בס"ד
http://www.rabbikahane.org/ArticleView.aspx?id=186בתורתנו הקדושה נאמר (דברים ד:ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכן (ויקרא כ:כד,כו): "ואומַר לכם, אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש, אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". שני כללים וערכים גדולים ויסודיים קבע הקב"ה לישראל, והם המידות של דבקות בה', ושל הבדלה מן העמים. הבדלה ובדלנות ובידוד מן הגוים, וכערך הפוך - הדבקות בה'. על ישראל להיבדל מהרע ומהגוים, בדיוק במידה שמצווים הם ישראל להידבק בה'.
על מצות הדבקות נאמר (דברים י:כ): "את ה' אלקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק...". וכן (שם יא:כב): "לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". ופירש הספורנו שם: "'ולדבקה בו' - שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו (משלי ג:ו): 'בכל דרכיך דעהו'". עוד נאמר (דברים ל:כ): "לשמוע בקולו ולדבקה בו". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סג:ט): "דבקה נפשי אחריך". ברור, שהדבקות בה' הולכת בד בבד עם דבקות במידות ה' ובמצוותיו, כמו שנאמר (תהלים קיט:לא): "דבקתי בעֵדְוֹתיך ה' אל תבִישֵני". ושכרם של ישראל הדבקים בה' הוא חיי עולם, כמו שנאמר בפסוק שהבאנו: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".
המצוה של דבקות בה' היא להגיע לדבקות ממש, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין סד.): "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה:ה) - כצמיד על ידי אשה [כלומר, כחיבור צמיד על ידי האשה]; 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם' - דבוקים ממש", כלומר, כאילו יש דבקות ביניהם עד ששניהם מדובקים ממש כמו גוף אחד. וזאת המשמעות הפשוטה של דבקות, שהיא חיבור יותר חזק מצמידות. וכבר העיר הגאון בעל התורה תמימה (במדבר שם), שהמלה "נצמדים" משמשת באות למ"ד (כמו שנאמר, "הנצמדים לבעל פעור") ואילו "הדבקים" משמשת באות בי"ת (כמו שנאמר "הדבקים בה'"), כאשר הלמ"ד מורה על חיבור חיצוני והאות בי"ת על חיבור פנימי. כלומר, הדבקות בה' ובמצוותיו היא חיבור חזק שהופך את השנים לאחד, וכמו שנאמר באדם וחוה (בראשית ב:כד): "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". והרי חיבור איש ואשה ואהבתם הם הסמל והדוגמה לאהבת ה', כפי שאמרנו לעיל.
בוא וראה שלשה ממלכי ישראל, אחד דבק בה' ושנים נפרדו ממנו. אצל חזקיהו המלך נאמר (מלכים ב יח:ה-ז): "בה' אלקי ישראל בטח... וידבק בה', לא סר מאחריו... והיה ה' עמו, בכל אשר יצא ישכיל, וימרוד במלך אשור, לא עבדו". וברור שהדבקות בה' מחייבת בטחון שלם ותמים בו ללא פחד מבשר ודם, ושהדבקות בה' והבטחון בו חד הוא. ומכיון שדבק חזקיהו בה', הוא גם בטח בו, ומרד במלך אשור וסירב לעבדו, כי העובד את הגוי מחלל שם שמים, בזה שהוא עובד לאדון אחר זולת הקב"ה. ושכרו היה שאכן ראה במפלתם של סנחריב וצבא אשור.
[[שכ]]
המלך השני היה שאול, שביטל את הדבקות, ונפרד מהקב"ה, והלך להתיעץ באשה בעלת אוב בעין דור. ועל זה שביטל ונפרד מהדבקות בה', כמידה כנגד מידה נאמר בו: "ויַדְבְקו פלשתים את שאול ואת בניו..." (שמואל א לא:ב), ונאמר בו (דברי הימים א י:יג-יד): "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'... וגם לשאול באוב לדרוש; ולא דרש בה' וימיתהו...".
המלך השלישי היה שלמה, שבנה את בית המקדש, שהוא הסמל לשיא האהבה והדבקות בה', כמו שנרמז בכרובים. הרי הכרובים היו מרכז המשכן והבית, שהרי כל המשכן והבית נבנו רק לצורך הארון, שהוא היה החשוב שבכלים, כמו שאמרו (שמות רבה לד:ב): "'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כה:י) - מה כתיב למעלה? 'ויקחו לי תרומה' (שם:ב), מיד 'ועשו ארון עצי שטים'. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". וכן כתב הרשב"ם (שמות כה:י): "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן". ועל הארון היתה כפורת, וממנה יצאו שני כרובים, ונאמר (שמות שם:כב): "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". הרי ששם היה מרכז הקדושה בעולם, המקום הקדוש ביותר בקודש הקדשים. והקב"ה עשה את הכרובים לסמל של דבקות הקב"ה עם ישראל, כמו שלמדנו (יומא נד.): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה (רש"י - "'מעורים' - לשון דיבוק"), ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כלומר, הכרובים סימלו את אהבת הקב"ה וישראל כאילו היא אהבת זכר ונקבה, כמו שמתואר בשיר השירים, והיו דבוקים זה בזה דרך נס (ונ"ל שרמז לזה אפשר למצוא בדברי הימים ב ג:יב, שנאמר שם: "וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית, והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר").
אך אותו שלמה המלך שבנה את הבית שסימל את הדבקות בה' ואת ההיבדלות מהטומאה ומהכיעור ומהגוים, נפרד מהקדושה, והלך ודבק בנשים נכריות, שהיה מצווה לשקץ אותן ולהיבדל מהן, כמו שנאמר (מלכים א יא:ב): "בהם דבק שלמה לאהבה". וכבר הבאנו לעיל את דברי חז"ל (במדבר רבה י:ד): "הדא הוא דכתיב (משלי לא:א) 'דברי למואל מלך'. למה נקרא שלמה למואל? א"ר ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש, נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה. ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש...". הוא נקרא למואל, משום שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר, "למה לו א-ל". הנה, המקדש והקדושה והקב"ה שהיה עליו להידבק בהם - בדל מהם; ואילו הגויה הטמאה שהיה עליו להיבדל ממנה - דבק בה. ובגלל זה דבקה הרעה בישראל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כא:): "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי". הנה לפנינו העונש הלאומי האלוקי של מידה כנגד מידה: שלמה שהתבדל מדבֵקות בקדושת בית המקדש, ונשא את בת פרעה כדי להבטיח שפרעה יהיה בעל בריתו נגד אויביו, ולא בטח בה', נענש ע"י הקב"ה, בזה שאותו יום התחיל לקום האויב שבסופו של דבר החריב את המקדש ואת הארץ. אכן "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ואילו בעת שנפרדים מהדבקות, מתקיים (תהלים מד:כו): "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו".
>ההיפך של דבקות הוא הבדלה, שהיא הסירוב להידבק בדבר כלשהו. כך נאמר בעיר הנדחת (דברים יג:יח): "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם...". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא:ג): "לא אשית לנגד עינַי דבר בלִיָעַל, עשֹה סֵטִים שֹנֵאתי - לא ידבק [[שכא]] בי". אם כן, הסירוב להידבק בדבר כלשהו הוא הרצון להיבדל ממנו, וכמו שאמר הקב"ה למשה ולאהרן (במדבר טז:כא): "היבדלו מתוך העדה הזאת". זה העיקרון היסודי של הבדלה.
הקב"ה גזר על ישראל הקדוש והמקודש להיבדל מהטומאה ומהגוים הטמאים. העבודה הזרה והתרבות הזרה של הגוים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם תורת ה' ועם ה' יתברך עצמו. לכן נאמר (ויקרא כ:כו): "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ועל זה אמרו חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרק ט:יב): "'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' - אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו - הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו".
הבדלת ישראל מן העמים חשובה כל כך, משום שאם ישראל, שנבחר להיות עמו הקדוש והמיוחד, אינו מובדל מן העמים, אלא מושפע ע"י התרבות הזרה, אם כן למה נברא? איזו מטרה מיוחדת יש לקיומם של ישראל ולקיום כל העולם? אם הם כמו נבוכדנצר בהתנהגותם ובמחשבותיהם, בטומאתם ובגאוותם ובחילולם, לשם מה יגן עליהם הקב"ה ולמה יבטיח את קיומם? מי שרוצה להיות כנבוכדנצר יושלך לזרועותיו של נבוכדנצר.
הקב"ה קבע: לא אחדות ישראל והעמים, לא מיזוג ולא שילוב, לא הפלת המחסומים והחומות בין ישראל לעמים, אלא הפרדה, תחומים, הבדלה. וההבדלה הזאת היא אמנם לשם אחדות, אך אחדות אמיתית של עולם תחת מלכות ש-די, שאילו עולם מאוחד של שקר אינו לרצון הקב"ה. על הפסוק (שיר השירים ה:טז): "זה דודי וזה רעי", אמרו חז"ל (במדבר רבה י:א): "שהוא מרבה לי רעים [ישראל שנקרא דוד לה', שזה הכינוי הגדול ביותר של אהבה, מרבה לה' רעים כאשר הגוים מקבלים עליהם את עול מלכותו ע"י ישראל]. כיצד? כתיב (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים'. כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה, שוב אינו חוזר ובורר. כך הקב"ה מצפה לאומות העולם שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו". זה התפקיד של ישראל. אך לא ע"י התבוללות והתקרבות והתערבות עם הגוים כדי להיות אור מזויף לעמים, כמו שאומרים הבורים והזייפנים, אלא ע"י בידוד והבדלה מהם, ויצירת עם קדוש שיהיה דוגמה אמיתית ושונה לעמים, ואז יבואו וירצו גם הם להיות עם קדוש.
מצאנו בחטא בעל פעור בשיטים, כאשר זנו ישראל עם בנות מואב, שתיארו חז"ל (תנחומא, בלק יח): "מכאן ואילך אומרת לו ילדה [לאדם בישראל]: אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גוים [שאח"כ אסרו חז"ל את יינם משום חיתון, כדי שלא תהיה קירבה ורעות בין היהודי לבין הגוי]. וילדה יוצאת מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאים אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם...". הפיתוי והטענה של הגוים כאן הם שצריך להגיע לאחדות ולהורדת החומות של הבדלה ומחסומי ההפרדה. וכי אין זאת טענה הוגנת ושכלית לפי המחשבות הנפסדות של עובדי התרבות הזרה? וכי אין האחדות של כל העמים, והיעלמות ההבדלים בין ישראל לעמים, מטרתם של המתייוונים, שבלאו הכי כבר שמו קץ לכל הבדל הגיוני ושכלי בינם לבין הגוים? והרי לפנינו הצעה לעולם אחד ועם אחד, ולמה ישראל יישארו לבד ועם לבדד ישכון?
וכן תיארו חז"ל על הפסוק (שה"ש ז:א) "שובי, שובי השולמית, שובי, שובי, ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", וז"ל (שיר השירים רבה ז:[א]ב): "אומות העולם [[שכב]] אומרות לישראל: עד מתי אתם מתים על אלקיכם ומשלמין לו... ועד מתי אתם נהרגין עליו... ועד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו והוא גומל לכם רעות. בואו לכם אצלנו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרטלין. 'ונחזה בך' - ואתון אינון מחזיתיה דעלמא, הדא הוא דכתיב (שמות יח:כא): 'ואתה תחזה מכל העם'".
"ואתון אינון מחזיתיה דעלמא" - ואתם תהיו מראית עינו של עולם, "לאור גוים"... הנה הפיתוי והטענה היסודית שאימצו גם המתייוונים והמזייפים מישראל, שעיוותו את המושג של "ואתנך לברית עם לאור גוים" (ישעיהו מב:ו), שבידי המזייפים הפך לדרישה להידבק בגוים ולהתחבר להם, להיפרד מן הבידוד וההבדלה, לפרוש מארץ ישראל ולהידבק בגלות ולחיות שם אִתם כדי להיות להם "לאור גוים", ולשם כך לזנוח את המושגים ואת ההלכות הלא נעימות והלא מקובלות, שמא ישניאו את הגוים עלינו, והכל לשם אחדות, כלומר, התבוללות לשם אחדות. אך ממשיכים שם חז"ל ואומרים: "וישראל משיבין להם: 'מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים'. שמעתם מימיכם אברהם יצחק ויעקב עבדו עבודה זרה שיעבדו בניהם אחריהם. ולא אבותינו עבדו עבודה זרה ולא אנו נעבוד עבודה זרה אחריהם. אלא מה אתם יכולין לעשות לנו, כחולה [מחולות] שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן? ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: ששים רבוא מלאכי היו חלין ומרקדים לפני יעקב אבינו בצאתו מבית לבן. ורבנן אמרי מאה ועשרים רבוא... או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא? ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' אלעזר בשם ר' חנינא אמרו: עתיד הקב"ה לעשות ראש חולה [מעגל מחולות והוא באמצע] לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים מח:יד): 'שיתו לבכם לחילה' - לחולה כתיב. ומראין לו באצבע, שנאמר (שם:טו): 'כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות', כַעֲלָמות, כמחולות של צדיקים".
זוהי תשובתם של חז"ל למזייפים ולשוברי החומות של הבדלה בין ישראל לעמים. ודאי שמטרת הקב"ה היא אחדות בעולם, אך לא על בסיס של שקר ורע, לא בקבלת המושג המתועב של דו-קיום וסובלנות שמכשיר את הדרך לשויון התועבה והקדושה, הטוב והרע. אחדות רצויה אך ורק לאחר שהטוב ישלוט בעולם ויקבלו כולם את עול מלכות ש-די. אז, כאשר האמת והאדנות של הקב"ה תמלוכנה בעולם, תהיה אחדות אמיתית, וזו תבוא אך ורק דרך הבדלה.
הבדלה. ערך עליון ואלוקי שנכנס לעולם מיד עם היבראו, כדי להפריד בין דברים ומושגים שהמיזוג והשילוב והאיחוד הוא רע להם ורע לעולם. ההבדלה קובעת ומגדירה שני ענינים, האחד הטוב והשני הרע. ולאחר שכינתה שם לכל אחד מהם, היא מפרידה ומבדילה ומבודדת ביניהם. תחומים נערכים, גדרות וקווים נבנים, והם מכריזים על מקומם הנפרד של כל אחד ואחד, כדי שלא יתערבבו, ולא יִטשטש ההבדל המהותי שביניהם. כבר בתחילת בריאת העולם גזר עליו הקב"ה הבדלה, כדי להבדיל בין האור לבין החושך, הטוב והרע. לעיל הסברנו בהרחבה את הענין של טוב ורע והבדלה תחת כותרת זו: "טוב! אמת המידה שבה נברא העולם".
עצם המושג של "טוב" מעורר בהכרח את הניגוד לו - "רע", כמו שהאור בהכרח עומד בניגוד לחושך והמתוק - למר. ומכיון שה' יתברך ברא את העולם לתמימות ולשלמות של טוב, ברור שאין בו מקום לניגודו - הרע. כלומר, אין מקום בעולם למושג של רע, ק"ו לרשע. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (בראשית רבה ג:ו): "אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא אלקים לילה' - אין כתיב כאן, אלא 'ולחשך קרא לילה' (בראשית א:ה)". כלומר, על החושך לא ייחד הקב"ה את שמו. ומשום שחייב אדם לבחור בטוב ולשלול בתכלית השלילה [[שכג]] את הרע, ודבר זה מחייב הבדלה ולא ערבוביא, משום כך נאמר (בראשית א:ד): "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", כלומר, הבדילם, עשה להם תחומים מובדלים, כדי שלא ישמשו ביחד וכדי שיהיה היכר ביניהם. אמרו חז"ל (ירושלמי, ברכות ח:ו): "לאור א"ל: היום יהא תחומך, ולחושך א"ל: הלילה יהא תחומך". וז"ל רש"י (בראשית שם): "ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". הרי שהקב"ה קבע את המושגים של טוב ושל רע והבדיל ביניהם, ובזה יצר כלל יסודי למעשה בראשית ולישראל: הבדלה, שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. כי ההבדלה היא שמגדירה ומאפשרת הכרה ברורה בשוני שבין טוב ורע, ובכך היא מונעת את הערבוביא ואת הטשטוש, שמהם נולד הזיוף. עוד אמרו חז"ל (במדבר רבה יח:ז): "אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחלה (בראשית א:ה,ד): 'ויהי ערב ויהי בקר', 'ויבדל אלקים בין האור ובין החושך', בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'" (ועיין גם בתנחומא, קרח ה).
ההבדלה שגזר הקב"ה על העולם כגזירה ומידה וערך עליון, באה כדי להפריד בין טוב ורע, ולכן סמוך להבדלה בין אור לחושך, בין טוב לרע, כתוב (שם): "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". כלומר, שגם ההבדלה היא "טוב". וביום השני, כאשר ברא האלקים את הרקיע להיות "מבדיל בין מים למים", לא נאמר "טוב", כי בזה לא היה ענין של טוב ורע שמצוה להבדיל ביניהם, אלא היתה זו סתם הבדלה לצורך יצירה. אך כאשר מדובר על הבדלה בין טוב לרע, או בין קודש לחול, או בין קדושה קלה לקדושה חמורה או בין קודש לקודש קדשים, בודאי זהו ערך עליון ודרך ה' ורעיון אלוקי, ובאלה ההבדלה היא טובה ומצוה רבה, כי להבדיל הוא ראשית כל להגדיר, ולקבוע את אי-השויון ביניהם, בין זה לזה
בבחירת ישראל ע"י הקב"ה שיהיה בחירו, בכורו ומשיחו, קיבל ישראל מעמד ומדרגה עליונים מעל לשאר בני האדם, והוא כאילו נולד כבריאה חדשה בעולם, נפרד משאר העמים. ואמנם, בעוד ראש השנה הוא "יום הרת עולם", היום שבו נבראו כל שאר בני האדם, קבע הקב"ה יום מיוחד להורתו של ישראל, והוא חג הפסח, במטרה להדגיש את ההבדל התהומי שנפער עתה בין ישראל לעמים. כי בזה שהבדיל הקב"ה את ישראל מהעמים, קבע שיש אמת ושקר, עם אמת ועמי שקר, מחשבות אמת ומחשבות שקר, ובזה פסל את הרעיון של שויון העמים והדעות.
הרעיון של "שויון" הפך בזמננו בידי הסוגדים לתרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. יש מי שאינו מסוגל להגדיר ולקבוע מעמד שונה למושגים ולעמים ולאנשים, ויש מי שמתנגד לקביעה זו בטענה שמושגים ורעיונות הם ענין של נטייה עצמית ומבוססים על הרגשות אישיות, ולכן הוא דורש שויון המחשבות והמושגים. השויון של רעיונות ואנשים הוא פתח לכל אדם לעשות כרצונו, כאוות נפשו, וכתאוות לבו, כי אם אין הגדרה מוחלטת, הרי הכל מותר, הכל כשר ותקין. לכן, השויון הבלתי מוגבל, והחרות והחופש הנובעים מזה (כי אם כולם שוים, מי יקבע מה מותר ומה אסור?), הוא אבי אבות הטומאה של ההרס הרעיוני של קדושה, של התקדשות, של טוב. כי לפי חסידי התרבות הזרה, מלבד דוגמאות צרות ונדירות, מי יעֵז ו"יתחצף" לטעון שיש לו הרשות והזכות לקבוע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור? הרי כאשר אין לאדם אמת מוגדרת ומוחלטת, איך יהיה אדם אחר רשאי לקבוע לו את הדרך אשר ילך [[שכד]] בה? הרי הוא, האדם, חפשי לבחור בדרך שהוא רוצה. זאת היא תורת התרבות הזרה בהלכות שויון והיעדר הבדלה והפרדה.
אך מי שמקבל על עצמו את עול מלכות שמים, את מציאותו של מלך מלכי המלכים, שהדעה והדעת והחכמה והבינה כולן שלו, מבין שאכן יש הגדרות של טוב ורע שהן אמיתיות, עניניות, בלי נטייה אישית, כי הקב"ה, שהוא יוצר האמת, קובע את ההגדרה האמיתית וגוזר שאכן דבר מסויים הוא טוב או רע מוחלט.
ובכן, הקב"ה פוסל את הרעיון של שויון טבעי ומעמד שוה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדשים קלים וקדשי קדשים. ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר. את הרע הוא קובע כאויב האדם, שחייבים להחרימו ולבערו מן העולם. וגם בתוך הטוב, הוא מקדש מושג או עם או אדם מסויימים מעל לזולתם. כך, הבדיל הקב"ה בין בעלי החיים, כמו שנאמר (ויקרא כ:כה): "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". וכן הבדיל את הלויים משאר בני ישראל, כמו שנאמר (במדבר ח:יד): "והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל". וכן הבדיל את הכהנים מתוך הלויים, שנאמר (דברי הימים א כג:יג): "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". וכן הבדיל בין הקודש לקודש הקדשים, כמו שנאמר (שמות כו:לג): "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".
אמרו חז"ל (במדבר רבה ג:ח): "את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב:ג): 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. ברא שָנים ובירר לו אחד מהם, שנאמר (ויקרא כה:ב): 'ושבתה הארץ שבת לה''. ברא שבועות ובירר לו אחת מהם, שנאמר (שם:י): 'וקדשתם את שנת החמשים שנה'. ברא ארצות ובירר לו אחד מהם, א"י, שנאמר (דברים יא:יב): 'תמיד עיני ה' אלקיך בה'. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו שנאמר (יואל ד:ב): 'ואת ארצי חִלֵקו'. ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם, זה ערבות, שנאמר (תהלים סח:ה): 'סולו לרוכב בערבות'. ברא אומות ובירר לו אחת מהם, אלו ישראל, שנאמר (דברים יד:ב): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'. ברא שבטים ובירר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר (שמואל א ב:כח): 'ובחר אותו מכל שבטי ישראל'". ובתנחומא (קרח ה): "וכך הבדיל אהרן, שנאמר (דברי הימים א כג:יג): 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים'. אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".
ובכן, עם ישראל הוקדש מכל העמים, ומשום כך הובדל מהם. כי לעומת ישראל הנקרא "אדם", אין שאר האומות נקראות "אדם", ולעומת הקדושה והטהרה של ישראל יש רק טומאה וחוסר קדושה בעמים, ואיך תוכל הקדושה לגור עם הטומאה? אמרו חז"ל (תנחומא, נשא ז): "אמר הקב"ה: בעולם הזה תיעבתי כל הגוים, על שהם מזרע טומאה, ובחרתי בכם [בישראל] לפי שאתם זרע אמת... ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קדושה, ברוכי ה', שנאמר (ישעיהו סה:כג): 'לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה [וצאצאיהם אתם]'". וכן (תנחומא, במדבר כ): "משל לאדם שהיו לו פרקמטוטים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מדקדק במנינם, והיה מוציאן שלא במנין ומכניסן שלא במנין, שלא היה משגיח עליהם, לפי שהיו של זכוכית. והיה לו סחורה אחרת של מרגליות נאות, והיה נוטלה במנין ומוציאה במנין ומכניסה במנין, לפי שהיו מרגליות והיו חביבות עליו. כך, כביכול, אמר הקב"ה: לגוים לא נתתי להם מנין, לפי שאינן חשובין לפני לכלום שנאמר (ישעיהו מ:יז) 'כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו', אבל אתם בני אדם 'העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם' (שם מו:ג), לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר (במדבר ג:מ): 'פקֹד כל בכור זכר לבני ישראל...'". וכן [[שכה]] (מגילה יב:): "שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפלות".
וכן בילקוט שמעוני (ישעיהו תנב): "א"ל הקב"ה למשה, כל הגוים טנופות הם, שנאמר (ישעיהו לג:יב): 'והיו עמים משרפות שֹיד קוצים כסוחים באש יצתו', לפיכך אל תדקדק במנינם. אבל ישראל צדיקים הם כולם, שנאמר (שם ס:כא): 'ועמך כלם צדיקים', וכן הוא אומר (שיר השירים ד:ז): 'כלך יפה רעיתי', לפיכך דקדק במנינם". ומשום כך, אמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב) כמו שהבאנו כמה פעמים לעיל: "קראן 'גוי' שנאמר (דברי הימים א יז:כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', [וקראם] קדוש קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם". וכך כתב הרמ"א (יורה דעה פא:ז): "ומ"מ לא יניקו תינוק מן הגויה אם אפשר בישראלית, דחלב גוים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע".
על פי זה אפשר להבין את דברי חז"ל (תנחומא, תרומה ג): "מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, אמר לו, למה הקב"ה שונא אותנו, שכתב 'ואת עשו שנאתי' (מלאכי א:ג)? אמר לו, למחר אני משיבך. למחר אמר לו: רבי עקיבא, מה חלמת זה הלילה ומה ראית? אמר לו: בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, אמר לו: לא קראת שם כלביך אלא על שמי ועל שם אשתי, נתחייבת הריגה למלכות. אמר לו רבי עקיבא, ומה בינך לביניהם? אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים, ועל שקראתי שמם כשמך, כעסת?...". האדם נברא בכוונה כבריה שעולה ומתעלה מעל לבהמיות של בעלי החיים. וכאשר הוא פונה עורף לקדושה ולהתעלוּת, וכל חייו אינם אלא כדמות חייהן של בהמות, אכן אין הבדל בינו לבינן. הקב"ה גזר הבדלה בין האדם לבהמה, ומי שאינו מובדל ממנה נעשה כמותה.
>מאחר שאומות העולם מאסו בקדושה ובעול מלכות ה', ברגע שניתנה התורה בסיני וירדו לעולם האהבה והדבקות לישראל, ירדה גם השנאה לגוים שלא היו מוכנים לקבל עול מלכותו. אמרו חז"ל (תנחומא, במדבר ז): "הר סיני [כלומר, מדוע נקרא הר סיני]? שבו נשנאו הגוים להקב"ה ונתן להם אפופסין [גזרי דין], שנאמר (ישעיהו ס:יב): 'והגוים חרב יחרבו'. א"ר אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן: מחורב יחרבו - שנטלו שם אפופסין". והכוונה היא, שאמנם ודאי גם קודם לכן שנא הקב"ה את הע"ז ואת אלה שעבדו לה, אך מכיון שכל העולם היה כך, חיכה עד שיקים עם אחד כבחירו וכמשיחו, ישראל, שהוא למעשה יְיַצג את האדם ואת העולם, בעוד השאר אינם אלא מזוהמים, טמאים ולכן שנואים על סירובם לקבל את עול מלכות ה', את מדותיו ואת דרכיו, ובכך מסרבים להיות בני אדם במובן האלוקי.
