הזרם המקובל של היהדות החרדית מקרב למחזיר בתשובה בעזרת ארגונים כמו צוהר וערכים. הרב אמנון יצחק מקרב יהודים ומחזיר בתשובה בעזרת ארגון שופר.
הבעיה עם חב"ד וברסלב שהן כתות ללא מנהיג. כשאין מנהיג, כל אחד עושה מה שבא לו, לוקח סממן מזהה אחד או שניים ומשייך את עצמו לקבוצה בלי שמישהו יקפיד עליו שילך בתלם.
בחסידויות יש אדמו"ר שקובע מה עושים ויש מוסדות עם סמכות. אם מישהו סוטה מהדרך יותר מדי, בשלב מסויים יטפלו בו.
כאשר אין מנהיג, אתה יכול לשים על עצמך כיפה של נחנח או יחי אדונינו, לגדל זקן גדול ופרוע ולעשות כל עבירה אפשרית, מגניבות ועד משכב זכר.
אם תשים לב, כאשר אותם גדולי עולם מחזירים בתשובה, הם מעבירים את החוזרים בתשובה מסלול מסויים. הרצאות, שיעורים, אירוח שבתות במשפחות חרדיות, ישיבה/מדרשה לבעלי תשובה שבסופו של דבר האיש יוצא חרדי לפי רוח הישיבה, בהנהגת רבותיו ולפי הדרך הקבועה שבה הולכת הקהילה החרדת. הוא משתלב. וזה ההבדל.
ההבדל בין ליטאי לחסיד.
הזרם הליטאי בעקרון הוא המשך של שרשרת מעתיקי השמועה. הדרך המסורתית שנהגו בה יהודים בכל הדורות. יש תורה. הצעירים המובחרים יוצאים בנעוריהם אל מקום תורה, אל גדולי הדור ללמוד מהם תורה והנהגה. הרב בתוקף נסיונו בלימוד, ברוב ידיעותיו בתורה, יש לו סמכות לכוון את התלמיד בלימוד ובהנהגה. אם התלמיד זכה, הוא נעשה רב בעצמו, נשאר באוהלה של תורה ומלמד בעצמו תלמידים. זכה פחות, נשאר בן תורה או אפילו בעל בית, אבל נשאר לו מה שלמד בישיבה. הוא יודע איך להיות יהודי וקובע עיתים לתורה. הזרם הליטאי מתלכד סביב הישיבות, לומדיהן ורבותיהם.
הזרם החסידי החל מהבעל שם טוב. הרבה רבנים באותו דור התנגדו לבעל שם טוב ולשיטתו מאחר וחשדו אותו בשבאות. כמו כן הם גרסו שחדש אסור מן התורה ואין לשנות מן הדרך שבה עם ישראל הלך בכל הדורות.
הזרם החסידי מנחיל רעיונות קבליים ולימוד תורה פשוט שבפשוטים לכל אדם בלי יותר מדי הכנה מקדימה. אצל הזרם החסידי חשיבותה של הישיבה הצטמצם והאדמו"ר תופס את המקום המרכזי שסביבו מתלכדת הקהילה. החסידות מתנהלת כמו בתי אצולה פולניים. החסידים עולים לרגל אל האדמור בימות החל או במועדים, מניחים לפניו פדיון ומבקשים את ברכתו. לכאורה האדמו"ר הוא רב שמנחיל את התורה לכל חסידיו, אבל בפועל הוא יותר מנהיג מאשר מורה.
