כתב נושא: מספרי הרב כהנא הי"ד - לשיכים בעיניכם  (נקרא 5490 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק El Blanco

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 10525
הקדמה

ערבים ויהודים - הפרדה בלבד!

"מדינת ישראל... תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... אנו קוראים... לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום ולטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושוה..." - מגילת העצמאות
מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח (84/5/41)

"עכשיו אני מיעוט. המדינה היא מדינה דמוקרטית. מי שאומר שבשנת 2000 גם כן נהיה מיעוט? היום אני מקבל את העובדה שזו מדינה יהודית עם מיעוט ערבי. כשנהיה רוב לא אקבל שזו תהיה מדינה יהודית עם רוב ערבי". - נעמה סעוד, מורה, כפר עראבה (67/5/82).

"על מנהיגי התנועה הציונית... למצוא למען עמם ארץ לא-נושבת". -איסאת דארואזה סופר ערבי, בעתון הערבי החיפאי "אל-כרמל" (1921)



"וה' אמר אל-אברם: שא-נא עיניך וראה מן-המקום אשר-אתה משם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את-כל-הארץ אשר-אתה רואה, לך אתננה, ולזרעך עד-עולם". -בראשית י"ג, י"ד-ט"ו

"איננו מכירים בזכות שאתם קוראים לה היסטורית, של העם היהודי לארץ הזאת - זה העיקרון היסודי שלנו... על הארץ הזאת, יש רק לעם הערבי-הפלשתיני זכות היסטורית". מחמוד מוחארב, יו"ר ועד הסטודנטים הערביים, האוניברסיטה העברית בירושלים (1975)



"ואם-לא תורישו את-יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על-הארץ אשר אתם יושבים בה".
 במדבר לג, נה

בעייתם של אנשים כה רבים המצהירים על תמיכתם ברעיון הדו-קיום בין הרוב היהודי של מדינת ישראל לבין מיעוטה הערבי היא בכך שהם בזים לערבי, לשכלו ולגאוותו הלאומית, שהרי יש סתירה שבסופו-של-דבר איננה ניתנת ליישוב בין החלום היהודי-ציוני בן אלפיים השנה לבין מדינה שבה לערבים וליהודים זכויות שוות,
ובכללן - זכותם של הערבים לשים קץ באורח דמוקראטי ובשלום למדינת היהודים. מי שמסרב להעניק זכות זו לערבים ואחר-כך מצהיר בפניהם שהם בעלי זכויות שוות ביחס ליהודים של המדינה - סבור שהערבי שוטה. אך הוא איננו שוטה כלל וכלל.

המציאות ברורה, אפוא. אין אפשרות שידורו יחד יהודי ארץ-ישראל וערבייה במסגרתה של מדינה יהודית-ציונית. פצצת-זמן בארץ-הקודש מתקרבת לשעת התפוצצותה.

מדינת יהודים פירושה חשיבה וקשרים יהודיים, פירושה תרבות יהודית ורוח יהודית בציבור יהודי. אך מעל לכל, פירושה ריבונות יהודית ושליטה יהודית על ייעודה.

את זה ניתן ליישם רק במסגרת של רוב יהודי קבוע ומיעוט ערבי שלו וזעיר-ממדים. אך הערבים סבורים כי היהודים גזלנים ששדדו מהם את ארצם. אין הערבים חשים קשר מחייב או רגש כלפי מדינה שנשמתה יהודית. והערבים מתרבים, בכמות ובאיכות. הם יתבעו חלק רב יותר בשלטון; הם ידרשו "אוטונומיה" לחלקים
שונים של המדינה. לבסוף יאיימו על עצם הרוב היהודי באמצעות שיעור הילודה הערבי. והתוצאה: התנגשות עקובה מדם.

אם אמנם רצוננו למנוע התפתחות כזאת, רק דרך אחת פתוחה לפנינו: העברה מיידית של הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם. כי לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה. היהודים בארצם, ואילו הערבים בארצותיהם. הפרדה. רק הפרדה.
« עריכה אחרונה: מאי 08, 2011, 03:05:35 על ידי רון בן מיכאל »

מנותק El Blanco

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 10525
מספרי הרב כהנא הי"ד - לשיכים בעיניכם
« להגיב #1 ב- : מאי 07, 2011, 23:47:27 »
פרק א' - יחדיו בישראל

אמר הרבי מקוצק: חטא הוא להשלות את רעך; פשע הוא להשלות את עצמך.


בשנת19731, במלאת עשרים וחמש שנה לקיומה של מדינת ישראל, פרסמה ממשלת ישראל חוברת בשם "הערבים בישראל". במבוא לחוברת כתוב כלהלן:


"ערביי ישראל -

"'מאז קום מדינת ישראל גדלה אוכלוסיית המיעוטים שלה מ-150,000 ל-400,000, במשך 25 שנות-קיום המדינה הושגו הישגים ראויים לציון בתחומים רבים ע"י המיעוט הזה."הושג עיקרון שוויון הזכויות לערביי ישראל כפי שהובטח במגילת העצמאות. בני המיעוטים נהנים מחופש דתי, מזכויות הצבעה מלאות,
 ומהזכות לייסד מסגרות פוליטיות גם במישור הארצי וגם המקומי.


"חלה התפתחות ניכרת במערכת החינוך, מספר התלמידים מכל הדרגות גדל מ-10,000 ערב הכרזת המדינה ל-125,000 היום. עשרת אלפים
תלמידים לומדים נבתי הספר העל-יסודיים ו-1,000 במוסדות להשכלה גבוהה.


"השתנו פני הכפר הערבי מאז קום המדינה. במסגרת שתי תוכניות-חומש נוסדו שירותי היסוד: כבישים, מים, חשמל, מוסדות חינוך, מרכזי בריאות ושאר מוסדות צבוריים. ביסוסם של שירותים אלה ציין את תחלת התיעוש של הכפר הערבי. הוקמו מפעלים ובתי מלאכה... הוחדרו שיטות חקלאיות מודרניות המאפשרות ניצול יעיל ואינטנסיבי יותר והמניבות - כתוצאה מכך -- יבול רב יותר... ההתפתחות החברתית והכלכלית של מגזר זה באוכלוסיה מקדמת
בהרבה את השתלבותו בתחומי החיים השונים של מדינת ישראל".

תאור אידילי של "יחדיו" יהודי-ערבי בישראל.

כעבור שלוש שנים קצרות, ב-30 למרץ 1976, בשעה תשע בבוקר; בצפונה של המדינה, בגליל, ביתם של שלוש מאות אלף ערבים ישראליים; בכפר סכנין, המשמש דוגמא לקדום חברתי-כלכלי מאז 1948. לכפר זה כבישים טובים, חשמל, צנרת מים, בתי ספר, מכשירי חשמל, מקלטי טלויזיה בכל בית. הוא קדם "בהרבה את השתלבותו בתחומי החיים השונים של מדינת ישראל...".

ברחובות יותר מאלף אזרחי ישראל ערביים, שווי-זכויות. מולם מספר מצומצם של חיילים ושוטרים. היום: "יום האדמה", ההמונים המתרבים-והולכים קוראים "פלשתין, פלשתין!" קריאות נוספות נשמעות: "הגליל ערבי!" "נשחרר את הגליל בדם וברוח!" פתאום מושלכות אבנים אל עבר החיילים והשוטרים. קבוצת אנשי הביטחון בוהה בחוסר-אמונה ובעצבנות גוברת. בקבוק מולוטוב בוער מתנפץ בקיר המרוחק מהם מטרים ספורים. אבנים נוספות, כבדות יותר; לפידים בוערים; פחי בנזין ניצתים. החיילים מוקפים במעגל של פנים מלאות-שנאה. ערבי צעיר מכריז: "כפרינו אינם ישראליים! מדינתנו מדינת פלשתין!"

עתוני ישראל דווחו בהרחבה על המתרחש:

"הסכרים נפרצו. 'כולנו פתח!' - צעקו גברים ונשים במקהלה, בעודם מיידים אבנים וחפצים בוערים לעבר השוטרים. השוטרים ירו יריות אזהרה באוויר, שרק הוסיפו התלהנות בקרב המתפרעים. הללו התקדמו לעבר השוטרם והחיילים ואיימו לדורסם, דומה היה כי עוד רגע קט יימחצו אנשי הבטחון. גם הפניית כלי הנשק אל מול ההמון לא הניעה את המתפרעים לחדול.

'עולים עלינו' - דיווחו השוטרים במכשירי הקשר".

(מעריב, 31 למרץ 1976)

"האספסוף נע ברחוב הראשי, המטיר אבנים, פחיות בוערות ובקבוקים לעבר מכוניות המשטרה והצבא. היו צעירים משולהבים שביקשו להציב מחסומים. אחרים קרבו יותר ויותר על כלי-הרכב של כוחות-הבטחון - מתוך כוונה ברורה להצית את המכוניות. לנוכחהמצב המסוכן, פתחו החיילים ביריות אזהרה אך נראה היה,
שאיש מקרב המפגינים, בעלי היצרים הלוהטים, לא שם לב.

"המוני המפגינים הבחינו בכח הישראלי הנסוג. הקהל הגדול החל לדלוק בעקבות הכוחות הישראליים, יידה אבנים ושאג - 'עליהום' תוך מרוצה היסטרת. אלפים נעו לעבר החיילים וכאן, ברגע קשה זה, הורה מפקד-הכוח לפתוח באש...".

(ידיעות אחרונות, 31 למרץ 1976)


כתב ישראלי שניסה לעקוף מחסום הותקף על-ידי ערבים הקוראים  לעברו: "הסתלק מכאן! כאן פלשתין!" מאוחר יותר הוא מסר תגובה זו.

"היה שם-נורא. השתוללות כזו אינה זכורה לי משנת 1948. כל יהודי... היה מועמד להירצח. ראיתי אותם כאשר תאוות הרצח בוערת בעיניהם. סיסמאות כמו "עליהום" ו"אידבח אל-יאהוד" ("טבחו את היהודים") הן מתונות לעומת מה שנשמע שם. מכל עבר בקעו קריאות לחיסולה של ישראל, להשמדת כל היהודים, לג'יהאד. קשה להאמין שמחזה כזה יתרחש במדינת ישראל ב-1976...

"איבה כזו למדינה וליהודים קשה להעלות על הדעת. מה שהתרחש שם לא היה השתוללות ולא התפרעות. זה היה מרד. המרד הערבי של 1976...'! (מעריב, כנ"ל)

המרד התפשט לכפרים ולעיירות בכל רחבי הגליל והמשולש, שני מרכזי האוכלוסין הערביים בישראל. מהומות ומעשי אלימות אחרים אירעו בסכנין, בעראבה, בדיר חנא, בבית נטופה, בטירה, בטייבה, בקלנסווה, בכפר קנה, בנצרת ובעשרות מקומות נוספים. לראשונה מאז קום המדינה הוכרזה שביתה כללית ע"י אזרחיה הערביים. כשהושבו הסדר והשקט על כנם, שכבו ששה ערבים מתים, ונפצעו יותר משלושים וחמשה חיילים ושוטרי ישראליים. לדבריו של כתב "מעריב", יוסף ולטר, בשובו מהכפר  הערבי, אום-אל-פהם, "ליהודי לא היה נעים להסתובב בכפר".

החוברת שהוצאה לאור ב-1973 ע"י ממשלת ישראל מנסה ליצור את הרושם שערביי ישראל חשים את עצמם משולבים במדינה, ושהשנים שחלפו מאז 1948, שנים שהביאו לערבים יתרונותחברתיים וכלכליים ניכרים, אף הביאו את הערבים עצמם לנאמנות לישראל ולראיית ייעודם וייעודה של מדינת היהודים כקשורים זה לזה. זוהי אשליה הרצויה מאד לכל מנהיג ופקיד ישראלי והמופצת על-ידם. זו הטעיה מידבקת המושמעת בקול רם יותר ובקול מבוהל יותר ככל שמתברר יותר ויותר השקר הטבוע בה. יחד עם תפוחי-הזהב מיפו והיהלומים ממרכז הארץ יש לראות באגדה זו של הערבי הישראלי הנאמן אחד ממוצרי היצוא העיקריים מישראל. מכריזים עליו בסעודות חגיגיות המהוות מסגרות להתרמה, ויהודי אמריקה הקולניים והמאושרים מריעים לו ומוחאים לו כף, מאכילים אותו לנשות הדסה השמנמנות, לתורמי המגבית ולקוני הבונדס, יחד עם הכבד הקצוץ והקישקע הממולא; גם ה"ציונים" המזדקנים והמתמעטים המהווים את ההסתדרות הציונית של אמריקה נהנים ממנו, "ראבייס" קונסרבטיביים ורפורמיים, שבורותם במציאות הישראלית משתווה רק עם בורותם ביהדות, מאמצים בהתלהבות את הבדיה הזאת, שהיא אחת האגדות הותיקות ביותר של יהודי העולם. כי להביט במציאות ולחשוב עפ"י מראה עיניך הם משימות  כבדות מדי, מכאיבות מדי.

ולמרות הכל, אפילו ה"ג'רוסלם פוסט", עתון שאינו בולט בכושר האבחנה שלו או באומץ עתונאי, נאלץ אף הוא לראות את אשר הונח לנגד עיניו. במאמר שנקרא "אשליות מנופצות" (2 באפריל 1971) כתב העיתונאי יוסף גואל: "חלק מהקהילה הערבית-ישראלית שונא את ישראל בשינאה לוהטת אשר כמעט
 שאין טורחים להסוותה". אמת. אך אפשר היה גם להוסיף: רוב הקהילה הערבית-ישראלית עוין את המדינה ומתנכר לה, והיה רוצה מאד להחליפה ב"פלשתין".

מה קרה? מה אירע, ש"שינה" את הערבי הישראלי? שאלות אלה נשאלו כמעט ע"י הכל לאחר מרד "יום האדמה", נשפכו ליטרים של דיו, הודפסו טונות של גליונות נייר ונהגו מלים לאין-שיעור בנסיון להבין. אפשר היה כמעט לשמוע את ניפוצן של האשליות יקרות-הערך ועתיקות-היומין.

חבל. כי אילו רק חפצו לראות, היו מבחינים בסימנים הבולטים זה שנים רבות, בבהירות ובהחלטיות. מרד הערבים של 1976 וכן כל מרידות-העתיד הגדולות יותר והמגואלות יותר בדם הם בלתי-נמנעים. שוררות איבה ועוינות מצד הרוב הגדול של ערביי ישראל כלפי המדינה המארחת אותם. אין זו תופעה חדשה או אירוע המוגבל ליום האדמה, 1976. היא תופעה הלובשת צורה ופושטת צורה: בדיבור, בהשקפה, באלימות. בסך-הכל מצטיירת תמונה מקיפה של מיעוט
גדול וגדל המאיים על עצם קיומה של מדינת היהודים - פצצת זמן ששקרבה שעתה. שקול-נא:

מרבית היושבי-ראש של המועצות המקומיות הערביות בישראל - דובריהם המוכרים של ערביי ישראל, הגוף המפורסם כ"מתון" - קיבלו החלטה 20-ב לינואר 1979 "המקדמת בברכה את מאבקם של אחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה נגד ההחזקה, הסיפוח וההתיישבות הקולוניאליסטית בשטחים והמביעה את
הסולידריות שהם חשים עם מאבקו של העם הפלשתיני בהנהגת אש"ף להקמת מדינתו העצמאית", בשכונת מזרח-תלפיות הירושלמית, ב-97.11.62, שיחקה הגננת יעל אביב בגן ציבורי קטן עם הפעוטות שבטיפולה. פתאום הופיעו ששה ערבים שהשליכו אבנים אל עבר הילדים המבוהלים וצעקו, "יהודים, הביתה!" קבוצת נערות מעברו השני של הרחוב החלה צורחת בהיסטריה, ונדרשה כשעה להרגיען. אמרה הגננת:"לא אקח שוב את הילדים שמה. לי זה הספיק". אמרה הגב' שרה גרץ, תושבת ירושלים וניצולת השואה: "מעולם לא הייתי מאמינה שדבר כזה יכול לקרות במדינה יהודית ריבונית".

ובעוד זה מתרחש, התאוששה משפחת בנימין סחר מההתקפה שבוצעה על מכוניתם הנוסעת דרך הכפר הערבי בית צפאפה, בגבולה הדרומי של ירושלים. אבנים ניפצו את שמשות המכונית, ואילו סחר המזועזע קבע: "לא חשבתי שכאן בירושלים אני צריך לחשוש מתקיפות כאלו".


* אלוף פיקוד הצפון של צה"ל, האלוף אביגדור בן-גל, סיפר למראיין מטעם הבטאון הצבאי, "במחנה" (ספטמבר 9791), שיישובים יהודים אחדים בגליל פנו אליו בבקשות שיסייע בהגנתם מפני ערבים מקומיים. היהודים טענו שהם חשים בדידות ומבקשים מכוחות צה"ל להגן עליהם. נרשמו מקרים לא-מעטים של התקפות
ערבים על יהודים ועל רכושם. בן-גל נתן אישור לסלילת כבישים עוקפים ליישובים היהודיים, כדי שלא ייאלצו המתיישבים בהם לעבור דרך כפרים ערביים בשעות לילה חשוכות.


* "מפיהם של מתונים שבמתונים אני שומע לאחרונה בארשת שחצנית תתכונן, תתכונן, עוד מעט תפנה את הווילה שלך. אנחנו נקבלצ אותה ואת כל הווילות האחרות שלכם ושל כל יהודי בגליל. זה שלנו! כל הגליל שלנו!".

הדובר הוא מיכה גולדמן היושב-ראש הצעיר של היישובים היהודיים בגליל, שהתראיין ע"י "מעריב" (97.8.71). הוא ממשיך:

"אני מרבה להיפגש עם ערביי הגליל ועם מנהיגיהם. מה שאני שומע עתה מפיהם הוא חמור וקיצוני ללא השוואה עם מה שאמרו רק לפני שנתיים-שלוש. חלה אצלם תמורה מרחיקת-לכת...".

"לא רק קיצוניים מובהקים, אלא גם מי שנחשבו כמתונים, מדברים היום בגלוי על אי-הכרה במדינת ישראל, על תביעתם לקבל אוטונומיה ערבית ב"נוסח סאדאת" בגליל, הקיצוניים אינםמסתפקים בכך. הם מדברים לא על אוטונומיה אלא על מדינה פלשתינאית, שהגליל יהיה חלק ממנה...".

"גם מי שמזדמן בדרכי-הגליל כעובר-אורח, בטיול עם משפחתו, יכול להבחין עתה בגילויים מזעזעים... למשל, אתה נוסע אחרי מכונית של ערבים מן הגליל והם מושיטים את ידיהם החוצה ומסמנים לך תנועות של שחיטה, חיסול וגירוש...".

"התמורה התחוללה מאז הסכמי קמפ-דיוויד. בצדק או שלא בצדק פירשו הערבים בגליל הסכמים אלה כגילוי מרחיק-לכת של חולשה ישראלית וראו היתר לעצמם להיסחף אחרי נטיות לאומניות... היום [[18]] אין לערביי הגליל ספק כי מדינה פלשתינית אמנם תקום והם תולים בה תקוות מרחיקות-לכת באשר לעתידם".

* 2-ב ביולי 1979 התכנסו ליד משכן הכנטת בירושלים כשמונים אוטובוסים ומשאיות רבות, שהסיעו שמה ששת אלפים ערבים ישראליים. שם, לפני המנורה, סמלה של מדינת היהודים, שאג המון "האזרחים" הישראליים: "הגליל ערבי - יהודים החוצה!" - "בדמנו ובנפשנו נשחרר אתכם, הרי הגליל!".

נשים יהודיות הנוסעות באוטובוסים המלאים ערבים נופלות קרבן לגיפופים ולרמיזות בעלי אפי מיני מובהק. דבר דומה מתרחש בסמטאות השוק הערבי שבעיר העתיקה של ירושלים. לאחר מהומות יום האדמה (סוף מרץ 6791) תארה כתבת "מעריב", דליה מזור את ביקורה בעיר היהודית, נצרת עילית. היא הביאהאת דבריה של יהודיה צעירה: "צעירים ערביים החלו פתאום להתחכך בי, דבר שמעולם לא קרא בנצרת", סיפרה נערה יפת מראה, לדבריה, כשהעירה להם על כך, תשובתם היתה קללה עסיסית...


* "רבות מנשות נצרת-עלית הצהירו, כי לא תרדנה יותר לקנות בנצרת ותעדפנה את המחיר הגבוה שעליהן לשלם בחנויות שבנצרת עלית, על ההשפלה שהיא מנת חלקן לאחרונה בשוק הזול בנצרת-תחתית, בעיקר להימנע ממבטי השטנה - אמרה אשה. "אין כל פרופורציה בין ההפקעה (של הקרקעות בגליל) לבין התגובה שהיתה לכך", אמר פקיד במשרד ממשלתי. לדעת הכל, ביטויי השטנה היו סימן לתופעה הרבה יותר עמוקה ורצינית שמדאיגה אותם מאד".


* בלב ליבה של מדינת ישראל, בעמק יזרעאל, דרומית לגליל, ממוקם "המשולש". שם, לאורך הכביש הראשי מחדרה לעפולה ובסביבתו, מרוכזים יותר מחמישים אלף ערבים ישראלים. ובאזור ואדי עארה, במרכזה של אוכלוסיה ערבית עצומה זו, נמצא יישוב יהודי בודד, מי-עמי, השוכן סמוך לעיירה הערבית הגדולהאום-אל-פהם, מרכז אנטי-ישראלי גלוי ב-20 לינואר 1980 נערכה התקפת-דמים על חברי קבוצת כדורגל יהודית אורחת. הושמעו קריאות "הלאה הציונות!" ו"חומייני!", ושוטרים נאלצו להפעיל גז מדמיע ואפילו לירות באויר כדי לחלץ את השחקנים היהודיים, בעוד מאות ערבים ישראליים מנסים לשבור את דלת חדר ההלבשה. אמר קצין משטרה: "אין זו סתם מהומת כדורגל רגילה...").

*בקיץ של שנת 1979, הוצתו שלוש דליקות רצופות ביער הסמוך למי-עמי, והושחתו מאה ועשרה דונם של עצי הקרן הקיימת שבבעלותה של מי-עמי. המשטרה התחקתה אחרי עקבות המציתים, שהובילו לכפר ערבי סמוך. המתיישבים היהודיים מאשימים את ערביי אום-אל-פהם בהשמדת טרקטור, וטוענים שפעילות ערבית עוינת גורמת לנזקים הנאמדים במאות אלפי שקלים.

מזכיר היישוב, אורן מיטקי, קובל על יריות הנורות בלילה אל עבר מי-עמי. ידוע למשטרה שמאות כלי נשק אוטומאטיים גנובים מצאו את דרכם לכפרי המיעוטים בישראל. כל היישובים היהודיים באזור סובלים ממכת גניבות הפוגעת בכל חפץ שאינו קשור בחבל. חבר קיבוץ אייל הודיע לכתב "מעריב", עמוס לבב: "נפתח כאן בקרוב תעשיה חדשה - גידול כלבי התקפה. אי אפשר לסבול עוד".

* כפר מעיליה נחשב תמיד לכפר "מתון", ושימש נושא לאגדות ישראליות שונות: תושביו נוצריים ומחונכים; הכפר משגשג מאוד תחת שלטון יהודי; לכן הוא מתון... בבקרו של 9-ה ליולי 1979 תקפו מאות מתושביו "המתונים" טרקטור של הקרן הקיימת ופצעו שנים מנהגיו (שנזקקו לאישפוז), בעוד אשה צורחת, "בני
כלבים! עוד יבוא יומכם!" הטרקטור ניסה בצו בית-משפט להכין תואי לכביש כחלק מפרוייקט להקים מצפה יהודי על אדמות מדינה בקרבת מעיליה. הערבים נשבעו שלא להתיר את הקמת המצפה, ובאסיפה שנערכה קודם-לכן כינו לראשונה את המשטרה ואת המדינה - "האויב".

* ב 5- בינואר 1980 תקפו 60 בדווים את החיילים הישראליים שניסו להרחיק מסיגי גבול בדויים מאדמות המדינה. אמר חייל: "ראיתי בדווי שהניף גרזן על איש הסיירת הירוקה... ראיתי אנשים ששלפו סכינים...". (ידיעות אחרונות, 6 לינואר 1980).

* להלן כותרת העמוך הראשון של "מערב" 19) ליולי 9791): "החמיר נגע גניבות נשק מצה"ל ומכירתו לערבים".

בגוף הכתבה נמסר:

"לא מכבר נעצר ערבי ישראלי, תושב הכפר ערערה, אשר ברשותו היו שבעה "עוזים" ושני אקדחים", השאלה הבוערת היא: לאיזו מטרה זקוקים הערבים לכלי נשק אלה, וכמה כלים כאלה הגיעו כבר לידיהם?


* בלי שלדבר יינתן פירסום רב, השתתפו ומשתתפים ערבים ישראליים בפעילות מחבלים נגד ישראל, ומצטרפים לשורות אש"ף בתור סוכנים פעילים. להלן רשימה מייצגת קצרה המספרת את חלקו של סיפור קשריו של הערבי הישראלי לטרור:

1) בחודש יולי 1980 נעצרו חמישה ערבים, תושבי הכפר הישראלי מכר, והואשמו בהפעלת תא המשתייך לארגון אל-פתח בכפרם, ובהטמנת פצצות באזורים יהודיים מיושבים בצפיפות, וזאת בחמש הזדמנויות נפרדות. מפקד משטרת הגליל, דוד פרנקו, סיפר במסיבת עיתונאים שנערכה 20-ב ליולי, שעובדת היות החמישה אזרחי ישראל ראויה לתשומת-לב מיוחדת. תושבי כפר מכר, המרוחק כששה קילומטר מעכו, מתגוררים בדירות חדשות שנבנו בעבורם על-ידי ממשלת ישראל.

2) כותרת ב"מעריב" (29.01.79):

"אש"ף היקצה כספים להתארגנות צעירים בישראל".

3) "צעיר ערבי כבן 24 נעצר כחשוד בשיתוף-פעולה עם אנשי המודיעין העיראקי... מעצרו הפתיע רבים בעיר העתיקה בעכו, שם הוא מתגורר".
(ידיעות אחרונות, 21.2.79)

4) כותרת: "מנצור קרדוש, מראשי "אל-ארד" חשוד בקשר עם אירגון מחבלים".
(ידיעות אחרונות, 97.2.81)

5) כותרת: "נעצר ערבי ישראלי כחשוד בפיגועים בשליחות פת"ח".
(ידיעות אחרונות, 87.3.5)

6) "תחנה אלחוטית חשאית... (בעלת) עוצמת שידור לטווחים רחוקים, התגלתה בביתו של תושב הכפר הערבי קלנסוואה, שבמשולש הקטן... בביתו נמצאו גם שני אקדחים ותת מקלע "עוזי" שנרכשו, לדבריו, מיהודי אלמוני...".
(מעריב, 67.2.22)
7
) "חיפה - המשטרה עצרה אתמול חמישה ערבים צעירים בקשר לרימוני היד הממולכדים שנתגלו בבתי-קולנוע מקומיים... שלשה מהם תושבי הגדה המערבית, ואילו שני האחרים מתגוררים באזור עכו".
(ג'רוסלם פוסט, 37.7.81)

כותרת: 10" ערבים נעצרו בגליל - חשודים שהתארגנו לחבלות"
(מעריב, 37.6.12)

9) "ששה צעירים מבני המיעוטים, תושבי לוד, החשודים בהשתייכות לארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין", תיכננו לבצע בימים הקרובים  שורה של פיגועים וחבלות ברחבי הארץ...".
(מעריב, 27.11.91)

10) "תא חבלה נחשף בכפר בגליל".

"כוחות הביטחון חשפו תא חבלה בן ששה חברים בכפר נחף, בגליל המערבי... החקירה העלתה שהקבוצה התכוננה לארוב לרכב צבאי הנע לאורך כבישי הגליל, ולבצע מעשי חבלה במפעלי התעשיה של כרמיאל..."
(ג'רוסלם פוסט, 17.01.01).

11) ופרי עטו של אליהו עמיקם, כתב "ידיעות אחרונות" (47.7.21):

"זיאד ג'באלי, מפקד חוליית הרוצחים, שביצעה את מיבצעה במעלות היה יליד טייבה שבתוך "הקו הירוק". אחמד אבד אלעאל, גיבור הרצח בנהריה, בילה את 23 שנות חייו בקירבתה - בעכו, עיר מולדתו. 200 תושבי ישראל ערבים עזבו באחרונה את הארץ. העתונים כתבו שהם, "כפי הנראה", יצטרפו לארגוני החבלה. שני
בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, עו"ד סברי ג'רייס וגאזי דניאל, נימנים עתה עם האידיאולוגים של התנועה לשחרור פלשתין...".

מבחר מקרי, שיש עוד רבים כמוהו. המתנצלים המקצועיים יצביעו, כמובן, על מספר הערבים הרב שלא השתתף עד היום בפעילות נגד המדינה. הנאצים הגרמנים יכלו באותה מדה "להוכיח את נאמנותם" של הבלגים, הצרפתים וההולנדים ע"י ציטוט המספר המוגבל של פעילי המחתרות בארצות אלה. מובן שרק למעטים האומץ ליטול חלק פעיל בפעילות מסוכנת. השאלה האמיתית היא אחרת: כמה ערבים מזדהים באורח פרטי עם המיעוט הרצחני ותומכים בו? והתשובה: רבים, רבים מאד. זה שנים מצביעים כל הסימנים על כך: האוכלוסיה הערבית-ישראלית גדלה במהירות - בכמות, באיכות ובאומץ-לב. התנכרותה למדינת היהודים ורגשות האיבה שלה כלפיה הם כה ברורים שהכל מבחינים בהם, חוץ - כמובן - ממי שאינו חפץ לראות. מדי פעם נשמעים גם קולות מזהירים, קולות אתראה.

אלי רכס מנהל את מכון שילוח ללימודים מזרח-תיכוניים שבאוניברסיטת תל-אביב. ביום עיון שנערך 23-ב לפברואר 1978 השמיע רכס אזהרה זו: "אין שמים לב במידה הדרושה לתופעת ההקצנה החלה בערביי ישראל, כששכבת העלית שלהם נעשית לאומנית-קיצונית יותר ויותר". הוא הוסיף, שאפילו ערבים המוכרים כ"מתונים", כגון ועד ראשי המועצות המקומיות, התקרבו מאד לקו "הקיצוני". רכס נחשב ערביסט, ז"א, מומחה לענינים ערביים. בישראל שפע של מומחים כאלה, כמובן, וכולם מעוררים שאלות מרתקות, משמיעים אזהרות חמורות, אך אין לאיש מהם שום הצעת פתרון.

יתר-על-כן, רוב תושבי ישראל, ובכללם הממשלה, פשוט מסרבים להשקיע מחשבה רצינית בבעיה אימתנית זו. בכך אין ממשלת ישראל שונה מכל ממשלה הניצבת בפני בעיות מכאיבות; גם ממשלתנו מתעלמת מהן, בתקווה שתעלמנה "איכשהו", ואם בכל-זאת יתחולל משבר, מקווים שיהא הדבר לאחר תקופת
כהונתה של הממשלה הנוכחית.

אך השנאה והסכנה מתרבות ואינן נעלמות. יהודי חסידי, מאיר יוסקוביץ נסע בליל 15-ה לספטמבר 9791, ערב עשרת ימי התשובה, לכתל המערבי.מכוניתו נתקעה בלב אזור ערבי, וחתנו הלך להזעיק עזרה. בשובו [[22]] התגלתה גופתו של יוסקוביץ. הוא נורה למות, והמחבלים קבלו על עצמם את האחריות למעשה.

שבוע אינו חולף בלי שיכו יהודים ויציקו לנשים יהודיות בעיר העתיקה של ירושלים. אומץ-הלב הערבי גובר בהתאם לתגובת המשטרה, המודה שאינה מסוגלת להשתלט על המצב. חבל, כמובן, שיותר ממחצית שוטרי העיר העתיקה הנם ערבים...

אך לא לירושלים לבדה מוגבלת תופעת החוצפה הערבית. כשהגישו תושבי מי-עמי תלונות למשטרה המקומית בקשר להתקפותיהם של ערביי המשולש, מסר אהרון דולב, כתב "מעריב" 17) לאוגוסט 9791): "למרבה ההפתעה שמעו מפי הקצינים כי 'אינם מסוגלים להתמודד עם הבעיה...' ערביי המשולש, מחביאים את הנשק במקומות מסתור שקשה לגלותם...".

שינאה? באחד במאי 1976, לפני אסיפה ערבית גדולה בנצרת החוגגת את יום אחוות העמים והסולידריות ביניהם, קרא סמיח-אל-קאסם, משורר ערבי-ישראלי, מיצירותיו וגרם על-ידי כך לנחת רבה ולאושר בקרב המון שומעיו; הטכסט המלא התפרסם כעבור  שבוע, 7-ב למאי, בעתון הערבי "אל-אתיחאד". הנה קטע ממנו:

"הוי יהושע בן נון/ שמע!/ עצרת את השמש על גדרי יריחו(!)/ השבעת את רצונו של הא-להים הרוצח?..."/

"תרצח בצהרי היום ותירש את הנרצח.../ כל האוקיאנוסים של העולם לא יוכלו לרחוץ את ידיך..."/.

"מי ברשותו מיסמך בטאבו של האדמה ושל ההסטוריה...?/ ברשותך נשק, צבא, משטרה ומקלות/ אבל בכיסי, בפנים בקמבז שלי, אשמור על המיסמך/

"כל עוד יש על האדמה אבנים/ כל עוד יש כמה בקבוקים ריקים/ נזרוק  אותם על הטנקים..."/.


שירה מספקת את מנגינת הצועדים לקראת מרד לאומי. ערביי ישראל מוקירים את משורריהם הכותבים על השמדת המדינה הציונית. בחודש פברואר 1977 מת רשיד חוסיין, נספח העיתונות של אש"ף באו"ם, בדליקה שפרצה במלונו בעיר ניו-יורק. הוא נולד בכפר הערבי-ישראלי מוסמוס, ונקבר שם 8-ב לפברואר 1977 עפ"י היתר מיוחד של ממשלת ישראל. אלפי אזרחים ערביים של מדינת ישראל נהרו לאורך שביל מתפתל ומרופש לשמוע את הכרזותיו של חבר הכנסת טופיק זיאד: "לא נוותר עד להגשמת המטרה שלמענה נלחמו ונאבקו רשיד חוסיין ורעיו (כך!)" "רעיו" של חוסיין מוכרים לנו היטב: הריהם אש"ף. כולנו יודעים היטב למען מה נלחמים ונאבקים. כשנשבע ערבי ישראלי, חבר הכנסת וראש עיריית נצרת, לדאוג להגשמת מטרה זו, מעיד הדבר כאלף עדים על הציבור הערבי-ישראלי.

רבים מדי אינם מבינים שהשאלה הערבית-ישראלית אינה מוגבלת לעברו האחד של "הקו הירוק", הגבול מלפני יוני 1967 בין ישראל לשכנותיה. מובן, שה"פלשתינים" טוענים לבעלות על יהודה ושומרון (הגדה המערבית) אך לא רק בערי הגדה המדובר - חברון, בית-לחם, שכם, יריחו. נאסר-אל-דין אל-נאשאשיבי חיבר ספר, "כרטיס חזרה", המביע בפירוש את מטרתם כולה: "האינכם זוכרים עוד את יפו ואת חופה המהנה; את חיפה ואת הרה המתנשא; את בית-שאן ואת שדות-התבואה והפרי המקיפים אותה; את נצרת על פעמוניה הנוצריים; את עכו ואת מיבצרה; את סימטאות ירושלים, ירושלים חביבתי, את טבריה ואת חופה השלו בעל גלי-הזהב..?'.

כל מקום שהוזכר כאן ע"י נאשאשיבי נמצא בתוך מדינת ישראל של גבולות 1967. אותם רוצה נאשאשיבי לראות כפופים לשלטון ערבי. אותם רוצה כל ערבי-ישראלי - בדרכים שונות - לראות תחת שלטון ערבי. אין למעט בעוצמת שאיפתו או בלהט שנאתו. האיבה הרגשית שהבחין בה ישראלי בעיני ערבים ישראליים בסכנין ביום  האדמה - אותה איבה משתקפת בספרו של נאשאשיבי הכותב: "אראה בשנאה המבצבצת בעיני בני ובעיני בניך. אראה בנקמתם... אני רוצה שישטפו הלאה את אסון 1948 בדמם של המונעים מהם אתהכניסה לארצם. ארצם יקרה להם, אך נקמתם יקרה עוד יותר. ניכנס למאורותיהם בתל-אביב. ננפץ את תל-אביב בגרזנים,ברובים, בידיים, בצפורניים, בשניים... נשיר את שירי שובנו הנוקם והמריע...".

בישיבתה של מועצת הגליל שנערכה בעכו 26-ב לדצמבר 1979, נמסר לנציגים על ארבעה כפרים ערביים בגליל, לכל הפחות, הנהנים בעת בעונה אחת ממימון ניכר מטעם אש"ף ומהקצבות ממשלת ישראל. שם אחד שנמסר היה של הכפר דיר-אל-אסד, שקיבל עשרים אלף דולר מכתובת בסקנדינביה. את הכסף ניצלו להביס  את ראש המועצה ולהושיב במקומו "קיצוני".

10-ב לאוגוסט 1979 השתתפו שלושים וששה חברי הכנסת בסיור ברמת הגולן. מדריכם היה אלוף פיקוד הצפון, האלוף בן-גל. בחנותם בקיבוץ עין-זיון אמר האלוף למחוקקים: "להתישבות היהודית בגליל מגיעה היום עדיפות ראשונה, בשל התעצמות התושבים הערביים, אשר שינאתם לישראל גוברת. הם הופכים לסרטן בגופנו... הם מחכים לרגע ש'ידפקו' אותנו".

אין כל חשיבות לכך ששר הביטחון-דאז וייצמן, השקוע עד למעלה ראש בפרשת האהבהבים שלו עם הערבי שעל גדות הנילוס, מתח ביקורת חריפה על בן-גל, וקבע ש"ערביי הגליל הם אזרחי ישראל, ולאיש אין זכות להטיל ספק בנאמנותם". אין כל חשיבות אף לכך שהוא הורה לאלוף בן-גל ל"תקן" את הצהרתו. לכך אין כל חשיבות, שהרי העיקר הוא שבן-גל ידע בדיוק מה הוא אומר, כיהוא הבין את מלוא ממדיה של הבעיה. כשאלוף צה"ל מכנה את ערביי ישראל בשם "סרטן", שוב נתקלים באלפי היהודים הנדהמים והשואלים: "מה קרה? ערביי ישראל היו תמיד אזרחים נאמנים, שקטים הנהנים מהקידמה ומשוויון זכויות. מה הניא אותם לכן שהשתנו? מה קרה?

התשובה היא: כלום, שום דבר יסודי, לא השתנה בכלל. השינאה היתה מאז ומתמיד. גם הניכור מעולם לא נעדר. גורמים היסטוריים אובייקטיביים הסתירו את האמת במשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה, אך אלה חלפו. והסיבה האמיתית לתדהמתם של היהודים כיום טמונה בכך שמעולם לא רצתה ישראל לראות את האמת. העם וממשלתו בנו אשליות מורכבות והטעיות עצמיות. אנחנו האמנו באשר רצינו להאמין. אך האמת סופה להתגלות. ועוד איך! האשליות התנפצו, ההטעיות פוזרו, ונותרת הזדמנות אחרונה יחידה להתמודד עם המציאות המרה כמות שהיא.

לכש"ייתפס" על-ידי פעילים יהודיים. הרב מאיר כהנא יושלך לכלא על שהשתתף שלוש פעמים ב"תפיסת" מקום. נשים תושבות קרית ארבע על ילדיהן "יתפסו" את הבנין, וייאלצו בשל כך לחיות בנפרד מבעליהן במשך חודשים לא-מעטים. בית הדסה הוא מבנה שממשלת ישראל תאסור על יהודים להתגורר בו. ששה יהודים חפים מכל פשע עתידים להירצח על סף דלתותיו, בית הדסה - בנין בעל עתיד. אף גם בעל עבר הוא, עבר שרק מעטים מכירים אותו על בוריו.


ב-1909 הונחה אבן-הפינה לבנין בעל ייעוד כפול: מרפאה לכל, ובית כנסת ליהודי העיר חברון. יוסף אברהם שלום, יהודי אדוק ואמיד תושב- בגדאד (שעבר אחר-כך לכלכותא שבהודו), נתן את הכסף לבנות את הבנין ולהחזיקו. המוסד נקרא "חסד לאברהם והבעלות עליו נרשמה בהתאם לחוקי האימפריה העות'ומנית החכם באשי, הרב הראשי לחברון, ר' סולימן בן אליהו מני, נסע אישית להודו לגייס כספים למען הישיבה מיהודים עיראקיים אמידים המתגוררים שם. משפחת ששון נדיבה במיוחד. במשך הזמן עברה המרפאה לרשות ארגון "הדסה" (אותו ארגון נשים "הדסה" שעתיד היה לגנות את "השתלטותן" של נשות קרית ארבע על הבנין...(

מוסד זה, שכה סייע ליהודים ולערבים בחברון, ושעתיד היה לסמל את השפלתו של העם היהודי כשממשלות יהודיות ימנעו את שובם של יהודים למקומות הטבח - אותו מוסד הוא הבא בתור לחוש את זעמו של ההמון הערבי המטורף...

הפורעים ניגשים להתקפה. "חסד לאברהם" הוא מקום פולחן דתי ולימוד מעבר להיותו מרפאה המשרתת יהודי וערבי כאחד. אך לכך אין חשיבות בשביל ההמונים הערביים המוסתים. בין התוקפים רבים שקיבלו טיפול רפואי חינם בבנין זה עצמו. הם מטפסים פנימה דרך החלונות, ומנפצים את הדלתות. בתוך הבנין משמידים בצורה פראית כל חפץ הנקלע לדרכם. ציוד רפואי, תרופות, הכל נרמס בשגעון-שנאתם. הפורעים מציתים את פנים-המבנה והלהבות עולות השמימה. בית הדסה נהיה לתנור-אש. האבנים משחירות מלחוך הלהבות. בית-הכנסת נהיה לאתר השמדה מוחלטת, שבו עולים באש גוילי הקודש הקרועים, המחוללים בידי
ההמון המתפרע. הבנין ששימש כסמל לדו-קיום יהודי-ערבי - כמקום תפילה ולימוד ליהודים וכמקום חסד וצדקה ליהודים ולערבים כאחד - מקום זה איננו עוד. לגבי הערבים המיללים אין חשיבות לכך שלהבא לא יוכלו להתרפא ולהחלים כפי שנהגו עד אז מדי יום. בכחה של השנאה לסלף כל שכל ישר.

בבית הסמוך גר בן-ציון גרשון, הרוקח הנכה שנהיה לאגדה חיה בשל טוב לבו לערביי חברון. רק הוא יודע את מספר הערבים שזכו מידיו בטיפולים חינם; רק הוא מכיר את מספר הברכות שברכוהו ושברכו את בניו הערבים בצאתם מרשותו. היום הוא לומד מהי התמורה שמשלמים לו על טוב-לבו. הפורעים פורצים אל תוך דירתו. בציפורניהם מוציאים את עיניו מחוריהן, והרוקח הנכה מת מעשרות הדקירות שדקרו את גופו. תוקפים את אשתו, ונקרעות ממנה שתי זרועותיה (היא מתה כעבור זמן בבית-חולים ירושלמי). מנסים לאנוס את בתו, אך בשל התנגדותה העזה ממיתים אותה במיתה משונה.

רחובות חברון נהיו לחלום-בלהות של יללות ושל מיללים. צווחות עולות מעשרות בתים - צווחותיהם של הגוססים, של הנאנסות ושל תינוקות בוכים. והפוגרום נמשך! בדרך לבאר-שבע עומד בית בורלנד, אכסניה לרבים מתלמידי ישיבת חברון. ההמונים צרים על הבית ופורצים את שתי דלתותיו. תלמיד הישיבה, אברהם דב שפירא, נלחם באומץ-לב בסכין אשר בידו; אך גם הוא נופל מת. העילוי הצעיר, דב הלר, מוחה בקול: "אני רק נער!" אך דוקרים אותו בפגיונות שוב ושוב. הבחור הצעיר נפטר בדרך לירושלים.

תלמיד אחר, משה-אהרן ריפס, מבקש מרוצחיו רגע לומר וידוי. הוא מתחיל את התפילה - הוא נרצח. שני תלמידים נוספים, שמואל יצחק ברנשטיין ויששכר אליהו סנורוב, נופלים אף הם קרבן לטובחים. את סנורוב ההמון כמעט מבתר; הוא נותר בסבלו כמעט יממה לפני שנופח את נשמתו.

אין בית יהודי בטוח. בדרך ירושלים, פורץ ההמון אל תוך ביתו של השוחט יעקב זאב רייזמן, הנמלט בבהלה דרך הדלת האחורית, אך ההמון משתלט עליו. הוא מתחנן על חייו ומוסר לערבים את כל כספו. לרגע מרפים ממנו, הוא מנסה שוב להימלט, רודפים אחריו. משיגים אותו. דוקרים אותו שוב ושוב. הוא נופל אל תוך תעלה ושם נופח את נשמתו. בביתו החרב נשארות גופותיהם המתות של אחיו משה, עילוי אף הוא, ושל חמותו, פרידה חיימסון. הבית נבזז; ההמון מסתלק. הלאה, הלאה לקרבנות הבאים.

אחריו בא תור ביתו של אליעזר דן סלונים. בית סלונים מרשים. סלונים עצמו נמנה עם חשובי יהודי חברון: הוא מכהן כמנהל בנק אנגלו-פלשתין בעיר; הוא החבר היהודי היחיד של מועצת העיר. מבין הערבים רבים נחשבים "ידידיו", הוא מכיר את כל נכבדי העיר ואת מנהיגיה, אשר הבטיחו לו את חסותם והתחייבו לדאוג לבטחונו. משום-כך מזמין סלונים יהודים רבים ככל האפשר לבוא אל ביתו. "שם נהיה בטוחים" מבטא היטב את התחושה הכללית. כשבעים יהודים מצטופפים בבית סלונים הנכבד. כשהם עטופים בטליתותיהם עומדים הגברים ומתפללים את תפילת השבת ביראה ובפחד; מסביב, מכל עבר, נשמעות צריחות ההמון וצווחות קרבנותיו. רבים אף חוזים בטבח בבית בורלנד הסמוך. הם שומעים את ההמון המזעזע את דלת הבית הצמוד לזה של בית סלונים בית סקולובר. לפתע מתנפצים החלונות ומאות אבנים עפות פנימה. נשמעת צעקת יהודים. גברים ממהרים להבריח את הדלת. בחוץ מרכזים עשרות קורות-עץ ומוטות-ברזל כדי לפרוץ את דלתות הבית. גורל בית סלונים לא יהיה שונה מגורלם של בתי שאר יהודי חברון.

מחוץ לבית ניצבים מאות ערבים מוסתים התובעים דם יהודי. הם עולים במדרגות-האבן הצרות המובילות בפתח הבית. רבע-שעה דופקים על הדלת, מכים בה במוטות הברזל, מזעזעים אותה בקורות. בפנים נעמדים בחורי הישיבה בחפזון מול הדלתות בנסיון לחסום את דרכם של המרצחים. פתאום נשמע קול נפץ רם. נפער חור גדול בדלת הבית! נשמעות יריות. אברהם ינאי בן ה-65, יהודי פשוט מקושטא, נפגע בזרועו. יריה אחרת פוצעת את פניו של זלמן וילנסקי בן העשרים ושבע, מזכיר ישיבת "כנסת ישראל", הנופל מתבוסס בדמו. קליע נוסף קורע את בטנו של תלמיד הישיבה, ישראל מרדכי קפלן, בן עשרים ושתים, מווילקומיר בליטא. בעוד הוא מתמוטט, הוא נאחז בדלת בנסיון נואש לעצור בעד רוצחיו, אך נסיון אחרון זה נמשך רק רגע קט, הוא נופח את נשמתו ומת.


תלמידי הישיבה מגלים אומץ-לב וכח על-אנושיים בהדפם את המוני הפורעים, אך תחת מטר כדורים הם נאלצים לסגת עם היתר לחדרים הפנימיים, ברגע זה נפרצת הדלת לגג, וערבים חודרים פנימה. שני תלמידי ישיבה נוספים נופלים חלל, דב בער ליפין בן עשרים-ושש מוויטבסק ואלתר חיים שור בן עשרים-וארבע מרוזליה, בליטא. גוויותיהם נרמסות בידי ההמון האץ פנימה. אליעזר דן סלונים שומר עד הסוף על קור-רוחו ועל כוחו: הוא יורה מאקדחו על ההמון, אך נפגע בראשו מצינור ברזל כבד ומתמוטט.


עתה לא נותרת שום תקוה, אך בחורי הישיבה לוחמים כאריות. קולות מעורבים בוקעים שמימה - קולותיהן של חרבות מונפות ושל פגיונות דוקרים, עם צווחותיהם של נשים וילדים. המלים "שמע ישראל...!" נשמעות בחלל החדר. ישראל לזרובסקי, תלמיד בן שבע-עשרה מלטץ' רוסיה, נדקר באכזריות ומחזיר את נשמתו לבוראו. ישראל הלל בפלינסקי, מבוגר יותר, בן עשרים ואחת. בשוכבו על האדמה, פצוע מיריית קליע, הוא נדקר שוב ושוב על-ידי תריסר ערבים. עדותו של אחד שעבר את הטבח בשלום נזכרת בצעקותיו: "אני בין כך ובין כך כבר מת... והם עוד מכים אותי...". ואילו בפינה, עטוף בטליתו, שוכב בשלולית דם רבה של זכרון-יעקב, הרב אברהם יעקב אורלינסקי, ליד אשתו הגוססת. הם הגיעו, כזכור, לחברון רק ביום חמישי לפנות ערב, לבלות שבת שקטה בחברת בתם וחתנם, אליעזר דן סלונים...


הגאון הרב צבי דרובקין בן 67-ה מבוברויסק, רוסיה, ידוע בכינויו "העילוי משקלוב". הגיע לחברון לפני חצי שנה מרוסיה המגואלת בדם בתקוה לחיות חיי תורה ושלום בעיר הקודש. עתה נקרעת בטנו ונשפכים מעיו על רצפת החדר.

וכל יתר הקדושים שהומתו על קידוש ה': שלמה יגאל בן עשרים-וארבע מסלונים, פולין; זאב ברמן בן ה-32, אמריקאי מפילדלפיה; יעקב וקסלר בן שבע-עשרה, בן ליהודי אמיד משיקגו; ובנו בן השבע-עשרה של ראש הישיבה, אהרן דוד אפשטיין.

* אהרן לייב גוטלובסקי, הישיש בן ה-27, מהרצליה, שהגיע לחברון לחגוג את השבת עם חתנו, בצלאל לזרובסקי - שניהם הרוגים, ולידם בתו בת החמש של בצלאל, דבורה, שעוד תשכב בבית החולים הירושלמי ליד בנם הקטן של חנה ואליעזר דן סלונים, אף הוא בן חמש.


* יעקב ולאה גרודז'ינסקי נשואים זה ארבעה חודשים; הוא מווארשא, ומנהל מלון קטן לתלמידי ישיבה, ואילו היא מהונגריה, מבית טורמן. יחדיו הם נרצחים.

* כאן מתים גם מנהלו ידוע-השם של בית ספר "תל-נורדאו" בתל-אביב, אליעזר דובניקוב, ואשתו. גם הם באו לשמוח בשבת בעיר האבות. כאן נרצח גם יהודי פרסי אדוק ופשוט, שמעון כהן, בן ה-72.

בבית האחד הזה, שם התכנסו למען בטחונם, מתו לא פחות מעשרים וארבעה אנשים, ואילו שלשה עשר אחרים נפצעו, לרוב פצעים קשים. בטבח איום זה השתתפו ערבים שרק עשרים וארבע שעות קודם לכן ניהלו עסקים וצחקו יחד עם אליעזר דן סלונים. הם היו "ידידיו"...

הטבח נמשך חצי שעה. כל חפץ שאפשר להזיז, מושלך דרך החלונות, כרים נחתכים ונוצותיהם מתפזרות באויר ונחות בחלקן על גופות  המתים, ונדבקות להן, בדמן הטרי. הערבים יוצאים כשבשורה בפיהם: "בואו נלך - אין עוד יהודים להרוג".

אך טעות בידם. בדרך נס ניצלו יהודים, אחד-עשר שנדחסו אל תוך חדר אמבטיה קטן שההמונים איכשהו פסחו עליו; אחרים שוכבים תחת גופות המתים. הם יוצאים באימה ממחבואם, מביטים בזוועות שהותירו אחריהם הערבים. שוררת דממה איומה הנבקעת רק על-ידי גניחות הפצועים ואנחות הגוססים... ועל-ידי קולות הפורעים שהתקדמו אל קרבנותיהם הבאים.

אחד הניצולים, י"ל גרודז'ינסקי, מספר על הצלתו: "בהיכנסי לאחד החדרים, ראיתי את אמי עומדת ליד החלון וצועקת "הצילו!"... המון ערבים צוחק ומיידה אבנים. תפסתי את אמי והכנסתיה אל מאחורי ארון הספרים, שעמד בזוית החדר... הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן שתים-עשרה, ועוד אחד מבחורי הישיבה שנזדמן לי. לבסוף נדחקתי גם אני לשם. דחוקים ודחוסים עד למחנק ישבנו שם ושמענו את קולות הערבים שהתפרצו לחדר ואת זמרתם הפרועה, שהתערבה בזעקות המוכים ואנקותיהם, בכל רגע צפינו שיגלו אותנו ויהרגו גם אותנו, אך בנס לא קרה הדבר. כעבור שעה קלה השתררה בבית דממה, שהיתה נקטעת רק באנחות חלושות וחנוקות.

"בקשי נחלצתי ממחבואי. קשה היה להזיז את הארון, הן מפני כובדו והן מפני החללים שנערמו לידו. עיני חשכו למראה המומתים והפצועים שהתגוללו על הרצפה למדרך כף רגלי. בתוך שלולית-דם ראיתי את אליעזר דן (סלונים) ואשתו חנה וילדם אהרן. כן שכבו הרוגים חותנו הרב אורלינסקי ואשתו... הרב מעוטף בטלית בכל יפיו, שאך לפני שעה קלה שמעתיו מברך בברכת כהנים "וישם לך שלום". והנה שוכבים הרוגים הוא ואשתו, בתו, חתנו ונכדו, כולם כאחד.

"ועוד הרוגים ופצועים רבים. כמעט כולם גולגלותיהם מנוקבות ומעיהם שפוכים. אותה תמונה ראיתי גם ביתר החדרים. בין היתר הכרתי את אחי, ראשו היה פצוע בגרזן ובסכין, ועל מצחו חבורה גדולה, כנראה מחבטה באבן. היזיתי עליו מים והוא קם על רגליו, אך לאחר כמה שעות מת מפצעיו.

"(אליעזר) דובניקוב לא הבחנתי שום פצע, נראה שהומת בחניקה. לידו היתה מוטלת אשתו ההרוגה... המראה של "עיר ההריגה" (יצירתו של ביאליק העוסקת בפוגרום קישינב - מ"כ) עמד חי לנגד עיני בכל אימתו התהומית.

"ניגשתי לחלון וראיתי שוטרים. ביקשתי מהם שישלחו רופאים לעזרה. בו-ברגע עברו ערבים, שנשאו מיטת מת. משראו אותי, העמידו את המיטה ואיימו עלי באגרופיהם. שבתי שנית למחבואי, ציפיתי להצלה..."


בינתיים מצא ההמון "הרפתקה" חדשה - כלתו של משה גולדשמידט, חסיד חב"ד בן שלושים ואחת מיקטרינוסלאב, רוסיה. כחמישה עשר אנשים מסתתרים בביתו, ועם נפול הדלתות קפצו אל תוך החצר
הסמוכה ונמלטו. אולם משה גולדשמידט הסתמך כנראה על יכולתו לדבר בשלוה ולהגיע לרגשות הרחמים והחסד של הערבים. הוא נשאר, הוא כרע על ברכיו לפני הערבים והתחנן על חייו: הם מצדם התקלסו בו והתעללו בו, ואחר-כך המיתו אותו במיתה משפילה.

בבית גרודז'ינסקי רק שלשה אנשים. משה גרודז'ינסקי בן חמישים-וארבע מנהל-הישיבה. הוא נהרג במתקפתם הראשונה של הערבים. שרגאי פייבל מיטבסקי בן ה-52, בחור ישיבה מלאודווה, פולין, נפצע קשה
ונפטר כעבור ימים אחדים בירושלים. את הבית בוזזים ומחריבים. הלאה לזוועה הקשה ביותר.

ההמון שיכור מרוב רצח ואימה. אכזריותו נזונה מזוועות. תלמיד-החכם ר' בצלאל סמריק מזייטל, ליטא, בן השבעים ושלוש נגרר החוצה ונרצח תוך השפלות על מפתן ביתו. בפנים נרצחים שלשה תלמידי ישיבה צפון-אמריקה: בנימין הלוי הורוביץ בן עשרים, מניו-יורק; צבי הלוי פרומן, בן עשרים-ואחת, מקנדה; דוד שיינברג בן 22, יליד ממפיס.

הפורעים מתפרצים אל ביתו הסמוך של שלמה אונגר. אונגר בן ה-26 ענק, מכונאי במקצועו, מזגוג, פולין. הוא דומה לגוי, וההמון מהסס. ערבי מטיח כלפיו: "אתה נוצרי?" הוא יכול להציל את חייו, שיגיד רק "כן". אך הוא מביט בבוז בהמון הפורע ומשיב בגאוה: "אני יהודי!' בזעמם הרוצחים מתנפלים עליו - אומץ-לבו משגע אותם. הם תוקפים את אשתו; נטרפת עליה דעתה, והיא נפטרת כעבור ימים אחדים. בחיים נותרו שני יתומים, האחד בן שנתיים והאחר בן חודשיים...

עוד, עוד! האופה, נח אימרמן, שעלה ארצה מסלוצק ומסלובודקה, נרצח, ראשו תחוב אל תוך תנורו. נחמן סגל בן השלושים מסקולה, פולין, מביט באימה בעוד בעל-הבית הערבי שלו פותח לרווחה את הדלתות בפני ההמונים הזועמים, בידו הוא מחזיק את בנו בן השלוש, מנחם. גרזן ערבי חותך את ידו ופוצע את הילד פצעי-מוות. סגל עצמו נופח את נשמתו כעבור שעות אחדות. חותכים שלוש מאצבעותיה של אשתו, ואת ידו שמאלית של בחור הישיבה הנמצא בבית. באותו בית מענים עד מוות את המתמיד הגדול של הישיבה, שמחה יצחק ברוידה בן ה-28 מווילקומיר, ליטא, כשהוא נתלה ברגליו מהחלון. עמו נרצחים חיים קרסנר בן שש-עשרה, יליד ברוקלין, וכן בני זוג מתל-אביב העורכים ביקור של שבת בחברון, אשר-משה וחיה גוטמן.

את ישיבת חברון בוזזים ומחריבים עד עפר, כל רישומיה נקרעים לגזרים והרהיטים נהרסים בהשתוללות-הטירוף. ביתו של ראש הישיבה, הרב אפשטיין, הופך ליעד ראשי של הרוצחים. מספר פורעים רב תוקף את הבית, ומשליך אבנים גדולות מבעד לחלונות. המשפחות שבתוכו נחרדות, הגברים בייאושם חוסמים את הדלתות בפני ההמון, ואילו הנשים צווחות בבהלה, מעברו השני של הרחוב ניצב ביתו של מושל חברון. קריאות הצער הוציאוהו למרפסת ביתו, ומשם הוא פוקד על השוטרים העומדים מנגד כל הזמן, להניס את הפורעים, ההמון אינו מתרשם. שלוש פעמים חוזרים הרוצחים, ושלוש פעמים מצווה המושל בקור-רוח לפזרם. הדבר מתבצע בקלות, אך תחילה נרצח אלימלך זאב ליכטנשטיין בן ה-68 בערב שבת, כשנהרג הקרבן הראשון של הפרעות בישיבה, היה - ליכטנשטיין בחדר צדדי. היום הוא עלה לתורה ובירך את ברכת "הגומל" על הצלתו. ועתה, כרבע שעה לאחר מכן, גם הוא מת.

קרב קץ יום האימים. מחוץ לפונדק "אשל אברהם" ניגש שייח' טאליב, המנהיג הרוחני המוסלמי של חברון, לבנין שבו יושבים עשרות יהודים מבוהלים, הוא מביט פנימה לראות כמה אנשים שם, ועוזב את המקום. כעבור רגעים אחדים נשמע קול המון מתקרב. היהודים מסתכלים מבעד לחלונות ורואים שם בחוץ מאות ערבים בעקבות השייח'. הם סובבים אותו, והוא מכריז: "הוי, מוסלמים! כאן בפנים עשרה אמריקאים שאבותיהם מיליונרים(!), טבחו את היהודים! שתו את דמם! אללה והנביאים צוו עליכם לנקום נקמת דם אחיכם המתים בירושלים! אללה הוא גדול! באו אתי והרגו ביהודים! בפנים יהודיות יפהפיות, קחו אותן!"

ההמון תוקף את בית חייכל הסמוך למלון. תלמידי הישיבה שבתוכו לוחמים כאריות להחזיק בדלתות. ברגע הופעת הסדקים הראשונים מופיע מה שנראה להם כנס: קצין בריטי עם חמישה שוטרים ערביים רכובים על סוסים! שני בני חייכל, ישראל-אריה בן עשרים ואליהו- דב בן 71, מזנקים מהבית, עוברים את ההמון
הנדהם ומגיעים עד לשוטרים, בקשה בפיהם: יבואו השוטרים ויצילו את היהודים שבתוך הבית, השוטרים בוהים בהם. ההמון מתנפל בזעם על שני היהודים המבקשים את חייהם מהקצין הבריטי. הפורעים תוקפים את ישראל- אריה בעמדו לפני השוטרים. כשהוא מגואל בדם, הוא הולם באגרופיו בפני תוקפיו עד שהוא נופח את נשמתו לרגלי "מציליו". אחיו הצעיר נאחז ברסן הסוס של האנגלי ומתחנן על חייו. ההמון דוקר אותו שוב
ושוב, וערבי אחד צוחק וצועק: 'כואב לך, יאהודי?" האחים מתים אך במותם מאפשרים ליתר יושבי הבית - שנשכחו לרגע על-ידי הרוצחים הערביים - לנוס למקום מבטחים.

ברובע היהודי, בגטו היהודי, נבזז כל בית, נחרב כל בית כנסת. השמש הספרדי בן עשרים ותשע, ר' אשר פלשטי, נרצח באכזריות. היה טייח עני, תומך יחיד בששת ילדיו ובאמו האלמנה הישישה. עני אחר, יצחק אבוחנה בן ה-96, מת מוות איום, ושני אחרים, אברהם ינאי בן ה-59 ואשתו וידה, שניהם ילידי קושטה, נופלים אף הם, קרבנות לרצח.
« עריכה אחרונה: מאי 08, 2011, 00:29:22 על ידי רון בן מיכאל »

מנותק El Blanco

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 10525
מספרי הרב כהנא הי"ד - לשיכים בעיניכם
« להגיב #2 ב- : מאי 15, 2011, 13:15:56 »
בית הכנסת הספרדי המפורסם, "אברהם אבינו" שנוסד בשנת 1051, נהרס כליל. הפראיים נוטלים את ספרי התורה ובצריחות-גיל חייתיות קורעים אותם לגזרים, ומעלים את השרידים באש. לאחר-מכן הפכו הערבים את בית-הכנסת המחולל הזה לדיר-צאן. בית-כנסת זה נשאר דיר צאן גם שנים רבות לאחר שחרור חברון בידי ישראל, כשהרועה הערבי משלם ששים לירות ישראליות לשנה לממשל הצבאי תמורת "זכות" זו! זהו בית-הכנסת שממשלת ישראל סירבה במשך יותר מעשר שנים לשפץ מחשש להפרת ה"סטטוס קוו", עד שקם הגיבור הלאומי היהודי-רוסי,  הפרופ' בן-ציון טבגר, גרש את הצאן וגאל את החורבות מבזיונם.

רק רוחות רפאים פוקדות כיום את המבנים האלה:

רוחותיהם של היהודים שמעיהם השתפכו מבטנם; של היהודים שגולגולותיהם הוכו בעוצמה כה רבה שמוחם נשפך על האדמה; של היהודי הקשיש שסורס בטרם הומת; של התלמיד הצעיר שגוש בשר נקרע מגרונו; הספר היהודי שראשו נתחב לאסלה, שם מת; האשה שנתלתה מרגליה ושער ראשה נתלש; האופה שראשו הוכנס לתוך תנורו הבוער.

רוחו של הרב גרודז'ינסקי שעינו השמאלית נקרעה מראשו וגולגלתו רוטשה, בעוד דמו ניתז על התיקרה; רוחה של המורה הצעירה שנאנסה על-ידי שלשה עשר ערבים לעיני הוריה; רוחה של הצעירה האחרת שהפשיטוה עירומה, וניצלה מאונס רק כשביקשה שיהרגוה. הערבים "הרחמניים" נענו: הם קרעו את בטנה לעיני אחותה הקטנה שהתחבאה תחת המיטה...

חברון - המקום שם לא השתנה כלום, כשששה יהודים נוספים נפלו קרבן לרובים של ערבים במאי 1980. חברון - שם חוסר-האפשרות לדו-קיום ערבי-יהודי מפורש בדם יהודי.

1936-1938

בליל 15-ה לאפריל 1936 עצרו ערבים חמושים מספר מכוניות על כביש שכם-טולכרם, הרגו שני יהודים ופצעו שנים נוספים. בכך הוחל כשנתיים של טרור, של חורבן ושל רצח. כעבור ארבעה ימים פרץ ביפו גל פוגרומים שהסתכם בתשעה יהודים הרוגים וחמישים ושבעה פצועים במהלך היום הראשון, ואילו הפרברים היהודיים של תל-אביב הוצתו ונבזזו. למחרתהיום נטבחו חמשה יהודים נוספים: יהודה סימן-טוב, זליג לוינסון; שלמה מוריסון;
ושני האחים, טוביה ויוסף פרוסק.

מעשי הטבח התרבו. ערבים ירו בקהל יהודים היוצא מקולנוע "אדיסון" בירושלים. מתו בהתקפה זו ד"ר שבצ'ובסקי, אלכסנדר פולונסקי ויצחק יולובסקי. בתקרית אחרת הושלכה פצצה לחצר בית-ספר. מספר הנרצחים עלה, כשיהודים נהרגים על-יד כפר סבא, יקנעם, חיפה וצפת. במקרה האחרון התפרצה כנופיית ערבים לביתו של סופר עני ורצחה אותו ואת שלשת ילדיו הקטנים בדם קר, למרות תחנוניה קורעי-הלב של אמם. תקרית שזיעזעה במיוחד את הקהילה היהודית היתה הירצחן של שתי האחיות הרחמניות היהודיות, מרתה פינק ונחמה צדק, בפיצוץ רכבת בלב תל-אביב. העיקר היה להרוג ביהודים - איש לא נהנה מחסינות.

נשים; ילדים; גם "המקורבים" לערבים. לואיס ביליג, מרצה מכובד לספרות ערבית באוניברסיטה העברית, שהקדיש את חייו ללימודים ערביים ו"התיידד" עם הערבים, נרצח בביתו הירושלמי.

השלב הראשון של המרד הערבי, החודשים אפריל-אוקטובר 1936, הסתיים עם שמונים ושנים יהודים הרוגים ויותר מארבע מאות פצועים. הנזקים לרכוש היו נרחבים - לא פחות ממאתים אלף עצים הושמדו וכן 16,500 דונם תבואות. אמדן הנזקים הגיע למיליונים.

רק בסוף 1938 שמו קץ לרציחות, ואיפשרו להיטלר לפתוח בשואה האירופית שלו. הקהילה היהודית בארץ-ישראל מנתה את חלליה: חמש מאות ושבעה עשר אנשים, נשים וטף. הנזקים לרכוש הסתכמו בעשרות מיליונים. חורבן והרג. הערבים הבהירו מעל לכל ספק שעצם הנוכחות הציונית, שפירושה יהודים החותרים למולדתם שלהם, אינה מקובלת עליהם ותיתקל רק בחורבן  ובהרג.

דבר לא השתנה, אין דבר היכול להפתיע אותנו. ב-23 ליולי 1937 אישר הועד הערבי העליון - דוברם של ערביי ארץ-ישראל - הצהרת מדיניות המתייחסת להצעות ועדת פיל המלכותית לחלק את הארץ לשתי מדינות, האחת יהודית והאחרת ערבית. הצהרתו קבעה כי "ערביי ארץ-ישראל הם בעלי הארץ... ואילו היהודים מהווים מיעוט פולש אשר לפני המלחמה לא נהנה ממעמד חשוב בארץ זו, ואשר קשריו הפוליטיים עמה מנותקים זה אלפיים שנה בקירוב...

"הערבים מאז ומתמיד דוחים את ההצהרה (של בלפור) שנמסרה ליהודים כהתחייבות שבריטניה לא היתה צריכה לטול על עצמה, כי היא נוגדת כל עקרון טבעי, באשר מטרתה לבסס עם זר בארץ ללא הצדקה מכל [[47]]
סוג שהוא ליישובם כאומה, ולהעביר לבעלותם ארץ המיושבת,  כאז כן היום, על-ידי בעליה ההיסטוריים, הערבים".

כזאת היתה הצהרתם לפני שהיו "שטחים מוחזקים", המיושבים על-ידי יישובים יהודיים המהווים "מכשול לשלום". הכרזה זו הושמעה לפני שהיה "צבא כובש" הקורא תגר על ארגון האומות המאוחדות, שאז כלל לא היה קיים. ככה דיברו הערבים, וכאלה - החורבן וההרג - היו מעשיהם גם לפני קום מדינת היהודים. מה שנאמר אז, חושבים גם היום, מה שנעשה אז, היו עושים גם היום,  אילו נתנו להם את ההזדמנות. האם ניתן להם?

היהודי הראשון להירצח במהומות 1936-1938 היה ישראל חזן; הוא נרצח ליד טולכרם באפריל 1936. כעבור ארבעים ושלוש שנים, באוקטובר 1979, התנגשה מכונית שבה נסע צבי לאופר בן עשרים וארבע, במשאית מטולכרם. לאופר נהרג במקום, ונהג המכונית נפצע קשה. כשהגיעו חיילים למקום הזדעזעו למראה עיניהם: ערבים צעירים, תלמידים מבית-הספר הסמוך, רוקדים, שרים ומוחאים כף באושר מופגן סביב המכונית על שני היהודים שבה.

דבר לא השתנה. ואם לא יבין היהודי את הגורם האמיתי להתמודדות הערבית-יהודית, הוא באמת יעניק - חלילה וחס - לערבי את ההזדמנות שהוא שואף אליה. מה שמפריע לערבי אינו יישוב יהודי ביהודה. מה שמטריד אותו ומה שהוא גמר אומר בלבו לחסל - הוא מדינת היהודים.

מנותק JewishGirl

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 2723
מספרי הרב כהנא הי"ד - לשיכים בעיניכם
« להגיב #3 ב- : דצמבר 25, 2011, 21:02:49 »
הקפצה.

אפשר המשך?