באחת העירות היו שני בתי כנסת; אחת של עשירים ואחת של עניים, נתקנאו העניים בעשירים אשר היו שמחים בשמחת תורה שמחה יתרה, כאשר חקרו ודרשו לפשר הדבר מצאו שלפני ההקפות נהגו העשירים לעשות 'קידוש' וללגום מעט יי"ש ושאר משקאות חריפים, המשקה היה מעורר את הגוף לשמחה וכך נסללה להם הדרך להגיע לשמחה גדולה בתורה. ישבו העניים וטיכסו עצה כיצד יוכלו גם הם להשיג משקאות חריפים העולים ביוקר רב, הציע אחד הגבאים להעמיד בפינת בית הכנסת חבית ריקה ומדי שבת בשבתו בבוא הקהל להתפלל תפילת מנחה יביא כל אחד מהמתפללים כוסית משקה משיירי המשקה שלגם בסעודת הבוקר ויצוק את המשקה לתוך החבית, במשך השנה תתמלא החבית ובהגיע שמחת תורה ידלו ממנה וישתו ותרבה השמחה. הרעיון התקבל ואכן מידי שבת בשבתו הביא כל אחד כוסית משקה לבית הכנסת ויצק אותה לתוך החבית. משראה הגבאי שנתקבלה עצתו הרהר בלבו; 'די לי במה שאני הוא בעל הרעיון ולכן אני פטור מלהביא', אך כדי לא לפרוש מן הציבור היה ממלא בכל פעם את הכוסית שלו במים והיה יוצק לחבית. לתומו סבר שבודאי לא יזיק בכך להצלחת 'מבצע היי"ש' כי הואיל וכולם מביאים יי"ש לא יקרה כלום אם הוא יביא מים. את 'סודו' לא גילה לאיש וכך נהג במשך כל ימות השנה. בהגיע שמחת תורה בתום תפילת שחרית, נתנו כולם עיניהם בחבית ואמרו: "הנה יהיה גם אצלנו שמח". אולם מה רבה היתה אכזבתם בהווכחם שהחבית מלאה... מים. התברר שלא רק הגבאי חשב על 'חכמה' זו ואמר: "לא יגרם כל נזק אם רק אני לא אביא יי"ש שהרי כולם מביאים בלאו הכי" אלא כולם נהגו כמוהו ובמקום יי"ש הביאו מים. והנמשל; כאשר מתאספים בני אדם על מנת להתחזק ולהתעלות ושומעים דברי מוסר וכיבושין יש נטיה בלב רבים לחשוב שהדברים הנאמרים לציבור יאים לפלוני ואלמוני, הם מביטים סביב רואים את השומעים ואומרים לעצמם: "הלואי שפלוני ופלוני יבינו שהדברים חשובים עבורם" ובנוסף הם מצטערים ע"כ שחלק מהציבור אינו נוכח כלל בהתכנסות זו שהרי חשוב מאוד שגם הם ישמעו את הדברים, רק על עצמם הם לא חושבים כי סבורים שאליהם לא מכוונים הדברים. ('לקח טוב' 'חיים של תורה')
פעם ישב הסבא משפולא זצ"ל בחברת תלמידיו, שרויים היו בשמחה של מצוה ושרו; 'ישמחו במלכותך' ('זמירות שבת'). התלהבו התלמידים והחלו למחוא כף, נענה הרבי ואמר: "יש הסבורים שעל ידי מחיאת כפיים יגבירו את השמחה. אני סבור שאין למחוא כף אלא כשהרגשות גואים עד שהכפיים מנקשות מאליהן. פעם אחת שמעתי שיר זה עם מחיאת כף כזו. ומעשה שהיה כך היה; משכבר הימים הייתי מלמד דרדקי בישוב אחד והיו שני נערים שאטמו אזנם וליבם נעדרו מהשיעורים והשתובבו והסתפחו לחברה רעה, הוריהם טרודים היו בפרנסת הבית, הנערים לא שעו למוסר וחברו לפרחחים נכרים הסתבכו בפלילים ונמלטו אל היער, שם הפכו לכנופית ליסטים אשר ארבה לעגלות הסוחרים העוברות ביער שדדה ורצחה ללא רחם. התושבים קבלו בפני השלטון ומפקד המחוז פנה לשר הפלך. סוף דבר גוייס גדוד שהחל בסריקת היער והכנופיה נלכדה, מה רבה היתה התדהמה כאשר התגלה שבראשה עומדים שני נערים יהודים. יהודים, שודדים?! יהודים, רוצחים?! לא נשמע כדבר הזה, מיד נערך משפט בזק ודינם נגזר לשרפה, כל תושבי הפלך נצטוו לחזות בהמתה למען ישמעו וייראו. המדורה הוכנה הנידונים הובאו ואז הסתודד הכומר עם המפקד, פנה אל הפושעים ואמר: "אין מיתה קשה כשרפה חיים, מיתה זו נגזרה עליכם בשל היותכם יהודים גזלנים, אך אם תיאותו להמיר את דתכם תומתו בתליה כגזלנים גויים". ענו שני היהודים ואמרו: "יהודים אנו גם אם חוטאים ופושעים וגם אם גזלנים ורוצחים, יהודים אנו וכיהודים נמות". שמע הכומר הסתודד עם המפקד, דיבר והתרגש וניצח. פנה אל השנים ואמר: "אם תיאותו להמיר את דתכם, תנתן לכם חנינה ויפתח לכם דף חדש". החליפו השנים מבטים ושאלו: "מה נדרש מאיתנו לעשות"? אמר הכומר: "מאומה, רק לנשק את הצלב". אמרו: "זה הכל?! הבה ונפטר". מיד רץ והגיש לכל אחד מהם צלב עץ, נטלו השנים את הצלב הרימוהו והטילוהו לארץ ונשבר לרסיסים". מיהר הכומר והסתודד עם המפקד; במה יוכל להענישם? מה יוכל להיות יותר גרוע מעליה על המוקד?! והחליטו שהידים שניתצו את הצלב יישרפו לפני המוקד. מיד הביאו חצובה ועליה קדרה מלאה זפת בוער, קשרו את ידיהם מעליה וכולנו עומדים וחוזים במחזה. ואז, פצחו השנים בשירה, שרו; 'ישמחו במלכותך' ובידיהם הכוויות והמפוחמות מחאו כף... למחיאת כף כזו לא נגיע מעולם". סיפור אמיתי הוא. השאלה היא; מנין שאבו שניים אלו שעברו כל עברה עוז ותעצומות להשאר ביהדותם ולשיר את שירם? והתשובה גילה לנו הרמב"ם; 'כבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואת משה רבנו בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם
שכן אמר הקב"ה יתברך: "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" ('שמות' יט ט)
"וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" ('שמות' כד ז)
מובא במדרש; '"וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא" ('דברים' לג ב) כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות. בתחילה הלך לבני עשו ואמר להם: "מקבלים אתם את התורה"? אמרו לו: "מה כתיב בה"? אמר להם: "לֹא תִרְצַח" ('שמות' כ יג). אמרו לו: "כל עצמן של אותן האנשים, אביהם רוצח הוא, שנאמר: "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" ('בראשית' כז כב) ועל כך הבטיחו אביו; "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" ('שם' מ). הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: "מקבלים אתם את התורה"? אמרו לו: "מה כתיב בה"? "לֹא תִנְאָף". אמרו לו: "כל עצמן של ערוה שלהם היא, שנאמר: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן" ('בראשית' יט לו). הלך ומצא את בני ישמעאל, אמר להם: "מקבלים אתם את התורה"? אמרו לו: "מה כתיב בה"? "לֹא תִגְנֹב". אמרו לו: "כל עצמן של אביהם ליסטים היה, שנאמר: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם" ('בראשית' טז יב). לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה"'. ('ילקו"ש' 'דברים' לג). דברי המדרש צריכים עיון; אם אמנם חפץ ה' לתת לאומות העולם הזדמנות לקבל את התורה מדוע הציג לכל אומה דוקא את הדבר שקשה להם ביותר לקבל על עצמם?! הרי מתוך כך נראה כאילו ביקש ה' לשכנעם שאין התורה מתאימה להם ולאורח חייהם. האם אמנם זו היתה הכוונה?! שאלה זו מביאה אותנו להבנת עומק מעלת אמירת: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", נחשב להם רק כהצטינות, כלומר; לא היה זה אלא בבחינת מעלה של ישראל אשר התעלו להשתמש בסוד שמלאכי השרת משתמשין בו? או שמא היה זה תנאי הכרחי לקבלת התורה, דהיינו; רק מי שהיה מוכן היה לקבל את התורה באופן זה, יכול לקבלה? אם נאמץ לעצמנו את האפשרות השניה כנכונה, יתבהרו היטב תהיותנו סביב היחס של הקב"ה אל האומות סמוך למתן תורה; כי לפיה יוצא שכאשר הציע הקב"ה לעמים את התורה הוא ציפה לתשובה אחת ויחידה; "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לפיכך; כל תשובה אחרת נידונה מראש לפסלם מלקבל את התורה, אפילו שאלה כגון; 'מה כתיב בה'? חסמה בפניהם את הדרך להיות מקבלי התורה, משום שהיא מורה על התנגדות לבטל רצונם מפני רצון התורה. מתשובתם אפשר להבין שהם יהיו מוכנים לקבל רק תורה אשר לא תפריע את מהלך חיי התאוה והחומר שבו הם שבו הם מורגלים. נמצא שבעצם שאלתם פסלו עצמם מלקבל את התורה ולא נותר לקב"ה אלא להראות להם עד כמה רחוקים הם מחיי התורה, לכן הציג בפניהם הקב"ה דוקא את הענין הרחוק מהם ביותר (כך מתבאר מדברי הגר"א בפירושו על 'שיר השירים'). ישראל זכו בתורה כי השכילו להשיב; "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", בכך הם הצהירו באופן הברור ביותר שהם מבטלים את רצונם מפני רצון הבורא יתברך, בדבריהם הם ביטאו נכונות ללכת אחרי ה' באש ובמים... ('לקח טוב' 'חיים של תורה')
נושא: חיזוקים לעבודת הבורא מרבותינו ז"ל מפרשות השבוע 1(ילקוט 'לקח טוב') (נקרא 2870 פעמים)