לימדו אותי שאנשים הם כמו ארבעת המינים. יש את האתרוג, המובחר ביותר. יש בו טעם ויש בו ריח ויש בו הדר.
לאחר מכן יש את הלולב. ענף עץ הדקל מניב התמרים.לתמר יש טעם ואין בו ריח או הדר.
אחריו באים ההדסים. יש בהם נוי מסויים וריח טוב. אבל לא טובים לאכילה.
האחרונים הם הערבות. אין טעם אין ריח ואין הדר.
נהגו להשוות את זה לאנשים. ואני מוצא שאפשר להשוות את זה גם לעמים. היהודיםהם פסגת האנושות. היהודים בורכו מפי עליון בנשמה גבוהה וברוח חוכמה. בכישורי אמנות, בקול זמרה, ביופי פיזי וביופי רוחני. כמובן שכל זה בא לידי ביטוי הרבה יותר כאשר בית המקדש עמד על מכונו. בכל העולם דיברו על יופיו של בית הקדש, יצירות האמנות שבו, חוכמתם של ילדי ירושלים, שופטיה וכהניה. אבל עד היום יש הד לדברים.
אחרי היהודים באים עממי שם ויפת. אלה ודעים בחכמתם ואלה נודעים ביופיים או ביופי יצירותיהם. כמו שכתוב יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם. והגמרא מרחיבה על זה.
ואחרונים אחרונים ובלתי חביבים, הערבות של המין האנושי. בלי טעם ובלי ריח, טפשים וכעורים, הערבושים והכושים.
