מסתבר שהמחאה החברתית הספונטנית מתוכננת לפרטיה חודשים ארוכים. "מזהים מצוקות אמיתיות ורוכבים עליהן". קלמן ליבסקינד חושף בתחקיר את הדרך והשיטה להחייאת השמאל הגוסס.מאחורי המחאה החברתית המתמשכת, עומד גוף מאורגן היטב שמטרתו היא הקמת מפלגת שמאל חדשה, לאור פרפורי הגסיסה של השמאל בישראל. כך עולה ממעקב ממוסמך ומתועד שערך התחקירן קלמן ליבסקינד. זמן רב לפני פרוץ המחאה החברתית, נפגשו עשרות פעילי שמאל, אלדד יניב ובועז גאון מתנועת 'השמאל הלאומי', בראשם, עם סטנלי גרינברג, יועץ אמריקני בכיר, האחראי לכמה מהפכים פוליטיים שמאליים ברחבי העולם.
בשלהי שנת 99, עם עלייתו של אהוד ברק לכיסא ראש הממשלה, ערך ליבסקינד סדרת תחקירים בנושא עמותות הקש של ברק. "בדיקה קצרה של שיטות העבודה אז והיום מגלה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים, אותה שיטה, אותה אסטרטגיה. ב- 99' נחשפו רק לאחר הבחירות הקשרים בין גופים תמימים לכאורה שהצטיירו כמי שעסקו במצוקה החברתית, לבין קמפיין הבחירות של אהוד ברק. מבקר המדינה הנפיק אז דוח ביקורת חריף. ראש הממשלה הנבחר זומן למשטרה וטען שלא ידע כלום. יד ימינו, בוז'י הרצוג, שמר על זכות השתיקה", כתב ליבסקינד.
"סטנלי גרינברג של 2011 מבין היטב את מה שהבין סטנלי גרינברג של 1999. נוכח דעת הקהל הישראלית מול הטרור, מול ניסיון העבר העגום עם הפלסטינים ומול ההסכמים שנחתמו איתם, לשמאל הישראלי אין סיכוי גדול לשוב להנהגת המדינה על כנפי הנושא המדיני. הדרך היחידה אל המהפך עוברת בשדה החברתי. "השיטה הסטנלי גרינברגית", הסביר לי השבוע מי שצבר די שעות עם המומחה, "לא השתנתה. הוא מזהה מצוקות חברתיות אמיתיות, מתלבש עליהן ורוכב עליהן".
"מי שיבחן את התכנית, שטווה המומחה האמריקני, אל מול מה שמתרחש ברחובותינו בחודשיים האחרונים, יתקשה להשתחרר מהרושם שבניגוד לכל מה שניסו למכור לנו עד כה, יש מעט מאד ספונטניות בסרט שהחברה הישראלית מככבת בו בקיץ הזה. יתרה מכך, נדמה שבלי שמישהו טרח לספר להם, גויסו כמה עשרות אלפי אזרחים ישראלים אכפתניקים לאחת מתכניות הריאליטי הרחבות, המתוכננות והמוקפדות שראינו".
ליבסקינד מצטט ממסמך שסיכם את פגישת ארגוני השמאל, הקו המרכזי שהתווה גרינברג, ואשר מולא בהקפדה, הנחה שלא לרכז בשום אופן את הפעילות אצל גוף אחד, אלא לחלק אותה לכמה שיותר יוזמות ולכמה שיותר מקומות. יש להביא ל"ריבוי פעולות, מרובי קולות וגוונים", קבע גרינברג.
"החוליים, כאז כך היום, היו אמיתיים. המחאה – לא. המחאה של החיילים הפשוטים בעמותות של ברק, ממש כמו היום, הייתה אמיתית. אכן, הייתה מצוקה לסטודנטים, למובטלים ולזקנה במסדרון. אלא שמטה ברק ניצל אותה בציניות כדי לדהור עליה עד למשרד ראש הממשלה. יום למחרת הבחירות הפציע שחר של יום חדש וכל המצוקות נעלמו עד האחרונה. עמותת "סטודנטים רוצים שינוי" הפסיקה לרצות שינוי. עמותת "תנו לעבוד בכבוד" הפסיקה לחפש עבודה. חבורה גדולה של פעילים חברתיים גילו שמישהו עשה בהם שימוש, הפעיל אותם כמו מריונטות, וזרק".
"עוד לפני ההכרות הראשונה עם המחאה ה"עממית" של דפני ליף, כבר יצאה תכניתו של גרינברג אל הדרך. אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" פרסמו בדף הפייסבוק שלהם כי "בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדיור לצעירים". יניב חיפש מתנדבים שיפעילו את המחאה הזו. בראיון לאראל סג"ל, במוסף הזה, הודה כי ידע על הכוונה להקים את המאהל עוד בטרם הגיעה ליף לרוטשילד".
"מי שיבחן את זהותם של הגורמים המעורבים, בדרך כזו או אחרת, בתכנון האסטרטגי של המחאה ומאפייניה, יתקשה שלא לחוש שמדובר בשידור חוזר של אותו סרט שבו כבר היינו בעבר. אותו סרט ועם אותם שחקנים. זוכרים מתי בפעם האחרונה נפגשו בזיכרונכם משה גאון, אלדד יניב, טל זילברשטיין (עוד מעט מגיע אליו) וסטנלי גרינברג? נכון. זה היה ערב בחירות 1999. אהוד ברק רצה אז להיות ראש ממשלה. העמותות הפיקטיביות והמחאה החברתית המעושה שייצרו אנשיו היו הפלטפורמה בדרך לשם. יניב היה אז ראש המטה האישי של ברק. גרינברג היה יועצו הפוליטי. גאון שימש כאסטרטג. זילברשטיין כמנהל הקמפיין".
"אז הייתה מטרת הצוות להביא את המועמד אל ראשות הממשלה בכל מחיר. היום המטרה שלו אחרת. יניב וזילברשטיין עסוקים כבר תקופה בהכנות להכרזתה של המפלגה החדשה על בסיס תנועת "השמאל הלאומי". הם בוחנים שמות אפשריים למפלגה, בודקים מועמדים פוטנציאליים ובעיקר עושים הכל כדי שהמחאה תנותב כך שהמפלגה שתוקם תוכל לשמש בית פוליטי אטרקטיבי למוחים".
"כל מה שאתם רואים כאן בחודשים האחרונים לא בא לעולם אלא כדי להניח את התשתית למהפך הזה ולמפלגה הזו. נכון, לא כל היוזמים מסונכרנים האחד עם השני. נכון, לא כולם מנוהלים עד הפרט האחרון. נכון, לא כולם שותפים לפרטי המהלך. זה בלתי אפשרי. ודאי לא במחאה שהצליחה מעל ומעבר למה שתכננו יוזמיה. זה לא חשוב. גם למי שהגיעו לכל עצרות הענק לא תהיה שום השפעה על השורה התחתונה. גם הם לא שותפים לכל התכנונים. גם אותם ברגע המכריע אף אחד לא ישאל מה הם חושבים. כי את הכיוון ואת השורה התחתונה קובעים המושכים בחוטים ולא המפגין העשרים אלף בכיכר. עשרות האלפים, בתמימותם, ואיתם כמה עשרות יושבי מאהלים ישרי דרך, ימשיכו להאמין בכנות כוונותיהם של מי שהוציא אותם לרחובות, בלי לדעת שהם חיילים על לוח שחמט פוליטי, המשוחק במגרש הממוקם גבוה בהרבה מיכולת ההבנה שלהם", מסביר ליבסקינד.
"גם היום, ממש כמו ב- 99', את המאבק מובילים, כביכול, פרצופים אנונימיים. הם לא מוכרים. הם צעירים. הם לא נראים פוליטיקאים. הם עוברים מסך הרבה יותר נקי ואמין. רק שיטוט בגוגל גילה שכל המארגנים של מחאת רוטשילד, עד האחרון שבהם, קשורים בדרך זו או אחרת לארגונים מסודרים של השמאל, לקרן לישראל חדשה או לשמאל הלאומי".
"גם היום, ממש כמו ב- 99', מארגני המחאה לא מחפשים שום הישגים. הם מחפשים היום, כפי שחיפשו אז, מחאה לשם מחאה. זו בדיוק הסיבה לכך שהגרעין המייסד שלהם לא רוצה את ועדת טרכטנברג ולא יסכים עם שום דבר שתוציא תחת ידה. כי יוזמי המהלך הגדול הזה לא מתעניינים במס החברות או במס העיזבון. הם רוצים מחאה לשם מחאה. צריך לשמוע את אנשי פורום רובינגר ואת אלדד יניב ואת סטנלי גרינברג ואת אנשי יוזמת ז'נבה, שהולכים איתם יד ביד, כדי להבין שהמטרה הסופית של המחאה הזו היא הסכם עם הפלשתינים ונסיגה ישראלית. לא דיור בר השגה ולא קוטג' להמונים. ועם כל הכבוד לוועדת טרכטנברג, שום המלצות מרחיקות לכת שתביא לא יוכלו הרי להביא לחלוקת ירושלים ולכן אין שום סיבה לשתף איתם פעולה".
בערב תשעה באב הגיעו כמה מאנשי "השמאל הלאומי" ו"פורום רובינגר" למפגש עם אנשי מאהל רוטשילד. "אני כבר שנה, כמו אלדד ואחרים, עובד במסגרות שונות ומשונות, שמטרת כל המסגרות האלו לעורר מחדש את החברה הישראלית לאיזה שהיא מעורבות אקטיבית", אמר גאון. "אני אומר שוב חברתית-מדינית, כי אי אפשר לנתק בין השתיים…אני חי את המהפכה כבר מספר חודשים…כל מה שנותר זה לפסל את זה באופן שאנחנו דורשים וצריכים…הפרק של הריצה המטאפורית על גבעות רוטשילד…הפרק הזה עומד לפני סיומו. כעת עלינו להכתיב את קווי המתאר של הפרק המפואר הבא של מדינת ישראל. ברגע שנסיים את הכתיבה נעבור לשלב ההגשמה והדבר הזה רחוק מלהיות בלתי ניתן לביצוע…כל אחד מאתנו מוכן לקחת חלק בצעד אמיץ גם בהקשר להתנחלויות גם בקשר לחלוקת כספים בין חרדים לחילונים". אלדד יניב, בכובע מצחייה וחולצת 'טי', דיבר אחריו. "אחרי שיסתיים המהלך הזה יצטרך להיות שלטון אחר בישראל".
הדיבור הזה, על הצורך במפלגה חדשה, נשמע לאחרונה יותר ויותר. גם זה לא קורה במקרה. מדובר, חייבים להודות, באחד הקמפיינים המוצלחים שנראו כאן. מוצלח וציני כאחד. בסופו, וניתן להמר שזה יקרה בעוד זמן לא רב, יקופלו האוהלים, תכונס מסיבת עיתונאים כזו או אחרת ותוכרז המסגרת הפוליטית החדשה, שדבר הקמתה תוכנן בקפידה מראש. זו תנסה לאסוף אליה את כל כוח המחאה שיצר הקיץ הזה. הפעילים החברתיים והאוכלוסיות החלשות בפריפריה יבינו שרומו. זה כבר קרה להם פעם. עם אותם אנשים בדיוק.
ועוד הערה אחת אחרונה: הכסף. כל מי שהסתובב פעם ליד הפגנה יודע שמחאה בסדרי הגודל שנראים כאן בחודשיים האחרונים היא סיפור יקר. יקר מאד. עניין של מיליוני שקלים. מישהו צריך לשלם על עשרות הבמות, על המהנדסים שצריכים לאשר אותן, על מערכות ההגברה, על הגנרטורים, על הציוד הטכני, על המחסומים, על הסדרנים, על המאבטחים, על ההסעות, על השלטים ועל עוד אלף ואחד דברים. המארגנים מרבים לדבר על שקיפות ועל תרבות דיון ותרבות שיחה ועל "פוליטיקה אחרת". אם מישהו היה מספר לנו מי הם בעלי הממון שהכניסו את היד לכיס ומה האינטרס שלהם, היה יכול להיות נחמד. בינתיים נראה שלאף אחד בתקשורת לא לחוץ לשאול אותם על זה.
http://www.hakolhayehudi.co.il/?p=14095
