אחרי כל כך הרבה שנים בהן הוא טעה לגבי נכונותם של הפלסטינים להגיע להסכם שלום עם ישראל, קשה לקחת ברצינות את פרשנותו של עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן. אבל המאמץ האחרון שלו בתחום מכיל סילופים גדולים עד כדי כך שהם הסבו את תשומת ליבנו אפילו שהם מספקים רק עדות נוספת לכך שהכותב הוותיק מנותק מהמציאות.
העיוות היומי בהגיגיו של פרידמן מתחיל בשבחו של הטרוריסט הפלסטיני היושב בכלא, מרואן ברגותי. פרידמן מעיד כי ברגותי הוא "מנהיג אותנטי" ומתאר את קריאתו של ברגותי מהכלא למחאה "לא אלימה" נגד ישראל, בתור הדרך הנכונה להביא שלום. אבל מה שפרידמן לא מבין הוא שמה שהופך את ברגותי ל"אותנטי" אצל הפלסטינים הינו היותו רוצחם של אזרחים ישראלים (מעשים שבגינם הוא מרצה חמישה מאסרי עולם), ולא רעיונותיו לגבי מעבר לאקטיביזם נוסח גנדי.
פרידמן מייעץ לפלסטינים לאמץ את הפצרותיו של ברגותי לקמפיין "לא אלים" (שלפי פרידמן כולל יידוי קטלני של אבנים על ישראלים, כמו גם לוחמה כלכלית במדינה היהודית), אך בנוסף לכך הוא מציע לעשות זאת בשילוב עם מפות דרכים מדויקות המציגות את תנאי השלום שהם מוכנים לקבל מהישראלים. על פני השטח זה נשמע הגיוני, כי כמו שפרידמן אומר, ישראל תעמוד אז מול הצעת שלום מוחשית שסביר להניח שהיא תקבל. אך פרידמן מתעלם מהסיבה שבגללה הפלסטינים מעולם לא הגישו הצעה מעשית שכזו וכנראה שגם לא יגישו.
מנקודת המבט הפלסטינית, הבעיה עם עצתו של פרידמן להשליך אבנים עטופות במפות המציגות חילופי שטחים אפשריים, היא שבפעולה זו הם למעשה יכירו בלגיטימיות של מדינה יהודית, וזה משהו שלאף מנהיג פלסטיני לא היה את האומץ לעשות, לא משנה היכן עוברים גבולותיה של ישראל או כמה התנחלויות ייעקרו.
בואו נזכור שמסע הרצח ההמוני של ברגותי התרחש מיד אחרי הצעת השלום הישראלית שלא הייתה שונה בהרבה מהתוואי שהפלסטינים, לדידו של פרידמן, יסכימו לו כיום. יאסר ערפאת, מנהיג הרשות הפלסטינית לשעבר, דחה את הצעתו של אוהד ברק למדינה ב-2000 וב-2001 והגיב אליה במלחמת טרור שעלתה בחייהם של יותר מ-1,000 ישראלים שנרצחו באדיבותם של רוצחים כמו חברו למפלגה, ברגותי. יורשו של ערפאת, מחמוד עבאס, דחה גם הוא הצעה דומה ב-2008. כעת, עם הצטרפותם של האסלאמיסטים מהחמאס לקואליציה של עבאס, הסיכויים שהרשות הפלסטינית תסכים להצעה דומה הם אפסיים.
עם זאת, פרידמן עדיין סבור כי על ידי מתקפה נוספת של השלכת אבנים, יכולים הפלסטינים לגרום לישראלים להרגיש "פגומים מבחינה מוסרית" לגבי ההחזקה בשטחים. אבל הסיבה שהישראלים לא מרגישים "פגומים מבחינה מוסרית" היא בגלל שלהבדיל מפרידמן, הם לא מוכנים להתעלם משני עשורים של תהליך שלום במזרח התיכון, במהלכם הם מסרו שטחי אדמה וקיבלו טרור בתמורה, במקום השלום שהבטיחו פרשנים מלומדים כמו העיתונאי הנ"ל. הוא צודק בכך שראש הממשלה נתניהו מאמין שהפלסטינים לא יעשו שלום, מכיוון ש"הוא חושב שזה לא בתרבות שלהם". הבעיה מבחינת פרידמן היא שהם כבר הוכיחו פעמים רבות שזה באמת לא.
מה שהופך את הדיון הזה לכל כך חסר טעם הוא שהפלסטינים לא צריכים לבצע שינוי בטקטיקה שלהם. הם לא צריכים להשליך אבנים או לקדם חרמות, אפילו אם הפעילויות הללו הרבה יותר אטרקטיביות עבור תומכיהם בחו"ל מאשר מפגועי התאבדות. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לקיים משא ומתן. נתניהו כבר אמר שהוא מוכן לקבל פתרון של שתי מדינות, וכמו שפרידמן מבין, הרוב המוחלט של הישראלים יתמוך בו אם הוא יציג פתרון שיביא לסיום הסכסוך. הבעיה היא לא האם הפלסטינים מבינים כיצד "לערער מוסרית" את הישראלים - נושא שהוא חסר משמעות כיום כפי שהוא היה לפני 35 שנה - אלא שלהבדיל מסאדאת, הם לא באמת מוכנים לחיות בשלום לצד מדינה יהודית.
הטעות הנוספת בטור של פרידמן היא הצעתו השנייה: שישראל תסייע ליצירת מדינה פלסטינית חילונית בגדה המערבית אשר תקדם כלכלה חופשית ותהווה מודל עבור המזרח התיכון. הוא חושב שזהו צעד חיוני, כיוון שאם תפרוץ אלימות, המנהיגות האסלאמיסטית החדשה במצרים תלבה אותה.
במשך שנים, פרידמן קידם את ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית סאלם פיאד, ואת ה"פיאדיזם", כדבר הבא בפוליטיקה הפלסטינית. אבל שמו של פיאד לא מופיע ולו פעם אחת בטוריו של פרידמן. זאת מכיוון שלפיאד המתון, זה שגם ארה"ב וגם ישראל מעדיפות, אין ציבור בוחרים בקרב עמו ועבאס אף הדיח אותו מתפקידו כדי לפייס את דעתם של שותפיו החדשים מחמאס. אין דבר שישראל הייתה שמחה לו יותר משותפה בעלת כלכלה חופשית בגדה המערבית, אותה מוביל אדם כמו פיאד, בניגוד לשממה אסלאמיסטית שקיימת היום בעזה. הבעיה היא שהפלסטינים מעדיפים את חמאס על פני פיאד ועל פני עצות המנותקות של פרידמן.
http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=847&PID=0&IID=26667