"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" ('שמות' כג ז)
מה קרוי דבר שקר ועד כמה להתרחק ממנו? ולכאורה שקר הוא; האומר דבר שאינו, אבל נראה נא בדברי חז"ל ונבין עד כמה אנו רחוקים מהאמת, שאין אנו יודעים מה הוא שקר וז"ל הגמרא; 'מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לובש אצטלית בת מאה מנה, שאומרים לו: "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך"? תלמוד לומר; "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"' ('שבועות' לא). ופירש"י; 'לבוש כמותו שלא תגרום לנו לישא לך פנים'.
היינו; שהדיינים יש להם לומר כן, מפני שיוכל להיות שישאו לו פנים בדין מפני חשיבות איצטליתו נגד השני שלובש סמרטוטים וסתמא בכל דיין אתמר, נמצא שאף דיין מובהק ומומחה כמשה רבינו ובקדושתו וחסידותו מתעטף לדון דין אמת לאמיתו שהוא כבריאת שמים וארץ. 'ולעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו' ('יבמות' קט) הרי יושב דיין זה באימה ויראה כי; "אֶלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת קֵל" ('תהלים' פב א) וכל מחשבתו נתונה להוציא פסק דין נכון.
והנה כשבאים לפניו שני בעלי דין אלו ויודע כי בעל האיצטלית עשיר גדול והשני עני ומדוכא המחזר על הפתחים וע"ז כתוב; "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" ('דברים' א יז) א"כ ודאי שהכין והכשיר הדיין את עצמו שלא ירגיש הדרת הכבוד ודרך ארץ לזה יותר מזה. וראה זה פלא; שלאחרי זאת כשעומדים לפניו העשיר באיצטליתו והעני בסמרטוטיו, הכריזו חז"ל באזני דיין זה; אסור לך להתחיל הדין כך, כי הנך מתקרב אל השקר בראותך השנים במלבושיהם ויש חשש שתשא פנים לאותו הלבוש איצטלית ותזכה אותו שלא כדין.
הרי זה מבהיל שצדיק זה על אף ידיעתו ממילא כי הוא עשיר והשני עני וזה אינו משפיע עליו בכלום כנ"ל ועם כל זה מרעישים עליו חז"ל ומראים לו על; 'חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו' וזועקים אליו הזהר שלא תרד לבאר שחת, כי עומד אתה על עברי פי שחת! ברח לך מזה ולא תדון אותם כך שנאמר; "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" וכל כך למה? מה כל הרעש הלזה?
הוי אומר; כי חז"ל ירדו לתוך עומק כוחות נפשו של אדם וגילו מצפוני לבו, שכל אדם יהיה מי שיהיה אף החסיד והקדוש ביותר, אם רק אדם הוא ועיני בשר לו מכיון שרואה לפניו איצטלית וסמרטוטין, לא יועיל לו כל צדקותיו וטהרת לבו ובעל כרחו תרהיב בעיניו האיצטלית בברק יופיה ותסיתהו לישא פנים לבעליה ולהטות הדין!
ולא עוד אלא שאין לדיין קדוש זה שום מזור ותרופה לשרש אחר משוא הפנים, לא בהתעוררות והבנת הלב שלא לישא פנים בדין ולא בהתעמקות בעונש הנורא של הטיית הדין, גם; 'חרב מונחת לו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו', כל אלו לא יועילו להשפיע על העינים להניאם מהסתה זו, נגד ברק האיצטלית והשפעתו עליהם! ורק עצה אחת ויחידה; לומר לבעל האיצטלית: "הלבישהו כמותך או לבוש כמותו"! ואם לא עשה כן הרי הוא עובר על; "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" נורא למאד!
והנה פושט העשיר את איצטליתו או משאיל לבעל דינו איצטלית, כעת הותר לו לדיין לישא וליתן בדין והאמת נר לפניו ושכינה עמו. ואנו עומדים ותמהים; היאך פרח ממנו כל משוא הפנים ושוב שווים לפניו? הרי עדיין עומד לעיניו מראה העני בסמרטוטיו מתחת איצטליתו השאולה לו לזמן קט והעשיר באיצטליתו שהיה לבוש בה וילבשנה לאחר גמר הדין, האם נתעשר זה או ירד זה מנכסיו משום כך? וכל זה יודע הדיין יפה מאד.
אבל כך גזרה תורה"ק, תורה היא מן השמים! הוא היוצר הוא הבורא, הודיעך כל זה, לאלפנו בינה מהו כח עפר האדמה! שאף בעל מוח גדול ולב קדוש, יכול כל כפתור מתנוצץ לשחדו ולהפילו ברשתו על ידי הבטה בעלמא עליו ושוב בהיפך; אם סר ממנו מראה זה, מיד מתאושש ושב לדעתו וברח ממנו השטן, כי עיניו אינן רואות לפניהם כעת אלא ב´ איצטליתות או ב´ סמרטוטין ושוב אין משוא פנים לאחד יותר מחבירו!
לומדים אנו מכל זה; שהאזהרה האמורה בתורה"ק; "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", אינה רק משקר גס ועכור הרובץ לפניו ומביא לידי תיעוב, אלא אף עינים קדושות אלו של גדול הדור וצדיק יסוד עולם, אשר כל ימי חייו מיום עמדו על דעתו לא הסתכל מחוץ לד´ אמותיו ורק בתורה הק´ ישים לבו ופניו, גם עינים אלו שקרניות הן, מסיתות ומדיחות לדיין מובהק וחסיד להטות הדין ולישא פנים לאיזה סמרטוט הנקרא איצטלית.
אכן כל מי שיש לו מח בקדקדו ולבו, יזדעזע מצד אחד ויפחד לנפשו על גודל פחיתותו ועוצם סכנתו ומצד שני יתמלא שמחה גדולה ועצומה ויודה להשי"ת; 'אשר בחר בנו מכל העמים' ('ברכות התורה') להורות לנו הדרך להתרחק מכל סכנת כשלון וללכת בדרך חיים האמיתיים חיי הנצח עד אין סוף. ('אור יהל' ב קכד).
"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" ('שמות' כג ח).
טעם פסול זה מפורש בתורה; "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". ובגמרא; 'מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד' ('כתובות' קה). זאת אומרת; שפסול השוחד יסודו בכוח פסיכולוגי הטבוע בנפש האדם, שכאשר הוא מקבל מחבירו איזו טובת הנאה שהיא; מתקרבת דעתו אליו כל כך עד; 'שהנותן והמקבל נעשים לב אחד' (רש"י שם). עין שכלו של המקבל לוקה בעוורון ואי אפשר לה לראות שום חובה לנותן, כח השיפוט שבו מתבלבל ודבריו יוצאים מסולפים.
לכאורה; חושבים שהדברים אמורים באנשים רגילים, אולם מדברי חז"ל אנו למדים שזה פוגם גם בגדולי עולם ואין איש אשר יכול לומר שהוא נקי מזה נציין דוגמאות אחדות, בין המצוות שנצטוו בהם בני ישראל בכניסתן לארץ, ישנה מצוה למנות להם מלך, הרמב"ם מפרט כל הסגולות הדרושות למלך בישראל והתנהגות העליונה שחייב בה.
והנה נקבעה הלכה; 'אין מושיבין מלך בסנהדרין', פסול הוא להיות דיין בעיבור שנה מפני שהוא נוגע בדבר ונוגע פסול לדין ומהי הנגיעה שבשבילה הוא פסול? 'משום אפסניא' ('סנהדרין' יח:) 'המלך מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה, נוח שיהיה לו כל השנים מעוברות' (רש"י שם). או; 'מפני חיילותיו ומלחמותיו שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר' (רמב"ם 'קידוש החודש' ד יא) והוא נוטל המס בשנה ומפזר להם חודש בחודש ואם יוסיפו חודש צריך ליתן משלו לפיכך דוחה את העיבור.
מעתה צא ולמד עמוד והסתכל כוחות נפש האדם ומדותיו עד כמה הם מגיעים; מלך ישראל שהועמד על ידי סנהדרין של שבעים ואחד אנשים, חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה ובעלי דעה מרובה, בהסכמת הנביא או בהסכמת מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו כביכול, שהנהו ירא שמים באמת, בעל מדות טובות וענוה יתרה ומרוחק מכל הנאות העולם המסירות לבו מתורת ה´, ספר תורה פתוח לפניו תמיד ואינו מסיח דעתו אף רגע מכל הכתוב בו ומן המחשבה שלבו הוא לב כל ישראל ואחריות כל העם כולו עליו.
איש כזה פסול לדין עיבור השנים, מפני שהוא חשוד לעוות הדין. ולמה יעוות את הדין? משום שעל ידי זה ירויח חודש אחד ממשכורת חיילותיו. והלכה זאת הרי קבועה לדורות עולם, מבלי שימצא אף מלך אחד שיוכל לעמוד לפני כח הנטיה הזאת ולהוציא את עצמו מן הפסול הזה, אמור מעתה; שכוחות נפש האדם ומדותיו כל כך חזקים וקשים עד שאין כל כח בעולם שיעמוד נגדם ואין כל עצה אחרת רק להתרחק מכל נגיעה והשפעה שלהם, גילוי יותר עמוק ומפליא בטיב תכונת כוחות נפש האדם, יוצא לנו מדברי תורתנו הקדושה ודברי חז"ל.
מלבד זה ששבט הכהנים בכללו נתקדש בקדושה מיוחדת ומצות עשה היא; 'להבדיל הכהנים ולקדשם שנאמר; "וְקִדַּשְׁתּוֹ"' ('ויקרא' כא ח) ('כלי המקדש' ד א) יש לכהן גדול שהוא ראש לכל הכהנים חשיבות מיוחדת בזה, שאינו מחוייב לעמוד לפני המלך, אלא המלך עומד לפני כהן גדול מעלות יתרות צריכות להמצא בכהן גדול, צריך הוא להיות בעל רוח הקודש והשכינה שורה עליו. 'וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו' ('יומא' עג: רמב"ם 'כלי מקדש' י) וגם מסתלק מן הכהונה הגדולה.
והנה גם הכהן הגדול זה האיש הקדוש מרחם אמו ושכינה מדברת מתוך גרונו, האיש אשר גם המלך צריך לעמוד לפניו ויש בו מעלות יתרות על מלכי יהודה, גם הכהן הגדול הזה אין מושיבין אותו בעיבור השנה מפני הנגיעה ומהי הנגיעה? לא נגיעת משכורת של חודש לחיילות של מלך, אלא נגיעה עצמית פעוטה; 'משום צינה' ('סנהדרין' יח) כלומר; 'שמא לא תהא דעתו נוטה לעבר השנה, כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור והוא טובל בכל יום הכפורים חמש טבילות' (רמב"ם 'קידוש' ד יא וראה רש"י 'סנהדרין' שם).
'היו מחממין לו קומקמום של חמין ביוה"כ, משום קרירות הרצפה שכל היום היה עומד יחף' (תוס´ שם) הרי הקור לא גדול כל כך בארץ ישראל אף בחודש מרחשון ובכל זאת יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו לעשות הפך האמת, לבלי לעבר השנה אף במקום שיש צורך בזה, אמור מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה וכי כל אדם אף החכם והצדיק ביותר, אי אפשר לו להשתחרר מעוורון השכל וסילוף האמת אם נוגע בדבר.
והנה באו בגמרא שתי עובדות שאירעו אצל שנים מגדולי התנאים, אשר הביאו אותם לידי הכרה ברורה שחששות אלו אינם רק חששות מדומים ופחד שוא, אלא מציאות חיה וקיימת ואלו הן העובדות; 'רבי ישמעאל ברבי יוסי היה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי, יומא חד אייתי ליה בה´ בשבתא, אמר ליה: "מאי שנא האידנא"? אמר ליה: "דינא אית לי אמינא אגב אורחא אייתי ליה למר", לא קביל מיניה. אמר ליה: "פסלנא לך לדינא", אותיב זוגא דרבנן וקדיינין ליה, בהדי דקאזיל ואתי אמר: "אי בעי טעין הכי", אמר: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה"'.
'רבי ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז, אמר ליה: "מהיכא את"? אמר ליה: "מדוך פלן". "ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה"? א"ל: "דינא אית לי ואמינא אגב אורחא אייתי ליה למר". א"ל: "פסלינא לך לדינא", לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה, בהדי דקאזיל ואיתי אמר: "אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי", אמר: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך, מקבל שוחד עאכו"כ"' ('כתובות' קה).
הנה לפנינו שנים מגדולי התנאים ואחד מהם ר´ ישמעאל בן אלישע, זה האיש אשר בו נתנו התנאים הרוגי מלכות את עיניהם לעלות למרום לשאול אם יצאה הגזירה מאת ה´, תנאים אלה בחנו את הדבר על ידי עובדות שאירעו להם בעצמם ומתוך בחינה באו לידי הכרה שאם לא היו בורחים מן הנגיעה היו נכשלים והכריזו ומה אנן כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה! אפשר לו לאדם להגיע למדרגה רמה עד כדי לעלות לשמים ולשמוע מפי המלאכים מה שעשו מאחורי הפרגוד ואי אפשר לו להנצל מהטיית דין וסילוף משפט במקום שהוא נוגע אף נגיעה קטנה.
מדברי חז"ל אלה הנוקבים ויורדים עד עמקי כוחות נפש האדם ומטילים פחד נורא על כל איש האוהב את האמת וירא מפני סילוף הצדק, אנו רואים; עד כמה אין לשום אדם בעולם כל מפלט ואפשרות של השתחררות משליטת השפעת השוחד וכי ענין זה אינו שייך רק לדיינים בלבד, אלא לכוח השיפוט של כל אדם ואדם באשר הוא.
הדעה המשוחדת פועלת באדם שלא מידיעתו ושלא מדעתו ומלבד זה שהיא מעוורת את עיני השכל של האיש המשוחד, עד שאינן רואות את השקר והזיוף שבקרבה, עוד מתקשטת היא בקישוטי האמת והצדק ויוצרת חבילות חבילות של נימוקים וראיות המוכיחים את צדקה, מבלי שבעליה ידע וירגיש כלל ששרוי הוא בטעות שהטעתו דעתו המשוחדת, בטוח הוא בנפשו שהולך הנהו בדרך האמת ואינו יודע שנפל בפח אשר הדעה המשוחדת פרשה לרגליו ('אור הצפון' ב).
נושא: פנינים מדהימים לפרשת משפטים התשע"ג - השוחד יעוור עיני חכמים (נקרא 2858 פעמים)