קשה לי למצוא בוגדים ופראיירים יותר מלוכלכים מאלה. הציבור הדתי-לאומי מלא באפסים כאלה
"לא קל לשים מדים": ילדי ההתנתקות מתגייסים
בזמן שתוכנית ההתנתקות יצאה אל הדרך, הם היו בני 12-13, ולא הבינו מדוע חיילים מגיעים לביתם ומבקשים מהם לעזוב. עכשיו הצעירים ממפוני גוש קטיף עומדים לפני גיוס לצה"ל, ולמרות הטראומה ההיא, הם לא מתכוונים להשתמט מחובתם האזרחית
ליאור אבני, חן מור | 15/8/2011 12:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: גיוס לצבא, ההתנתקות
רק עוד מספר ימים נותרו ליואב ירון כאזרח, לפני שיתגייס לצבא ויהפוך לרכוש צה"ל. הוא כבר מחכה ליום שני הקרוב, בו יחתום על המדים. הוא מתכנן לעצמו קריירה צבאית ארוכה, הרבה יותר מאשר שלוש שנות החובה. הוא רוצה להיות קצין. הזיכרונות הקשים מהפינוי מביתו כבר נעלמו מזמן.
יואב ירון
יואב ירון צילום: זמן הדרום
"פעם, בתקופה שלאחר הפינוי, הייתי מסתכל על חיילים במדים ונרתע", הוא מספר. "הרגשתי לא מוגן, וההרגשה הזו זעזעה אותי, כי מבחינתי חיילים הם גיבורים. אבל כיום, אני חושב לגמרי אחרת".
לפני שש שנים, בצאת צום ט' באב, הכריזו על מקום מגוריו, נווה דקלים, כמקום בלתי חוקי. "אני אישית לא הייתי מסוגל לראות את הפינוי, זה היה קשה לי מדי, אז עזבתי מראש", הוא מספר. "הלכתי לגור אצל קרוב משפחה במעלה אדומים ומשפחתי הצטרפה בהמשך, לאחר הפינוי".
אז לא יצא לך להיתקל בחיילים בפינוי?
"בפינוי לא, אבל הייתה קצת אלימות מצד שוטרים בזמן שהייתי מפגין בכיסופים. ולגביי הפינוי, גם אם הייתי נשאר ועובר את הפינוי, אני לא חושב שהייתי נתקל באלימות מצד חיילים. הם אחים שלנו. לא יכולתי להקשות עליהם את הפינוי, כי ידעתי שזה קשה להם ממילא.
"הם משרתים בשירות חובה, מצייתים לפקודה ואני לא אהיה זה שיעשה להם בלאגן, למרות שזה נגד האינטרסים שלי. הם שירתו בצבא שידעתי שאני גם אשרת בו בעוד מספר שנים, והנה, אני מגיע לזה אוטוטו,
ואני רק מחכה לרגע".
אחיו הגדול של יואב שירת בזמן הפינוי בצבא, בחטיבת הצנחנים. הוא התחנן למפקדיו שלא יתנו לו להיות זה שמפנה, והם ניאותו לבקשתו. "אני חושב שסירוב פקודה זה דבר לא נכון, כי זה יכול למוטט את המערכת", אומר ירון.
"אני, מצדי, רוצה להיות מפקד. אני רוצה להשפיע. הרגשות שלי כלפי צה"ל הם כבוד וגאווה. התבגרתי מאז ההתנתקות. הפצע החלים ואני מוכן לדרך חדשה בצה"ל חדש. אני אתן את כל כולי למען צבא ההגנה לישראל".
"אין בי שנאת חינם"
בעוד פחות מחודש תחל ליהיא אקוקה את השירות הלאומי שלה. החא מתכוונת להתנדב בבית ספר יסודי באחד המושבים של המועצה האיזורית חוף אשקלון. היום היא גרה באשקלון, אבל עד אוגוסט 2005, היא הייתה גרה בגוש קטיף ביישוב ניסנית.
ליהיא אקוקה
ליהיא אקוקה צילום: זמן הדרום
מאז הפינוי, היא התגוררה יחד עם בני משפחתה באתר הקאווילות בניצן, עד שלפני ארבעה חודשים עברו לבית הקבע שלהם באשקלון.
"אמא שלי אמרה לי כבר לפני שש שנים, בזמן ההתנקות, שאנחנו לא קיצוניים ולא שונאים את המדינה", מספרת אקוקה. "עכשיו זה השבוע של תשעה באב. אין בי שנאת חינם לאף אחד בעם".
לא חשבת לוותר על השירות בעקבות הזיכרונות מההתנתקות?
"לרגע אחד לא חשבתי ככה. אני הולכת לשירות לאומי, כי ככה חינכו אותי בבית. תראה, זה לא שאין לי הרבה כעס כלפי המדינה, כי יש.
"לא מזמן אמרתי לאמא שלי שאם היא רוצה ללכת לראות את הילדות שלה, את המקום שבו היא גרה פעם, אז היא פשוט נוסעת ומוצאת את הבית שבו היא גרה. לי אין את זה. אין שום זכר למקום שבו גדלתי. אני יכולה רק להעלות בדימיון".
את מרגישה שהמדינה שכחה אתכם?
"כן, כי לא ממש עזרו לנו. אנחנו במשפחה עברנו לבית קבע שלנו באשקלון רק לפני כמה חודשים. במשך חמש וחצי שנים גרנו בקראווילה, ולפני זה גרנו בכל מיני בתי הארחה. ידעתי שההתנתקות הייתה טעות, ומספיק לראות שמהרגע שיצאנו משם, התחילו ליפול טילים על אשקלון. בכל מקרה, לא אמרתי שנדפקתי בגלל המדינה, למרות שזה באמת המצב. אני ממשיכה לתרום ולתת".
"המוטיבציה לא כמו בעבר"
שמעון וקסלר עדיין זוכר במדויק איך נראה הבית הישן, ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף. שש שנים עברו מאז, אבל הזיכרונות עדיין טריים. במיוחד הזיכרונות מיום הפינוי. הוא מתאר לפרטי פרטים כיצד נכנסו אליהם חיילים הביתה, בשעה שמונה בבוקר, וביקשו מהם לצאת. "אמרנו להם שלא יפנו אותנו בדרך כזאת, דרך משפילה", הוא נזכר.
שמעון וקסלר
שמעון וקסלר צילום: זמן הדרום
"ביקשנו מהם שיתנו לנו להתעורר ולהתארגן כמו בני אדם. הבטחנו להם שאם יעשו את זה, אז אנחנו כבר נצא בכוחות עצמנו. זה עדיף מאשר לצאת כמו פושעים. זה היה יום של לחץ. גרנו ברחוב הראשי והיו מהומה ובכי ברחובות. אבל אנחנו עשינו זאת בצורה שקטה יחסית. גם אצלנו היו צרחות, בכי וכאב, אבל לא אלימות. אימא שלי לא הסכימה לאלימות".
הזיכרונות עדיין כואבים, אבל ככל שהגיוס לצה"ל מתקרב, כך פוחתים הלבטים שלו. כעת ברור לו שהוא יעשה צבא. אין עדיין תאריך מדויק לגיוס, כיוון שעוד לא בחר את המסלול המועדף עליו: האם שלוש שנות שירות מלאות, או שמא דווקא מסלול של ישיבת הסדר – שנה וחצי צבא, שנה וחצי ישיבה.
ובכל זאת, ברור לו שיתגייס. זאת אפילו לא שאלה מבחינתו. הוא מדגיש כי כעת הוא מבין שהסבל והכאב שגרמו לו חיילי צהל, הוא לא באשמתם, כיוון שהם רק צייתו לפקודה. "תמיד הערצתי חיילים ורציתי להיות כמוהם כשאהיה גדול", מספר וקסלר. "לא רק אני הרגשתי ככה, אלא כל החברים שלי. גדלנו על חיילי צה"ל. הם היו גיבורים מבחינתנו".
גם אחרי הפינוי?
"לאחר הפינוי ההערצה ירדה במקצת, מבחינה רגשית, אבל בראש שלי ידעתי והבנתי מה המשמעות של להתגייס לצה"ל: להגן על המדינה. זה תפקיד שכל אחד צריך לעשות, כשמגיע הגיל שלו. נכון שהמוטיבציה היא לא כמו שהייתה פעם, אבל הרצון להתגייס לא השתנה. אני אהיה חייל ואני אעשה זאת בכבוד ובגאווה".
"צריך לתרום, למרות ההתנתקות"
נוי סלב אמורה להתחיל בקרוב את השירות הלאומי שלה בעיר מודיעין, כחלק מגרעין של תנועת הנוער בני עקיבא. במסגרת השירות היא תתנדב בכיתות בהן לומדים תלמידים המאובחנים עם אוטיזם קל. בנוסף, היא מקווה לקרב את תושביה החילוניים של מודיעין אל הדת.
נוי סלב
נוי סלב צילום: זמן הדרום
סלב פונתה מהיישוב ניסנית. שש שנים לאחר הפינוי, היא ומשפחתה עדיין גרים במתחם הקראווילות שהוקם בניצן. "קודם כל, בשנה-שנתיים הראשונות בכלל לא עיקלתי את הגירוש שלנו מניסנית, כי מאוד אהבתי את היישוב ואת האנשים", אומרת סלב בגעגוע.
"כבר הרבה שנים שאנחנו פה בניצן. אז נכון, אנשים פה מתים לעזוב את הקראווילות ולעבוא לבתים חדשים, אבל אני פחות. כי מאז הגירוש לא קל לי לעבור דירה. זה מרגיש קצת שוב פעם כמו בהתנתקות.
"בכל מקרה, אנחנו כבר התחלנו לבנות את הבית שלנו ביישוב החדש באר-גנים (בין ניצן לאשקלון), שהוקם בשביל המפונים. ככה שבקרוב, אחרי המון שנים בקראווילה, כבר יהיו לנו בית קבוע".
חשבת לא לשרת בכלל?
"ממש לא. כי העניין של לתת למדינה זה משהו שגדלנו עליו. במיוחד כל הקטע של ההתנדבויות. מגיל קטן לימדו אותנו שצריך לתרום. מה גם שלמדתי באולפנה ותמיד ידעתי שאני אעשה שירות לאומי. אבל כשאני הייתי רואה חיילים, הייתי ממש נרתעת.
"במשך שנתיים-שלוש לא רציתי לראות חיילים, כי הם כל הזמן הזכירו לי את הגירוש, וזה למרות שלא עברתי את הגירוש מבחינה פיזית. אנחנו יצאנו מהבית שבוע לפני הפינוי. היו מאז הרבה רגעי משבר, אבל לא חשבתי אף פעם ללכת ולחתום על זה שאני דתייה ולא לעשות שום שירות בכלל. צריך לתרום למדינה. למרות מה שהיה בהתנתקות".
"מתגייס לצבא בלב שלם"
אורי יהודה אמור להתגייס לצה"ל בחודש מרץ הקרוב, והוא צפוי להיות חייל קרבי. כך, לפחות, הוא מקווה. נכון, הפינוי מביתו לפני שש שנים, שנעשה על ידי חיילים, עדיין רודף אותו, אבל מבחינתו, אין דרך אחרת.
אורי יהודה
אורי יהודה צילום: זמן הדרום
"עוד מילדות ההורים שלי חינכו אותי לאהבת הארץ ושכל אזרח ישראלי צריך להתגייס לצבא", אומר יהודה. "אני יודע שגם מבחינתם של ההורים שלי כיום – צבא זה מסלול שאני חייב לעשות. למרות הסטירה שקיבלנו מצה"ל לפני שש שנים, אנחנו אנשים בוגרים. אנחנו יודעים שלמרות הכל, למרות הפינוי, צה"ל הוא זה ששומר עלינו ושם בשבילנו תמיד".
יום הפינוי עבור אורי היה מאוד קשה. זה יום שיישאר חרוט בזיכרונו והשפיע על מהלך חייו. "כשחיילים נכנסו אליי הביתה ביום של הפינוי, וביקשו שנצא מהבית, זה היה נורא", הוא נזכר בכאב.
"לא נהגו בנו באלימות. בכלל לא התכוונו להגיע איתם למצב כזה, אבל לא יכולנו לעצור את הדמעות. לראות את ההורים שלי ואת שאר בני המשפחה שלי בוכים – זו חוויה לא נעימה כלל. אבל באותו רגע חשבנו שאין מה לעשות. זו פקודה, החיילים ממלאים אותה, וכך גם עלינו לעשות. לאף אחד זה בטח לא קל".
לא חשבת להשתמט מהצבא אחרי החוויה הזאת?
"לאחר הפינוי, אני מודה, ירד לי מהצבא. תמיד חשבתי להיות הכי קרבי שיש, גם בגיל קטן. אבל החוויה הזו של הפינוי הייתה קשה והיא חלחלה בי זמן רב. אבל מאז גדלתי, התבגרתי מאוד, והיום אני רואה את הדברים אחרת. כיום אני במכינה קדם-צבאית שמסתיימת במרץ, ומיד אחריה אני מתגייס לצה"ל".
ואתה עושה זאת בלב שלם?
"אין מה לעשות. זאת המדינה שלי ואני אוהב אותה. צריך לקבל פקודות מהמדינה ולאהוב אותה כמה שאפשר. אני לא כועס על החיילים, הם לא אשמים בכלום, הם רק מילאו פקודה. כך גם אני עושה בגיוסי לצה"ל, ממלא פקודה. הכי קרבי שיש אני לא מאמין שאהיה, אבל קרבי זה בטוח. הגיוס שלי לצה"ל הוא ללא ספק בלב שלם".
"כל המגורשים מתגייסים לקרבי"
שיראל קרבסי פונתה יחד עם בני משפחתה מהיישוב נווה דקלים. שהיה חלק מיישובי גוש קטיף. מאז היא מתגוררת יחד עם משפחתה ביישוב ניצן. בקרוב היא תתחיל את השירות הלאומי שלה, שאותו היא תעשה בבאר שבע, במוסדות לילדים המאובחנים כלוקים באוטיזם.
שיראל קרבסי
שיראל קרבסי צילום: זמן הדרום
"כולם פה אחד בתוך השני" אומרת סלב על החיים בניצן. "שמו אותנו בתוך שכונה צפופה. אני ממש יודעת מתי השכן מתקלח ומתי הוא אוכל. הגינות שלנו משותפות. איפה זה ואיפה איך שגרנו בגוש. אז איך אפשר שלא להיות עצבניים? קשה להתחיל את החיים מחדש, בלי בית, בלי עבודה ובלי שום סדר. בסוף הסתדרנו, אבל זה לקח זמן".
ולמרות הכעס, את מרגישה מחויבות לתרום למדינה?
"תשמע, אני קצת שונה מהחברות שלי. בוא נגיד שאם היו אומרים לי לעשות צבא, אז לא נראה לי שהייתי עושה את זה.
"זה הרבה יותר קשה מרק לעשות שירות. צבא זה יותר למען המדינה, ושירות לאומי זה יותר למען החברה. מבחינתי, יש הבדל בין שני הדברים. לתרום לחברה זה משהו שהרבה יותר קל לי לעשות, כי אחרי מה שעשו לי חיילים לפני שש שנים, לא היה קל לי לשים את המדים האלה.
"אבל עדיין, אני באה ותורמת כי חשוב לתרום למדינה שלנו. רק שאני אעשה את זה יותר דרך קטע חברתי ואזרחי ופחות בקטע צבאי. וגם – כל הבנים שאני מכירה ושגורשו כמונו, רוצים להיות כמה שיותר קרביים בצבא. אבל אם יגידו להם לפנות יישובים, אז הם יסרבו פקודה. אין סיכוי שמישהו שעבר גירוש יגרש מישהו אחר".
נושא: חלאות שהיו ילדים בזמן הגירוש מתגייסים לצה"ל (נקרא 1587 פעמים)