התקופה הבדואית
בכפר הזיתים היה גם עדר עליו הופקד הנער, והעדר הזה שינה את חייו; שכן תוך כדי רעיית הצאן פגש מאיר ילד בדואי משבט חוג'יראת. הילד הביא את מאיר למאהל, והפגיש אותו עם הוריו חסן וסבחה ועם 11 אחיו. עו"ד חמיד גדיר, אחד מאותם 11 אחים, נזכר ש"הגיע אלינו נער דתי עם פיאות, שהתחבר אלינו מיידית. הוא אהב לחיות כמונו, עם בעלי חיים, בשטחים פתוחים. אחרי חודש הוא דיבר ערבית כמעט שוטפת, ועוד בניב בדואי".
לאט לאט עבר עמאר להתגורר עימם. גם הם מצדם קיבלו אותו כמו הבן ה-13 שלהם ואף נתנו לו את השם נשהד. ב-96', כשעברו מהמאהל לכפר דיר אל מקסור ליד זרזיר, עבר עמאר איתם. עד כדי כך רב היה האמון שנתנו בו, שהיו משאירים אותו לבד עם הנשים, מה שלא נהוג בחברה הבדואית. "באחת הפעמים", נזכר חמיד, "אבא שלי נכנס איתו לאיזה מקום שישבה בו חבורה של זקנים שגלגלו סיגריות ושתו קפה. הזקנים שאלו את מאיר: 'מי אתה?', ואבי אמר להם: 'מה, אתם לא יודעים? זה הבן שלי'. הם אמרו לו: 'אבל הוא יהודי', והוא אמר להם 'זה לא משנה, הוא בן המשפחה'".
משפחת עמאר, מדגישים כולם, לא ויתרה על הילד, והמשיכה לנסות להחזירו הביתה. סבחה גדיר, היום בת 78, זוכרת שאף הגיעו אליו לביקור. "הכרתי את אמא ואבא שלו", אומרת סבחה. "כשמאיר היה בן 15 הם הגיעו לכאן לבקר אותו. הם ישבו פה חצי שעה, ובגלל הכשרות שתו רק קפה ותה. אחר כך, כשעברנו לכפר, הגיעו גם לשם. הם ביקשו ממנו לחזור, שלחו אנשים, מכרים מהצפון, שניסו לשכנע אותו לחזור והוא לא רצה, לדעתי כי זה מה שהוא חיפש, לא רצה להיות דתי".
