הרחוב הפלשתיני מתחמש ללא הרף כחלק מתסמונות האנרכיה והאימה השולטת ברש"פ. מחירי הנשק מאמירים והביקוש רק עולה.
ברשות הפלשתינית אוספים כעת נשק. הרבה נשק. לא רק החמאס והג'יהאד-האיסלמי, אלא גם אזרחים פרטיים. ולא בגלל צה"ל, אלא בגלל האנרכיה והתוהו-ובוהו שהתפשטו ברצועה מאז נסוג משם צה"ל.
אירגוני פתח וחמאס צוברים אמצעי לחימה, וכמעט כל אירגון מחבלים המכבד את עצמו מפטם עצמו באין-ספור כלי נשק – והאזרחים המודאגים קונים גם הם נשק, להגנה עצמית מפני אחיהם. "אני מרגיש שאני רגוע ומשוחרר מחרדה, כאשר יש לי נשק אישי בבית. כי כך אני מסוגל בכך להעניק ביטחון לעצמי ולמשפחתי וגם לרכושי, בצל חוסר הביטחון בזירה הפלשתינית" – סיפר לא מכבר תושב הרצועה לסוכנות הידיעות "רשת פלשתין לחדשות".
המרוץ של קניית כלי נשק בחברה הפלשתינית הפך להיות רב –תכליתי. האוייב הישראלי הפסיק להיות היעד הראשי והיחיד של המרוץ הזה. האלימות הפנים-פלשתינית, שהתבטאה בקרבות אכזריים בהן נפלו קורבנות בשני הצדדים היריבים, הגבירה את הנטייה בקרב ציבורים רחבים בחברה הפלשתינית להחזיק בנשק אישי ל"הגנה עצמית". ככה זה כשהשלטון לא מסוגל לספק לאזרח ביטחון עצמי.
מחירו של רובה מסוג M-16 הגיע לחמישים אלף שקל. בשיא מלחמת אוסלו מחירו נע בין 12-18 אלף שקל.
הלחימה הפנים-פלשתינית עודדה כל אחד מהצדדים היריבים – בדרך כלל חמולות אוייבות - לחפש אחרי מקורות אספקת נשק, כדי להצטייד בנשק הטוב והיעיל ביותר. ה-M-16, הרובה הצה"לי הוותיק, נחשב לנשק המוביל, כיוון שהתחמושת שלה שכיחה, ואין צורך להבריח אותה ממדינה אחרת.
מחירו של אקדח אישי הגיע ל-18 אלף שקל - פי שלושה מהמחיר הקודם.
הסחר בנשק גרר איתו, כמובן מאליו, סחר בכדורים, שהרי מה התועלת ברובה ללא תחמושת? הסחר הזה, ברבבות כדורי רובים, הפך להיות באחרונה אחת התופעות השכיחות בחברה הפלשתינית. רוב הקונים מבקשים כדורים של אקדחים מסוג -14 מ"מ. הביקוש לכדורים של רובי - M-16 דווקא פחת בהשוואה לתחילת מלחמת אוסלו.
בעיסקאות הללו מעורבים גם סוחרים ישראלים, יחד עם מתווכים מערביי ישראל. אלו מהווים את המקור הראשי לאספקת הנשק למשפחות הנלחמות זו בזו ברצועה.
העליה המבולבלת במחירי כלי נשק דחקה את אלה שאין להם את יכולת כספית לקנות כלי נשק יקרים, לקנות רובי ציד כגון ח'רטוש ודפאש. רובים אלה מיוצרים בשטחי האוטונומיה, והמחירים שלהם הרבה יותר נמוכים מאשר קלאצ'ניקוב או עוזי.
