רגע,
ואני חשבתי לתומי שזה ברוּר שכולנו כאן מתכננים להתפקד שם!
זו משׂימה בשבילנוּ!!
מה קורה?!
למה כולנו, אבל כולנו, לא מתייצבים שם ראשונים כלפיד בוער לפני המחנה???!!
זה לא ברוררר שזוהי היא שעת-אמת??? 'מִבצע' לכל דבר..? "קריאה אל הדגל"? משׂימה שכהניסטים אמוּרים 'להוביל' ממש, להירתם אליה, להתכונן אליה, לשׂאת אותה באמונה, בחזון, בִּדבקוּת, בתקיפוּת, באחיזה בלתי-מִתפשרת בערכים, להפגין מסירוּת-נפש, להכריז "עלייה לחומש - עד שהקיר יובקע, החומה תיפול וחומש תשוחרר מחדש, תוקם ותיכון לעולמים!.." (כפי שאמר פחות-או-יותר נועם פדרמן בתכניתו האחרונה שלשום...)?
נִדמה לי שזה המסר שאמוּר להישמע כאן בין כותלי-פורומנוּ -- גם אם רובּנוּ בשִכבת-גיל של בני-נוער וההורים לא תמיד מסכימים שניקח חלֶק בִּפעילוּיוֹת כּאלוּ -- חשוּב שהמסר הזה, התמיכה, החיזוּק, ההִזדהוּת - ייצאוּ מִפֹּה (כּן, דווקא מִפֹּה) - פֶּה אֶחָד! כל הוויכוחים האחרים- הם לגיטימיים, אבל הם קטנים!, והם לא חשוּבים עכשיו! כוחנוּ באחדוּתנוּ ועכשיו היא בהחלט עת להתאחד וּלהבקיע חומות ולא עת להשתסע וּלהיבּקע בּעצמנוּ!
"דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנוּ צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש, נפשנוּ עוד לא שחה!
חוצבים אנוּ גורל בּיד רמה,
נושׂאים בַּלֵב תִקווה יוֹקדת.
אנו זוכרים כי יש לנוּ אוּמה,
אנוּ יודעים כי יש לנוּ מולדת.
אנוּ דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!"
כך כתב המשורר יצחק שנהר.
עלינוּ להתלכּד בשעה כזאת, לשׂאת את המסר בּראש מוּרם, בעוז, בלי-פשרוֹת, בנחישוּת, בּהִתלהבוּת וּבעוצמה. רק המסר, ה"קריאה ל-" - זה כבר דבר חשוּב מֵאין-כמוהוּ שבידינוּ לעשׂוֹת. איכשהוּ זה היה חסר לי כאן (או מוּעם/חלש מִדיי) משוּם-מה..
חשוּב שנדגיש שהמאבק הזה הוא המאבק שלנוּ בכל מִקרה, ושכולנוּ שותפים לו!- מי מִבַּיִת וּמי מִחוּץ. שאנוּ מלוכּדים סְביב יעדינוּ המשותפים וּמאמינים וּמתפללים תמיד להצלחה בע"ה!
ישר-כוח לכולם,
וּבִרכת "ה' יהיה בּעזרכם"
לכוחותינוּ-מִבַּיִת וּלכוחותינוּ-מִחוּץ.