הגלות היא שיא חילול השם ומהותו. אין שפלות ואין תבוסה ואין נסיגה ואין חרפה יותר חמורות ממנה, ואין דבר כמוה המכניס לתוך לבם של הגוים את הוודאות כביכול שתשש כחו של הקב"ה, שחלש הוא ח"ו, ושכלל אינו קיים, רח"ל. הגלות היא הניגוד המוחלט, המירבי, של קידוש השם, הסתירה הגדולה לקיום העולם. ובכן, חיסולה של הגלות הוא קידוש השם. ועל מצוה זו מצוּוה כל בית ישראל.
כך מבינים אנו, סוף סוף, את המשמעות הנכונה של הגלות ושל חילול השם הלאומי, והעיקר, את סיבת תקומת המדינה היהודית בתקופתנו. "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים..." (יחזקאל לו:כב). לא משום שעם ישראל היה זכאי לכך, קמה ונהייתה מדינת ישראל. רובא דרובא דעם ישראל נשאר כפי שהיה או אפילו גרוע מכך. המנהיגים של העם והמדינה אפילו לא הירהרו תשובה, ונשארו כופרים ואפיקורסים ומורדים נגד הקב"ה. אלא שדבר זה אין בו כדי לשנות מאומה, כי לא היה בהקמת המדינה משום גמול לצדקת ישראל ולמעשיו הטובים.
הגלות וכל הכרוך בה - השפלות, התבוסות, הרדיפות, איסוף הפירורים משולחן אחרים, ושפיכות הדמים של בני עמנו שמי יוכל למנותם ומי יוכל לספור את העינויים והיגון - מהווים חילול השם, לעג וקלס, חירוף וגידוף להקב"ה, אלקי ישראל, על חולשתו ואי-יכולתו כביכול לעזור לעמו. לכן, מהווה המדינה היהודית - התוצאה של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות, המעניקה ליהודי בית, רוב בארצו, ריבונות, צבא ושילום גמול לאויביו והרמת קרנו בשדה הקרב - את ההיפך הגמור, קידוש [[שנא]] השם! זהו האישור המחודש, העידוד, ההוכחה לקיום ה' יתברך ולשלטונו, להשגחתו בעולם ובכל יצוריו. "ולקחתי אתכם מן הגוים וקִבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם"
(מתוך אור הרעיון , הגאולה האחרונה)
