מי שעדיין לא קרא את נקודה טובה בעלון של "קוממיות" כדי לו למהר לקראו, ולמי שלא יודע על מה אני מדבר אז שיקרא סיפור יפה.
כבר זמן רב היו עסוקים חלוצי גרעין אלון מורה בתכנונים. המקום נבחר, הציוד נאסף והאנשים היו מוכנים לקריאה, אולם המועד נדחה מפעם לפעם. העילה לעיכובים החוזרים ונשנים היתה חוסר הרצון להתנגש עם הממשלה והתקוה לקבל אישור להתיישבות. במשך הזמן הזה חיכו להכרעת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. אך הדיונים בנושא לא הניבו פירות, וסבלנותם של חברי הגרעין החלה לפקוע, עד ליום בו החליטו לעלות ויהי מה, עם אישור הממשלה או בלעדיו. הרב נתן את ברכתו, והיום נקבע. חברי הכנסת מנחם בגין, אריאל שרון וגאולה כהן הוזמנו להצטרף לעליה, אלא שבגין ביקש לעקב עוד את התאריך עד אשר יפגש הרב צבי יהודה עם שר הביטחון, שמעון פרס. הפגישה הוזמנה, ופרס פתח ואמר בפני הרב שהוא מזדהה עם רעיונותיהם של הגרעין, אלא שקיים חוק בנידון, ואין כל אפשרות לעוקפו. לשמע דברים אלה אמר הרב נחרצות כי אין שום חוק שיעמוד כנגד מצוות יישוב הארץ, והוסיף ואמר כי לא שונה מצווה זו משאר מצוות, וכי היא אף בבחינת 'יהרג ובל יעבור'.
ואכן, למחרת יצא הרב עם עוד כמאה אנשים, נשים וילדים מבית שאן לכיוון חווארה, השוכנת דרומית לשכם. כעבור שעה קלה מאז בואם כבר נפרש הציוד בשטח ומוטות נקבעו בקרקע הסלעית והקשה, כשעליהם נמתחו חוטי תייל. בתוך השטח המגודר החלו להימתח אוהלים, הופעל גנרטור ואף מגרש משחקים קטן אולתר במקום. הרב צבי יהודה הסתובב כל העת בין האנשים וחיזק את רוחם, ולאחר שהוקמו האוהלים פנה רבנו לטעת עץ, ולאחר מכן בירך בהתרגשות 'שהחיינו'. גם חברי הכנסת שרון וגאולה כהן נטעו עצים, ואף ניטע עץ בשם בגין.
אולם הרגעים לא ארכו עד שהגיעו החיילים, שצפו כל העת במתרחש והמתינו לפקודה. ואמנם זו לא איחרה לבוא, ורבין, ראש הממשלה דאז, התקשר לאלופים והורה להם לפנות מיד את המתנחלים מהשטח. הטלפון הועבר לשרון, והאחרון הציע פשרה לפיה תועבר ההתנחלות למחנה צבאי סמוך עד שיתקיים דיון בממשלה על כך. ואמנם הסכימה הממשלה לפשרה זו, ואף רוב חברי הגרעין נטה לקבלה. אולם הרב צבי יהודה עמד בתוקף על כך שאין לזוז מהשטח, ואף נזף בצעירים על מחשבות הנסיגה. ואכן, דבקים ברוח הרב, החליטו המתנחלים להישאר למרות שהיה ברור כי השלב הבא יהיה התנגשות עם כוחות הביטחון.
ואכן כך היה. החיילים פעלו בפראות, הפילו מתנחלים וגררו אותם, ואף תלמידי הרב לא שקטו והשיבו מלחמה, וגם אחרי שנגררו לאוטובוסים ניסו לפרוץ החוצה. בכל משך הפינוי האלים עמד הרב צבי יהודה קוק ואחז בגדר, ומשבאו אליו לשכנעו שיתפנה, היה מטיף לחיילים ואף התבטא בצורה קשה ואמר כי זה בבחינת יהרג ובל יעבור ו"כמו שאי אפשר לאלצנו לאכול חזיר ולחלל את השבת, כך לא תאלצוני לזוז מפה. אתם יכולים להביא מכונות יריה ולירות בי". הוא הוסיף ותקף את הממשלה ואמר, שאין לה כל זכות וסמכות מוסרית לגרש יהודים ממקום זה. בהמשך הפינוי עבר הרב מקצין לקצין ואמר כי מעשיהם יזכרו לדראון עולם, על כך שצבא יהודי פינה ישוב מארץ ישראל.
הלילה הלך והחשיך, והמתנחלים פונו כולם לאוטובוסים. בשטח נותר יחידי הרב צבי יהודה לבדו, מביט על כל ההרס, וכאב בליבו. הישוב חרב, אמנם, אמר בליבו, אולם עוד נשוב ונבנה, נשוב ונחונן את עפר השומרון והארץ כולה.
הימים עברו, ונסיונות התנחלות נוספים נעשו, ומכל פינוי יצאו חברי גוש אמונים מחוזקים ומעודדים. וכיום, עשרות ישובים פרושים בשומרון ובבנימין, ואלפי מתנחלים מקיימים יום יום את חזונו של הרב צבי יהודה, ואף במחיר מסירות נפש על ארץ ישראל.
זה פשוט מראה לאן ה"ציונות הדתית"הידרדרה אם השנים.
