שלום, שמי יוסי, נולדתי למשפחה מסורתית, משפחה הרוסה, שהתפרקה עם גירושין, היה לי מאד מאד רע כילד, לא הבנתי למה, לא הבנתי איפה ה' ולמה הוא לא עוזר לי מול כל הרוע סביב, ובגיל 6 החלטתי להיות חילוני אתאיסט (אמרתי לעצמי בלב: "אמא ואבא חרא, - - - - - - חרא", אני לא צוחק בכלל, ככה אמרתי לעצמי בגיל 6.), ונמשכתי למדעים מדויקים, כי בכל זאת מאד בער בי הרצון לדעת את האמת. בגיל 27 שוכנעתי בקיום אלוהי, ע"י הסבר שנתן המשתמש hebraic למישהו אחר, פה בפורום הזה. (כי הוא הוכיח קיום אלוהי בדרך שמתאימה לאוהבי מדעים: "אין יש מאין, ולכן היה משהו שהוא תמיד היה, ואם היה כזה, אז הוא חייב היה להיות רק אחד" משהו כזה).
היום, כשאני חושב לאחור, אני מזהה שהיו פעמים שניצלתי בדרך נס:
א. בכיתה א' כמעט טבעתי, (מישהו אמר בזלזול שאני לא יודע לשחות, אמרתי לו שכן, אז הוא דחף אותי לבריכה). ואז ילד אחר הושיט יד והציל את חיי. אבל זה שהציל את חיי לא היה נחמד באופן מיוחד, הוא סתם היה עוד ילד, אני די בטוח שיד ה' הייתה שם, כי כל הילדים בבית הספר שלי היו סנובים חסרי רגשות.
ב. בגיל כלשהו, שוב כמעט טבעתי - ילדה דחפה אותי לבריכה - נתפסתי על אחד השחיינים שעברו שם. אף אחד לא שם לב שכמעט טבעתי, אפילו השחיין עצמו שנתפסתי עליו לא שם לב לקיומי... איך זה יכול להיות? מה, אתה לא שם לב שמישהו נתפס לך על הגב? זה אנושי בכלל? הוא פשוט המשיך לשחות עד השפה, כאילו אף אחד מעולם לא נגע בו, וכשהודיתי לו (כמה פעמים), כלום, המשיך לשחות.
ג. בגיל אחר, עשינו ל"ג בעומר, ילדים משכבה גבוהה יותר זרקו עלינו אבנים. פגעה לי אבן בברך. די גדולה. היא אמורה הייתה לרסק לי את הברך. אבל לא, אני בקושי הרגשתי שהייתה בכלל מכה. אין דבר כזה.
ד. לפני כמה שנים עברתי תאונת דרכים (עם ערבים שהתנגשו בנו מאחורה) כי אמא שלי לא יודעת להסתכל במראות לפני שהיא משתלבת בנתיב, או כי ערבים ניסו להרוג אותנו, או שניהם. בכל אופן, אף אחד לא נפגע, אף אחד מאיתנו, ואף אחד מהם. הרכב התהפך ועשה פרסה והגיע לצד השני של הכביש, אני צעקתי 3 פעמים "אהההה" "אהההה" "אההההה", השאר לא צעקו.
כשאזכר בעוד מקרים, אומר לכם אותם.
אני תוהה, האם גם לכם קרה משהו שנראה היה לכם כמו הצלה על-טבעית.
אני חושב שהשם נתן לי לסבול הרבה, אבל שמר עליי חי.
