.): "ר"ע אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו [כלומר, אבל שהקב"ה עצמו מברך את ישראל אותה שעה - לא למדנו]. כשהוא אומר 'ואני אברכם', הוי אומר כהנים מברכין לישראל [בשלוש הברכות שברכו], והקב"ה מסכים על ידם".
נראה לי לפרש את כל זה על פי דברי חז"ל (ברכות ז.): "תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע [הכה"ג]: פעם אחת נכנסתי [ביוה"כ] להקטיר קטורת לפני ולפנים [בקודש הקדשים], וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". ויש לשאול: א) מדוע נקטו כאן דוקא בכינויים האלה: "אכתריאל", "י-ה", "ה' צב-אות"? ב) מדוע ביקש הקב"ה מהדיוט, מאדם, ברכה? וכי הקב"ה צריך ברכה? ג) מדוע בחר רבי ישמעאל דוקא בברכה זו? ואם תאמר שזה משום שהיא כעין התפלה שהקב"ה מתפלל, כפי שהגמרא שם מביאה את תפלתו, מ"מ יש לשאול, מדוע מתפלל הקב"ה דוקא תפלה זו? ד) מדוע נענע לו הקב"ה בראשו, והסכים שזאת הברכה שהוא רוצה?
כל זה קשור גם לקושיא על פירוש רש"י לברכה האחרונה של הכהנים: "ישא ה' פניו אליך", שרש"י מפרש (במדבר שם): "יכבוש כעסו". וזה תמוה, שהלא הביטוי "לשאת פנים" בא לציין אדם שהוא מתבייש ושכועסים עליו, ומשום כך הוא מוריד את פניו ואת עיניו, ואינו יכול להסתכל - מרוב בושה - בעיני מי שכועס עליו, כמו שאמר אבנר לעשהאל (שמואל ב ב:כב): "...למה אַככָה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך", כלומר, יואב יכעס על אבנר ואבנר לא יוכל לשאת את פניו; ואילו לפי פירוש רש"י, ולפי הסגנון, הקב"ה מוריד את פניו כאן בכעסו (לולא הברכה המיוחדת) כאילו הוא נכלם ומתבייש!
התשובה לכל זה נעוצה בכלל שחילול בני ישראל הוא חילול השם, וקידוש בני ישראל ונצחונם הם קידוש השם ונצחונו של הקב"ה. לכן, ברכת כהנים באה כברכה גם לבני ישראל וגם לה', שהרי כל זמן שהקב"ה כועס ומעניש את ישראל בנגיפה בפני אויביהם ובנפילה בידם, וכ"ש בגלות שהיא שיא הבושה והעונש, הרי גם כבוד בני ישראל מחולל וגם כבוד ה' מחולל, משום שהגוים אומרים: איה נא אלקיהם! ולכן הכהנים מתפללים אל ה' לסלוח לישראל ולהביא להם נצחון על אויביהם אע"פ שאינם ראויים לכך, וכמו שאמר יחזקאל (לו:כב): "לא למענכם אני עֹשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם". הכהן מזכיר את שם ה' בכל ברכה, ובכך הוא שֹם את שם ה' על בני ישראל, ואומר לה': הרי שמך נקרא על בני ישראל, ואם לא תעזור להם ולא תצליח את דרכם, הרי גם אתה תהיה מחולל, משום ששמך נקרא עליהם.
זאת הכוונה ב"ישא ה' פניו אליך": שאע"פ שה' הוא הכועס, ולכן פניך ירודות, הרי גם פניו ירודות כביכול, משום שגם הוא נכלם ע"י הגוי. ומשום כך אומר הכהן: "ישא ה' פניו" - שיכבוש ה' את כעסו ויסלח לך, ואז ישא גם את פניו, ששניכם תתקדשו, ותיפסק הכלימה. ומשום כך מתאוה הקב"ה לברכת כהנים, משום שלמעשה היא ברכה גם בשבילו, וזאת כוונת רש"י באומרו שהוא "צורך מקום". וזאת כוונת ר"ע בדבריו הנ"ל, שמאחר שהכהנים מברכים את בני ישראל ושמים את שמו של ה' עליהם ומקשרים את שני השמות, א"כ הקב"ה כביכול חייב להסכים לזה כדי ששמו לא יהיה מחולל.
וזה הפירוש גם בסיפור על ר' ישמעאל, שהוא היה הכה"ג מיד לפני החורבן. הוא נכנס לקודש הקדשים ביוה"כ, כאשר הקב"ה יושב כמלך הדן את כל העולם, ויושב בביתו, בית המקדש, על כסא רם ונשא, והוא מוכתר דוקא אז בכינויים המשקפים את מלכותו ואת כל-יכולתו, דהיינו "כתריאל" - כתר ה', וכן "ה' צב-אות" - שמראה על שלטונו על כל הבריות. והקב"ה ידע שבעוד זמן קצר עתיד הוא להחריב את ביתו, ובזה כביכול גם הוא יושפל ולא יֵשֵב עוד כמלך ושמו יחולל, וכמו שאומרת הגמרא (ברכות ג.), שכאשר ישראל אומרים "יהא שמיה רבה", אומר הקב"ה: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו", ואומר שם המהרש"א: "ובזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך, כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז". והקב"ה האריך אפיים 40 שנה, והזהיר כל הזמן את ישראל, בתקוה שיחזרו בתשובה ולא יצטרך להחריב את ביתו ולחלל את שמו.
וגם ר' ישמעאל ידע את זה, ולכן כאשר ביקש הקב"ה ממנו ברכה, הוא הבין שהקב"ה מתאוה לברכה כמו ברכת כהנים, ולכן בירכו בברכה שהיא ברכה לישראל, ושעל ידיה יימנע חילול שם ה'. ומאחר שר' ישמעאל כיוון לרצון ה', נענע ה' בראשו.
ומאחר שהברכה של הכהנים, הברכה של "כה תברכו", היא ברכה של קידוש השם ונקמה ונצחון על אויבי ישראל, שיביאו לישראל שלום אמת של ידיעת ה' בכל העולם, ציוותה התורה שיהיה דוקא כהן משוח מלחמה, שיאמר ליוצאים למלחמה: "שמע ישראל... אל תיראו ואל תחפזו... כי ה' אלקיכם ההֹלך עמכם... להושיע אתכם" (דברים כ:ג-ד). ואמרו על זה חז"ל (סוטה מב.): "מאי שנא 'שמע ישראל'?... אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם". והטעם הוא, שק"ש היא הצהרת אמונתנו בה' שהוא כל יכול והוא יכול לעשות הכל, ובזכות האמונה אנחנו נושעים. עוד נ"ל, שלכן אמרה הגמרא שהכה"ג אינו משמש כמשוח מלחמה, אלא כהן "שיש ממונה על גביו" הולך למלחמה, משום שמשוח מלחמה מסמל קבלת עול מלכות שמים.
על ברכת כהנים, אומר תנחומא (נשא ט): "'כה תברכו' - זה שאמר הכתוב (שיר השירים ג:ז-ח): 'הנה מטתו שלשלמה - ששים גבֹרים סביב לה, מגבֹרי ישראל, כֻלם אחֻזי חרב...'. מהו 'ששים'? אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. 'כלם אחזי חרב' - שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו... 'איש חרבו על ירכו מפחד בלילות' (שם)... אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לביהכנ"ס... ורואה הכהנים נושאין את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו". והכוונה פשוטה: כח ה' הוא שמגן על היהודי, ורק בו יש לבטוח, ואין לפחד משום גורם אחר; והברכה של הכהנים, ה"כה" שלהם, מעוררת את הקב"ה לנקום את נקמתו ולעזור לנו גם אם אין אנו ראויים לזה. ויש הוכחה לזה ולכל מה שכתבתי לעיל, מהתנחומא (שם ח): "אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. וכן הוא אומר (שיר השירים ב:ט): 'הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלֹנות מציץ מן החרכים'. מה 'משגיח...'? -בין אצבעות של כהנים. 'מציץ...' - בשעה שפושטין כפיהם". שוב יש כאן ההדגשה שגם הכהן וגם ה' מברכים את העם. ומדוע שניהם מברכים? משום שהברכה של הכהן היא גם לישראל וגם להקב"ה, וזה נותן לה' את הפתח להסכים לברכת הכהנים.
עוד נ"ל, שיש לזה ראיה ברורה ממה שאמרו בספרי (נשא מב): "כתוב אחד אומר 'ישא ה' פניו אליך', וכתוב אחד אומר (דברים י:יז): 'אשר לא ישא פנים'... כשישראל עושים רצונו של מקום, 'ישא ה' פניו אליך', וכשאין עושים... 'אשר לא ישא פנים'". ורמז הכתוב כאן בלשון המוזרה של "ישא פניו [של הקב"ה] אליך", במקום "ישא פניך", שנכון שמדינא לא ישא את פניך אם אינך ראוי לזה, אבל בגלל חילול שמו, ישא את פניו."



הרב שאול ידידיה שוחט (בעל התפארת שאול,והאהבת שאול ועוד) בהקדמה לאהבת שאול חלק א כותב:

מנהג רבותינו ה״ק בספריהם לקבוע ברכה בראש ספריהם לקהלות ה״ק אשד ישכנו בתוכן למחזיקיהם ומנהג ישראל דין הוא...ובודאי צריכים אנו לחקור ולדרוש ולהבין טעמו של דבר.
לכן נראה לי משום דלכאורא קשה מדוע בחר הש״י ברצותו לברך את עמו ישראל דוקא על ידי הכהנים בני אהרן, והקטן שבהם זוכה מה דלא זכה הגדול בישראל לברך את עמו ישראל. הנה הס׳ מצח אהרן על התורה בהקדמה שלו תירץ משום בסוטה ל׳ח אמר ר״ יהושע בן לוי אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין׳ ומרש״א בח״א פירש ועל כרחך לא תנתן הברכה אלא לטוב עין׳ כי ברכת המברך תחול בפי כוונת המברך והיא כוונת ברכת הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה דהיינו בכוונה ועין טוב ורצון הלב וכו׳ עכ״ל. הרי דעיקר סגולת קיום הברכה טובת עינו של המברך, ומדה זו היא להיות אוהב כל אחד מישראל כנפשו ממש מדה רמה היא ולא כל אדם זוכה לכך, לכן בחר הש״י בכהנים שהם בודאי חפצים בלב שלם לברכתן של
ישראל מפני שאין לחם חלק ונחלה בארץ ישראל ומקור חייהם ופרנסתם ממתנות כהונה מיד בני ישראל, ובודאי יברכו לבני
ישראל בלב שלם, כי בברכת ישראל יתברכו גם הם וברבות הטובה ובתבואות אדמתם תתרבה התרומה והחלה ומעשרות ותצא הברכה
מן הלב ותתקיים עכ״ל, אבל באמת זהו ליתא(*ליתא- אין, וכאן במובן באמת זהו לא כך*).
 הא תינח(*תינח-פתיחה לקושיה הדבר נח במקרה הזה אבל מה בקשר למקרה האחר? *) בזמן דישראל שרוין על אדמתן אבל בזמן הזה דאין לנו שום נחלה בארץ אכתי קשה למה יברכו דוקא הכהנים את ישראלים, ועוד קשה אי משום האי טעמא אם כן הרבנים וראשי ישיבות וכדומה המתפרנסים מהקהל וברכתן בודאי יוצא מן הלב בטובת עין ורצון שלם מעוםקא דליבא׳ כי בהצלהת אנשי עדתם יוטב גם להם ולתורתם למה לא יברכו הם הברכות כהנים ובאמת אם יברכו הם לישראל יעברו בעשה. עיין במ׳ אברהם סימן קכה׳ סק״א דהוי ברכה לבטלה אם יברכו ישראל בפני עצמן בלא כהנים בשם דרכי משה עכ״ל״ לכן נ״ל דהטעם הוא כן דאם יברכו הרבנים וכדומה הא תינח אם יחזיקו אותם לרב ומ״ץ וכדומה.
אבל אם יארע איזה מחלוקה ח״ו כאשר מצוי בעו״ה, ואנשי קהלתם על ידי המחלוקה ילא יפרנסו אותם כראוי אזי יהא הברכה של הרבנים וראשי ישיבות אינה יוצאת מרצון הלב. אזי לא יהא חל הברכה שלהם על ישראל, להכי צוה הש״י לברך דוקא להכהנים חדא משום קדושת השבט שלא עבדו את העגל ועוד. לא מיבעיא אם יושבין על אדמתן בודאי שייך הברכה לכהנים כדפירש הס״ מצה אהרן הנ״ל.
ואפילו בזמן הזה שאין אנו יושבים על אדמתנו מכל מקום צוה הש״י לברך לכהנים דוקא שהם יברכו לישראל. ולא אדם אחר להראות לנו איך להחזיק לתלמידי חכמים. כי באם שיחזיקו אותם בכבוד יהא הברכה שלהם מקוים כי מלפנים היו הכהנים לרבנים כדאיתא(*כמו שנאמר*) בפ״ שופטים ובאת אל הכהנים הלוים וכו'. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכ׳ו. וצוה הש׳׳י לברך הכהנים את ישראל מפני דהברכה שלהם הוא מרצון הלב כי ברבות הטובה לישראל יברכו גם הם הכהנים והוא הדין גם עכשיו אם יחזיקו את הרבנים וכדומה ותלמוד תורה אשר מהבל פיהם אנו חיים הברכה שלהם בודאי יקוים לעולם, לכן מהאי טעמא(*מזה הטעם*) בחרו רבותנו הק׳ באיזה מקום לעמוד הברכה שלהם למחזיקיהם בהקדמת ספריהם להראות למחזיקים בידיהם כי על ידי פרנסתם זכו לחבר את החדושי תורה שלהם כיששכר וזבולון שעשו שותפות ביניהם שיששכר יעסוק בתורה וזבולון יפרנס אותם לכן מהאי טעמא גם אנכי הצעיר מברך בכל לבבי ונפשי לכל עירות אשר עבדתי בהן עבודת הקודש מנעורי ועד עתה, לערך עשרים וארבעה שנים והם" וכו' עיין שם מפרט את הקהילות.



----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


   וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו



הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק הבדלה בתוך ביאור מצות הדבקות:

"בית המקדש, שהוא הסמל לשיא האהבה והדבקות בה', כמו שנרמז בכרובים. הרי הכרובים היו מרכז המשכן והבית, שהרי כל המשכן והבית נבנו רק לצורך הארון, שהוא היה החשוב שבכלים, כמו שאמרו (שמות רבה לד:ב): "'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כה:י) - מה כתיב למעלה? 'ויקחו לי תרומה' (שם:ב), מיד 'ועשו ארון עצי שטים'. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". וכן כתב הרשב"ם (שמות כה:י): "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן". ועל הארון היתה כפורת, וממנה יצאו שני כרובים, ונאמר (שמות שם:כב): "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". הרי ששם היה מרכז הקדושה בעולם, המקום הקדוש ביותר בקודש הקדשים. והקב"ה עשה את הכרובים לסמל של דבקות הקב"ה עם ישראל, כמו שלמדנו (יומא נד.): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה (רש"י - "'מעורים' - לשון דיבוק"), ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כלומר, הכרובים סימלו את אהבת הקב"ה וישראל כאילו היא אהבת זכר ונקבה, כמו שמתואר בשיר השירים, והיו דבוקים זה בזה דרך נס (ונ"ל שרמז לזה אפשר למצוא בדברי הימים ב ג:יב, שנאמר שם: "וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית, והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר")."


ובאור הרעיון פרק אמונה וביטחון:

"כי הרי הארון הוא עיקר המשכן והמקדש, ובשבילו קבע הקב"ה את שניהם, וכמו שכתב הרשב"ם (שמות כה:י) וז"ל: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן". והוא על פי חז"ל (שמות רבה לד:ב): "מה כתיב למעלה (שמות כה:ב) - 'ויקחו לי תרומה', מיד (שם:י) 'ועשו ארון עצי שטים'. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". והסיבה לכך היא, שלוחות הברית וספר התורה היו בתוכו. הארון הוא החפץ היחיד שעמד מאחורי הפרוכת, בתוך קודש הקדשים, והקב"ה עשהו לחפץ הקדוש ביותר עלי אדמות, כאשר צימצם כביכול את שכינתו ודיבר אל משה מבין שני הכרובים, וכמו שנאמר (שמות כה:כב): "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות...", וכן (במדבר ז:פט): "...וישמע [משה] את הקול מִדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים וידבר אליו". הקב"ה עשה את הארון מקומו כביכול בעוה"ז, ובכך סימלו כסמל כל-יכולתו והבידוד והלבדיות שלו, סמל הבטחון בו בלבד, וכמו שאמר חזקיהו כאשר התפלל להקב"ה להציל את העיר מסנחריב (מלכים ב יט:טו):  "ה' אלקי ישראל יושב הכרובים אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ".
אכן הארון היה מקום ה' בעולם, יושב הכרובים, והארון הפך לסמל של כל-יכולתו ובטחון ישראל בו. וז"ל חז"ל (פסיקתא דרב כהנא קכג.): "א"ר שמואל בר נחמני, כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין. בנין אב שבכולם: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' (יהושע ג:יא) - עוקר כנענים ומכניס ישראל". הרי הארון מסמל את אדון כל הארץ, בוראו וקונו ואדונו, המוציא עמים מארצות - כנענים וישמעאלים, והמכניס עמים - ישראל, ואין ביד אדם לערער.
אך הארון מסמל יותר מזה, שהרי הוא גם מסמל את יכולתו של הקב"ה לשלוט על, ולשנות את, כל חוקי הטבע, חוקים שהוא חקק ויצר. וז"ל חז"ל (בראשית רבה ה:ז): "'ויאמר יהושע אל בני ישראל, גשו הנה' וכו' (יהושע ג:ט) - ר' הונא אמר: זקפן בין שני בדי הארון. אמר רבי אחא ברבי חנינא: סמכן בין שני בדי הארון. רבנן אמרין: צמצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם". הקב"ה הפך את הארון לסמל שליטתו על חוקי הטבע, כי כאן המועט החזיק את המרובה, ואיפה? "בין הבדים", המוטות שבהם החזיקו הלוים את הארון כאשר נשאו אותו. וכן אמרו חז"ל (סוטה לה.): "וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר (יהושע ד:יח): 'ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן ניתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם'... נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר... ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג:ט): 'ויבֹאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון'. אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא - עצמו לא כל שכן! 'ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם [האלקים] על השל' (שמואל ב ו:ז)...".
הרי גם כאן שלט הארון על חוקי הטבע כאשר נשא את נושאיו, ובכך הפגין את חוק האמונה והבטחון לעם ישראל: אין הארון של הקב"ה צריך נושאים, אלא הוא נושא את עצמו וגם את כל אלה שכביכול נושאים אותו. ומשום כך אסור היה לשאת את הארון בעגלה, כי אין הארון צריך שום עזרה, כי הוא נושא את עצמו. אך הקב"ה גזר שישאו את הארון בכתף, כדי להדגיש שאם ישראל ישאו את הארון על כתפם, כלומר יקבלו עליהם את העול והעומס של הארון, אז הוא ישא אותם תמיד."



ועיין שם עוד בעניין בדי הארון.


בפירוש המכבי שמואל ב פרק ב:כז בתוך ביאור ענייני המלחמה בין עבדי דוד ועבדי איש בושת הרב כותב בתוך דברי יואב שמשיב לאבנר שאם לא היה מתחיל במלחמה באותו בוקר (עיין בפרק ב) "כי אז מהבֹקר [כבר היה] נעלה העם איש מאחרי אחיו — היו שני המחנות נפרדים בשלום כראוי לאחים. כאן יואב אומר "נעלה העם", ורוה"ק מרמזת בזה על השכינה ששרתה על הכפורת מעל הארון, וקול ה' דיבר מבין שני הכרובים, עם פני תינוקות — "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה: כ), סמל האהבה והאחוה, כמו שכתוב (שם: כב): "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים". וביחזקאל (ט: ג,ט) כתוב: "וכבוד אלקי ישראל נעלה מעל הכרוב... ויאמר אלי: עוֹן בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותִמָלא הארץ דמים...". ע"י האהבה והאחוה, ישראל נעלה, מתרומם ומתקדש. אבל ע"י שנאת חנם, השכינה נעלה ומסתלקת וישראל מושפל."

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


תודה לחבר הפורום היקר, hebraic, על העבודה הקשה שבאיסוף החומר.  :old_afro:
http://www.youtube.com/user/rafoe10
https://twitter.com/RafoeJTF
    http://gplus.to/rafoe
https://www.facebook.com/RafoeJTF
جيش يوشع سيعود  (ג'ייש יהושע סעופא יעוד) - צבא יהושע עוד ישוב!