ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן (קרח ט,ז-א)
בגמרא סנהדרין (קי) אמרו: "כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרוח וכעדתו". ובגמרא קדושין (עא) מובא שבארץ ישראל היו בודקים בזמן ששנים רבים ביניהם מי הוא השותק המוותר ראשון, ולפי זה ידעו שהוא מיוחס, מפני שאדם שאוהב לריב שמץ של פסול יש בו. ועוד אמרו בגמרא סנהדרין (ז) שהתגרה דומה לפרצה קטנה של מים, שאם אין סוגרים אותה מיד היא מתפרצת ומתרחבת.
כתוב במדרש רבה: צא וראה כוחה של מחלקת שבכל העברות אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ואילו במחלקת עונשין קטנים וגדולים, ואפילו יונקי שדים. ולכן בבריאה כולה נאמר: "וירא אלקים כי טוב" וכו’". חוץ מיום שני שבו נבראה המחלוקת. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאין גדול יותר מהשלום שאפילו בשעה שעובדים עבודה זרה ויש ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות, אין הקדוש ברוך הוא יכול להזיקם. וכמו שנאמר (הושע ד’): "חבור עצבים אפרים הנח לו" אולם אם הם עובדי ה’ גדולים והם במחלוקת (כותונת פסים).
ויקח קורח (קרח טז-א)
בן שבע שנים היה רבי ישראל מהוסיאטין בעת שלמד את דברי רש"י בפרשת קורח: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו".
פנה הילד אל מלמדו, הרב החסיד ר’ יוחנן מסקאליט ושאל: "מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד והלא לאדם יש שתי עינים!"
"אדרבה", ענה המלמד, "אמור אתה!"
והילד הסביר: "מה הסיבה שהאדם נברא בעל שתי עיניים? כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא יתברך שמו, ואילו בעין השניה עליו להתבונן בשיפלות עצמו.
"וקורח", המשיך הילד, "מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, ובעינו האחת בודאי היטיב לראות את גדלותו של הבורא, אך העין השניה, זו שבה צריך היה לראות את שפלותו עין זו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה יוצאת ממנו וכלל לא ראה בה את שפלות עצמו!" ולכן יש לנו ללמוד לקח מעצת קורח, ובכל פעם שהיצר הרע מושך אותנו למחלוקת אנחנו נגיב לו בשלילה.
מעשה שהיה בחסידות מסוימת באירופה שכל החסידות התנגדו להשקפת עולמה הרוחני של אותה חסידות, והויכוח הלך והחמיר ומשך אחריו לשון הרע חירופים וגידופים רחמנא ליצלן. החליטו להוציא על החסידות הזאת חרם, לא דיברו איתם כלל ולא השתדכו עם בניהם ובנותיהם כל החסידות הסכימו להוציא את החרם חוץ מחסידות אחת קטנה.
בציווי של האדמו"ר החליטה שהיא אינה מתערבת וסותמת אוזנים החסידות שבאו לדבר ולשכנע את אותו אדמו’’ר הוא אפילו לא היה מוכן להקשיב ולדעת על מה ולמה המחלוקת.אך חסידיו ידעו וכמה מהם התחילו להתערב ולהשתתף במחלוקת האדמו"ר כינס בשבת קודש את כל חסידיו ופסק חד משמעית שאסור לאף אחד להשתתף במחלוקת ואותה שבת היתה פרשת קורח וזעק וצעק להתרחק מהמחלוקת כמו מאש כי היא לא מרחמת על יונקי שדיים.
וכדי לשכנע את חסידיו סיפר מעשה באריה מלך החיות שיומיים לא הזדמן לו טרף והלך ביער רעב ועצבני. קיבתו הצטמקה ונעימות שאגתו הפילו פחד בכל היער ופיו היה מסריח מרוב שלא טעם כלום במשך יומים והחליט לכנס את כל החיות ושאג שאגה גדולה וחזקה ובין רגע כל חיות היער נאספו מרוב פחד ואימה כולם באו חוץ מהחיות הראויים לטרף כמובן.
כולם מסתכלים על האריה הזועם שאומר כבר יומים שאני לא אכלתי כלום ואני עצבני לכן אבקש שקט ביער ופתאום הביט מבט עצבני על הזאב ואמר, אתה מר זאב והזאב פחד ושאל מי אני?
אמר לו האריה תתקרב מהר תריח את הפה שלי ותאמר לי את האמת, האם יש לי ריח רע בפה או לא. התקרב הזאב בשיקשוקים, פתח האריה את פיו וחשף את שיניו החדות. הריח הזאב את פיו המסריח ואמר הכן יש לך ריח מסריח. התעצבן האריה וזעק איך אתה מעז לומר לי דבר שכזה וטרף את הזאב באכזריות והניחו מאכל לנשרים. כל היער הזדעזע וברח עבר שבוע ועדיין לאריה לא היה טרף הסתובב העצבני וזעק שאגה גדולה שמזמינה לאסיפה את כל החיות.
האריה קרא לסוס אתה מר סוס התקרב מהר, ותאמר לי אם יש לי ריח מסריח בפה כי לא אכלתי כבר שבוע הסוס התקרב בפחד והריח את פיו ואמר בליבו אני אהיה חכם הזאב אמר את האמת ונטרף אני אשקר והנצל אמר הסוס בפחד וברטט לאריה שאין לו ריח מסריח בפה. שאג האריה וכעס וקרא לו שקרן כיצד יתכן שאין לי ריח בפה הלוא שבוע לא טרפתי והתנפלי עליו ושחטו. מרוב שהמעשה מזעזע נחרדו חיות היער וברחו כעבור שבוע האריה כבר איבד את השפיות והיה עצבני שאין כמוהו. ושאג שאגה גדולה וכולם התאספו וראו אותו ממש רועד ומקציף ומרוב עצבים וכולם מתוחים כי אינם יודעי מה יהיה הפעם והפעם שאג האריה לכיוון השועל. בוא הנה מהר השועל משקשק מפחד ואומר מי אני? כן אתה אומר הארי רוץ לכאן מהר. והשועל הלך בשיקשוקים ובקול מגמגם אמר לו הארי אני כבר שבועיים לא אכלתי וברצוני לדעת אם יש לי ריח רע בפה, תקריב את אפך לפי ותאמר לי מה אתה מריח. פתח האריה את פיו והריח אותו השועל פחד פחד אימים כי הזאב אמר את האמת ונטרף הסוס חשב להתחכם כששיקר ונטרף ומה אני אומר חשב השועל, אך השועל היה ערמומי והבחין שהארי רוצה תשובה שיהיה לו סיבה לזרוק את זעמו על חיה מסכנה ופתח את פיו ואמר בפחד שאיננו מריח כלום כי אני מנוזל ואפי סתום. שמע האריה את תשובתו ובא לזעקו ולטרוף אך לרגע שעיכל את סברת השועל אכל את עצביו בליבו כי לא היה לו שום סיבה לטרוף אותו וכך יצא השועל בריא ושלם והארי זעק ושאג לשמים ומרוב כעס ועצבנות.
עד כאן המשל. אמר להם האדמו"ר הנימשל ברור מאליו למה אסור לכם להתקרב לאש המחלוקת כמו שהתקרב קורח וניכבה תהיו גם אתם כאותו שועל מנוזל שאפו סתום ולא מריח באש המחלוקת. ברגע שתריחו ברגע שתישמעו אחד מהצדדים אתם תהיו חייבים לישפוט ולהביע עמדה אם תגידו זה צודק או זה אינו צודק המחלוקת תיטרוף אותכם כי כל מה שהיא רוצה זה שתריחו הסירחון שבפי המחלוקת כדי שתיבלע אותכם חיים אנשים נשים וטף ועד יונקו שדיים כמו שקרה לקורח לכן איני רוצה לדעת במה מדובר וזה לא מעניין אינני רוצה שבחסידות שלי יריחו את ריח המחלוקת אלא תהיו כאותו שועל מנוזל שלא מריח כלום ואז לא תהיה תביעה עליכם משום צד שהוא. ודברים אלו חדרו וגרמו לתוכחה גדולה בכל אירופה עד שהחליטו לבטל את החרם להתרגל אחד לשני בטוב וברע (מעשיהם של צדיקים).
בנו של החפץ חיים מספר בספר "שיחות החפץ חיים" סיפור דומה על מניעת מחלוקת:
פעם התלקחה מחלוקת בישיבה בראדין בקשר למשגיח הישיבה. מחצית הישיבה עמדו לצידו והמחצית השניה התנגדו לו. כדי להכריע בין הצדדים, הושיבו בית דין שהיה מורכב מטובי הלמדנים.
בתחילה העלימו את הענין מהחפץ חיים, אך מאוחר יותר, כשנודע לו הדבר, היתה לו עוגמת נפש גדולה. הוא נכנס לישיבה ודיבר כשעתיים במרירות נפש על עוון המחלוקת. בין יתר דבריו הוא אמר:
"הרמב"ם פוסק בהלכות דעות שכת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא. בספרי על הלכות לשון הרע, אמר בעל ה"חפץ חיים", השמטתי הלכה זו בכוונה תחילה, כי לא רציתי להביא דברים כה חריפים בספרי. אבל גם אם לא העתקתי דין זה, סוף סוף הלכה היא.
מובא בגמרא שהתנאים התאספו פעם, והחליטו לשפוט ולמנות את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, מפני שבפסוק כתוב עליו כי עשה את הרע בעיני ה’. עודם מדברים בענין זה ואש יצאה ושרפה את הספסלים שעליהם ישבו. למרות שהיה בכך אות, שאין מסכימים עמם בשמים, לא השגיחו והתקבצו שנית להוציא את החלטתם לפועל. גם בפעם הזאת עכבו אותם משמים על ידי בת קול.
ויש לתמוה, מה איכפת בשמים מהחלטות בני אדם, עד שראו לנכון להפריע להם בדיוניהם? אלא, האמת היא שמיום שניתנה התורה לבני אדם נמסרה הרשות לבית דין של מטה, וכפי שמחליטים כאן למטה, מקיימים בבית דין של מעלה. ואם היו פוסקים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, באמת לא היו יכולים להכניסו לשם.
כמו כן, אמר ה"חפץ חיים" בנידון שלנו. כל אחד מבעלי המחלוקת חושב: "אני פועל למען האמת, ומכיון שאני בן תורה ומתיגע בלימודי בודאי לא ידחוני מהעולם הבא". אמנם דעו לכם! אם הרמב"ם פוסק דין להלכה, לא יועילו בעולם הבא שום עצה וזכות!
עם סיום דבריו הסתלק החפץ חיים מהמקום, ולא היה מוכן להשתתף בדיונים. בכל זאת, לאחר זמן, כאשר המחלוקת לא שקטה, לחש החפץ חיים באוזנו של המשגיח, כי למען קיום הישיבה יעתיק מקומו לישיבה אחרת. (מורשת אבות).
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלח בני ראובן (קרח טז-א)
בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קרח את קרח, איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קרח: מצוה חדשה צוה אתנו היום, היא מצוות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קרח: כך אמר לנו בשם הש"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד’ כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלשה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום הוא בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך ציוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך.
ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מלבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה, הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלווים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלווים וגילח כל שערה שבראשכם, שכך אמר שציוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכן אמר שציוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלווים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס. אמר לה קרח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו. אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלשתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג ולקלס.
כששמע קרח את כל זאת מאשתו אמר בלבו: יש לבקש אנשים כדי לחלוק על משה, היה הולך ומסובב בכל מחנה ישראל ולא הכירו אותו, כי היה מגולח לגמרי, השפה והזקן וגבות העיניים. שאלו אותו: מי עשה לך כל זה. ענה: כך עשה לי משה. ולא לי בלבד עשה כך אלא לכל הלוים, שהיה מנענע אותנו כמו לולבים והיה אומר לכל אחד הרי את טהור, הרי את טהור. ולאחיו אהרון הלביש וקישט והושיב אותו כמו כלה באהל מועד. וכששמעו אויביו של משה את הדברים האלה התחילו אף הם לחדד את הסכין והסיתו את כל בני ישראל ואמרו: כיצד אפשר לסבול את משה זה. שעשה עצמו מלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולשני בניו עשה סגני כהונה. התרומה לכהן. כ"ד מתנות כהונה, לכהן. אחרי כן נאספו סביב קורח המון אנשים וקורח התחיל ללגלג על משה ובדא דברי ליצנות מליבו. אמר להם: שמעו ואספר לכם מעשה שאירע לאלמנה עלובה שהיתה גרה בשכונתי. וכך היה המעשה: בשכנותי גרה אלמנה עניה, ולה היו שתי בנות. וכל רכושה היה שדה אחת קנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה. התחילה אותה אלמנה לחרוש השדה שלה. אמר לה משה: הזהרי שלא תחרשי בשור וחמור יחדיו. שכך ציוה הקב"ה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. וכשבאה לזרוע אמר לה משה: הזהרי שלא תזרעי שדך כלאים. באה לקצור אמר לה משה: הזהרי להניח לקט שכחה ופאה. באה לשים הדגן באוצר אמר לה משה: עליך לתת תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, והאלמנה סבלה בדומיה ועשתה ככל אשר ציוה לא משה. וכשראתה כך אמרה האלמנה: לא כדאי לי להחזיק שדה ולהתחייב בכל הטורח הזה. מכרה את השדה וקנתה ב’ טלאים כדי להשתמש בצמרם, שתגזוז אותם ומכך יתפרנסו היא ושתי בנותיה. וכשהכבשים עמדו ללדת בא אהרון ואמר לה ליתן לו את הבכורות, שכך ציוה הקב"ה: כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלהיך. סבלה האלמנה צערה בדומיה ונתנה לו את הבכורות. אחר כך כשבאה לגזוז את צמרם, שוב בא אהרון ואמר לה: עליך לתת לי את ראשית הגז שכן אמר הקב’’ה: ראשית גז צאנך תתן לו. אמרה האלמנה עד עכשיו נפלתי בפח ולא יכולתי להיפטר. עכשיו אשחוט אותם. כששחטה אותם שוב בא אהרון ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה האלמנה: אני רואה שגם בשחיטתם לא נפטרתי מהם אם כן אעשה הכל חרם ונראה מה יאמר.כשעשתה הכל חרם בא אהרון ואמר: עכשיו תתני לי הכל. שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה. וכך נטל ממנה הכל ולא השאיר לה ולב’ בנותיה שום דבר ומתו ברעב. אלו הם המעשים שעשה משה עם אחיו, והם תולים הכל בהקב"ה ואומרים שכן ציוה להם הקב"ה ולא ציוה.
ומן הסיפור הזה שסיפר להם קורח מוכח כמה גדול כוחה של לשון הרע, שאע"פ שהשומעים יודעים שכל מה שמדבר בעל הלשון הרע, שקר וכזב, בכל זאת נכנסים הדברים לליבם, שהרי כשהיו ישראל במדבר לא היה מקום לא לחרישה ולא לזריעה, כמו שאומר הכתוב: לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ). אם כן מהיכן היתה לאותה אלמנה שדה שחרשה אותה וזרעה אותה ואהרון תבע ממנה את מתנותיה. ועוד שעדיין לא נצטוו על מצוה זו של מתנות, ועוד בהיותם במדבר לא היו חושבים כלל בעניני מזונות, שהכל היה יורד להם מן השמים, אם כן כיצד מתה אלמנה זו מרעב. אלא כל הדברים האלה בדא קורח מליבו כדי לדבר לשון הרע, ונכנסו הדברים לליבם של מחוסרי הדעת.
ויקח קורח טלית שכולה תכלת ועמד בפני משה ושאל אותו, טלית שכולה תכלת חייבת בתכלת או לא, אמר להם: חייבת. התחילו ללגלג ואמר: כיצד יתכן שטלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטר אותה, ואילו טלית שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. חזרו ושאלו אותו: בית מלא ספרים חייב במזוזה או לא. אמר להם: חייב. שוב התחילו מלגלגים עליו, אמרו: כיצד יתכן הדבר שבית ריקן מספרים, אם נותנים בפתח ב’ פרשיות קטנות שהם שמע והיה אם שמוע די בכך, ובית מלא ספרים, שיש בו גם חומשים עם כל פרשיותיו שהם מאתים ושבעים וחמש, אינו דין שיהיה פטור מזוזה. ומכאן מוכח שכל המצות מדעתך יצאו. ולכן נסמכה פרשת קרח לפרשת ציצית כדי ללמדנו שתחילת מחלוקתו של קרח היתה בענין הציצית, וזהו מה שאומר הכתוב: ויקח קורח, שלקח טלית שכולה תכלת ועמד בפני משה כדי להתחיל לריב עמו.
ויש אומרים שזה שאומר הכתוב ויקח קורח, שלקח את ראשי העדה והסית אותם שיעשו עמו יד אחת. וי"א שויקח לשון ריב ומחלוקת כמו שנאמר: מה יקחך לבך שהוא לשון התנגדות וריב.
וזה ששאל קורח למשה ב’ השאלות האלו האחת בטלית והשניה במזוזה, מפני ששני הדברים האלו היו נוגעים למחלוקתו, שהתחיל לריב עם משה ואהרון. שהמזוזה רומזת למשה שעל ידו ניתנה תורה, וזו היתה מעלתו. והתכלת רמז לאהרון שמעלתו היתה בגלל בגדי הכהונה. ורצה לומר: מאחר שכל העדה כולם קדושים ומלאים תורה, שכולם אנשים גדולים, למה הם צריכים למזוזה שהוא משה ולתכלת שהוא אהרון.
ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם (קרח טז-ב)
כלומר אותם האנשים שקמו על משה ואהרון היו אנשים גדולים ("חשובים") קריאי מועד. שהיו קוראים להם בכל אסיפה שכינסו לדון בצרכי העדה. אנשי שם. אישים מפורסמים, שבכלל האנשים האלו היו י"ב הנשיאים שהביאו קרבן בחנוכת המזבח. והשאר היו ראשי הסנהדרין
ויש אומרים אנשי שם. שהיו חכמים ביותר שידעו את שם המפורש.
ויש אומרים שחשבון ר"נ האנשים האלה שלקח קרח מפני שרצה ליקח מכל שבט הסנהדרין קטנה שהם כ"ג אנשים, ומי"א שבטים יוצאים רנ"ג איש והשלושה היו דתן ואבירם ואון בן פלת.
וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (קרח טז-ה)
מחר יודיע הקב"ה מי הוא זה שהצדק עמו. ובאותה שעה לא עשה משה דבר אלא נפלל על פניו ארצה, ורצה לומר בזה: כי אין כל גדולה, שאני דומה לעפר האדמה.
ויש אומרים לפיכך נפל על פניו שרצה לומר בזה: לי אין פנים לעמוד פני הקב"ה ולהתפלל עבורם, לפי שזה להם העוון הרביעי. ועד העוון השלישי הייתי מתפלל עליהם. שהעוון הראשון היה חטא עגל, ושם התפלל עליהם כמו שנאמר: ויחל משה וגו’. העוון השני היה במתאוננים, ושם נאמר: ויתפלל משה וגו’. החטא השלישי במרגלים ושם נאמר: ויאמר משה אל ה’ ושמעו מצרים וגו’ וכשראה הסרחון הרביעי במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו.
משל למה הדבר דומה. לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלוש. כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך שלא יקבל עוד ממני. וזהו שנאמר כאן: וישמע משה ויפול על פניו. ר"ל אין בי כח עוד להתפלל עליהם. ואז סופם תדעו שהמחלוקת לקחה נשים וטף ולא הבחינה. (תנחומא ורש"י).
רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’...וידבר אל קורח ואל כל עדתו...רב לכם בני לוי (קרח טז, ג-ז)
קרח ועדתו ערערו על סמכותו של משה רבנו וכפרו בעיקר טענו שמשה רבנו בדאי ודואג לחלק את המשרות הבכירות ובעלות הכבוד, לו ולמשפחתו הקרובה, ואומרים למשה "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’" (במדבר, קרח טז, ג-ז) אומר המדרש אגדה אתה מלך, ולאהרן אחיך עשית כהן גדול. ולא ציוה הקדוש ברוך הוא אלא מדעתך אתה נותן שררה לכל מי שתרצה, ע"כ. זוהי כפירה בעיקר, כי כל מעשי משה רבנו הם על פי הגבורה, ואם חס וחלילה משה בדאי, עלולים לחשוב שהוא בודה דברים נוספים, כגון שאר מצוות התורה ששמעו מפי משה.
ואמרו חז"ל בירושלמי (סנהדרין י, א) רב אמר קרח אפיקורס היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולה תכלת, ובא לפני משה ושאל טלית שכולה תכלת, מהו שתהא חייבת בציצית? אמר לו חייבת וכו’ בית מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו חייב וכו’, אמר לו בהרת כגריס (טומא צרעת) מהו? אמר לו טמא. אם פרחה בכולו? אמר לו טהור. אמר קרח אין תורה מן השמים, ולא משה נביא ולא אהרון כהן גדול, ע"כ. ומכיון שכפרו בעיקר, מובן עונשם החמור שהאדמה בלעה אותם ונשרפו אותם מאתים וחמישים מקטירי הקטורת.
ואמרו בגמרא (סוטה יג ע"ב) אמר רבי לוי ב"רב לך" בישר במחלוקת קרח ועדתו ב"רב לך" בישרוהו בבקשת משה רבינו להיכנס לארץ ישראל. ב"רב לך" בישר "רב לכם בני לוי" (במדבר קרח טז, ז). ב"רב בישרוהו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ואתחנן ג כו) ע"כ (רש"י והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מידה, ע"כ). כעין זה אמרו במדרש רבה (יח יח) על הכתוב "רב לכם בני לוי", אמר הקדוש ברוך הוא למשה את מחית בחוטרא (=מקל) ובמה דמחית את לקי. את אמרת "רב לכם", למחר את שמע "רב לך" ע"כ (פירוש "מתנות כהונה" אתה הכית אחרים במקל, ובמה שהכית תלקה בו גם אתה).
ננסה להבין, הרי משה רבנו נהג כדין עם הכופרים, כפי שהוסבר לעיל, אם כן, מדוע כביכול משה נענש על כך מידה כנגד מידה שהקדוש ברוך הוא עונה לו באותו מטבע לשון "רב לך"?
אך מצינו במדרש אל יתהלל (הובא בבית המדרש חלק ו אוצר המדרשים עמוד 17) על הכתוב "אל יתהלל עשיר בעשרו" (ירמיה ט, כב) זה קרח בן לוי, שנתגאה בעושרו ונכשל. אמר לו (למשה רבנו) למה תשתרר עלינו בן עמרם ותתגאה עלינו? אמר לו משה לבוקר משפט. בבוקר נתקבצו אצל קרח מאתים וחמישים איש במחתות הקטורת, מיד עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו ריבונו של עולם! נבואה זו ששלחתני אמת היא? אמר לו אמת, ועתה תראה מה אעשה לקרח. ולמה נקרא שמו "קרח"? שבימיו נעשה קרחה בישראל. מיד רמז הקדוש ברוך הוא לארץ ובלעתם עד טבורם. צעק קרח ואמר משה! רחם עלינו! אמר להם משה "רב לכם בני לוי", מיד נבלעו. והשאר נשרפו, ע"כ.
מדרש זה מחדש, שהאדמה לא בלעה אותם תיכף לגמרי, אלא בשלבים. תחילה עד טבורים, וביקשו רחמים מאת משה רבנו, ואז ענה להם משה "רב לכם בני לוי" ואחר כך נבלעו באדמה ונשרפו.
על אותו משקל מובא במשנת רבי אליעזר (או "מדרש ל"ב מדות" הוצאת הימן פרשה חמישית) גדולה הצלת בנים לאבות יותר מהצלת האבות לבנים, שהאבות אינן מצילין..אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנום...והלא קרח היו לו בנים צדיקים ומפני מה לא ניצל בזכותן? אלא משה רבינו ביקש מלפני הקדוש ברוך הוא שלא ינהג עם קרח במידת רחמים כדרך שהוא נוהג במידת הרחמים עם כל אדם, אלא במידת הדין, שנאמר "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני" (במדבר, קרח טז, כט) איזה הוא "פקודת כל אדם"? אף על פי שהיו לו בנים צדיקים אינו ניצל בזכותן. ומנין שהיו לו בנים צדיקים? שנאמר "ובני קרח לא מתו" (במדבר פנחס כו יא). ע"כ.
ממדרשים אלו אנו רואים שקרח ועדתו ביקשו רחמים. והיה אפשר למצוא זכות על קרח, דרך בניו. ובמדרש תנאים (עמוד 178, מובא בתורה שלמה במדבר, קרח טז מאמר ע בביאור) נאמר: עמדו ובקשו מחילה ממשה רבנו, ע"כ. ובכל אופן לא הלך אתם משה לפנים משורת הדין, אלא לפי הדין, ואמר להם: "רב לכם בני לוי".
ענין זה גם היה בחטאו של משה רבנו. על פי דין משה רבנו חטא (כמובן לפי דרגתו) ולא היה זכאי להכנס לארץ ישראל, אם בגלל מי מריבה. ואם כפי שאומר האברבאל (במדבר חקת , כ) שמשה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ישראל בגלל שהוא גרם לחטא המרגלים, לכן כביכול לא יתכן שמי שגרם לחטא המרגלים יכנס לארץ ישראל וכל הדור ההוא לא יכנס. אבל אף אל פי כן ביקש משה רבנו שהקדוש ברוך הוא יתחשב בו לפנים משורת הדין. ולכן לשונו של משה היתה "ואתחנן" ועל זה נאמר בדברים רבה (ב, א) אמר רבי לוי וזה לא בא משה אלא בלשון תחנונים, "ואתחנן". המשל אומר הוי זהיר שלא תיתפס מקום דבורך, כיצד? כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות כי תשא לג יט) אמר לו מי שיש לו (זכויות) בידו "ורחמתי" במידת הרחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו (זכויות) בידו "וחנותי: במתנת חינם אני עושה עמו. ובשעה שהיה משה מבקש להיכנס לארץ ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא "רב לך: אמר לפניו ריבונו של עולם! לא כך אמרת לי כל מי שאין לו (זכויות) בידו "וחנותי", במתנת חינם אני עושה עמו, עכשיו איני אומר שמתבקש לי אצלך מאומה, אלא חינם עשה עימי. מנין? ממה שקרינן בענין "ואתחנן אל ה’" (דברים ואתחנן ג, כג) ע"כ.
משה רבנו מבקש לפנים משורת הדין, "ואתחנן", שהקדוש ברוך הוא יכינסו לארץ ישראל כמתנת חינם. ועל זה עונה לו הקדוש ברוך הוא "רב לך" כמשקל על "רב לכם בני לוי". הרי גם הם ביקשו רחמים לפנים משורת הדין והיה אפשר למצוא להם זכויות, ובכל אופן אמרת "רב לכם בני לוי", באותו משקל עונה הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: כשם שאז עמדת על קיום הדין, כך כאן הריני עומד על קיום הדין. (מדרש אור חדש)
לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה’ ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (קרח טז-יא)
חזר משה ואמר לעדת קרח דעו בודאות שזה שאתם מתקהלים ומתכוננים לריב עמי, לא עלי אתם חולקים לפי שאני עשיתי הכל על פי ציווי השי"ת, והמחלוקת הזאת היא כנגד השי"ת, ולא עלי. וכן אהרון, אילו היה לוקח בעצמו את הכהונה הגדולה היה לכם סיבה לריב עמו, אבל מאחר שהקב"ה הוא שנתן לו את הכהונה מה יש לכם נגד אהרון שתלינו עליו. ועוד, וכי ראיתם באהרון שהתנשא על אדם או שרב עם אדם מעולם שבאתם לריב עמו, שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה’, ולכן אומר הכתוב הנועדים על ה’, ר"ל דעו שזה שאתם מריבים, לא עמנו אתם מריבים אלא עם הקב"ה.
וכשתתבוננו תראו שכל הדברים האלה אמר משה רבנו, ולא מצינו שהשיב לו קרח דבר. אבל זה שלא השיב על דברי משה, לא מפני שהסכים עמו אלא נמנע מכך בגלל רוב רעתו שהיה ערום ברעתו אמר בלבו, אם אשיב על דברו עלול משה לנצחני בדברים, שהוא חכם גדול ממני, ולכן מוטב שאשתוק ולא אשיב לו כלל, וכשראה משה שאין לו כל תועלת בדיבורו עמו, נפרד ממנו.
ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. (קרח טז, לא-לב)
וכן מה שנאמר ויאבדו מתוך הקהל בא לרמוז שלא נקברו שם מתים, אלא הארץ פתחה פיה עד התהום ונשארו שם חיים כפי שהיו למעלה על טפם ונשיהם, ולא היו אלא אבודים מתוך הקהל. וישראל שמעו את קולם מלמעלה מה שצעקו מלמטה, שבשעה שבלעה אותם האדמה היו צועקים: משה אמת ותורתו אמת שהורידה מלמעלה. והם בדאים (אלשיך ורבנו בחיי).
וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקלם כי אמרו פן תבלענו הארץ (קרח טז-לד)
ששמעו קולם מלמעלה ונסו.
ומעשה היה ברבה בר חנה שהיה הולך בדרך אמר לו טייעא (מנהיג השיירא) שהלך עמו בא ואראך מקום שבו נבלע קרח. הלך רבה בר חנה עם הטייעא וראה שני פתחים באדמה שיצא מהם עשן. לקח חתיכת צמר ושם אותה בקצה החנית ותחב אותה לתוך הפתחים האלו והוציא צמר חרוך. אמר הטייעא לרבה בר חנה: התכופף ושים אזנך לפתח הזה, ועשה כן ושמע קול יוצא משם האומר: משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. אמר לו הטייעא לרבב"ח דע שבכל ראש חודש מהפכים להם הגהנם כמו בשר בקדרה, ואומרים כן משה אמת ותורתו אמת והם בדאים.
ויש לכם לשאול, למה הם צריכים להוסיף והם בדאים והרי באומרים משה אמת ותורתו אמת ממילא משתמע שהם בדאים והתשובה שאין פירוש הדברים כפי שאנו מבינים כיום, אלא כך הפירוש: זה שחלקו על משה לא מפני שטענו שנבואתו אינה אמיתית, שאם היה כך לא היה עוונם גדול כל כך, שהרי הם טעו בענין הזה. אלא הם ידעו שנבואת משה רבנו אמת היא וזה שחלקו עליו היה כדי להכעיס. לכן היו אומרים: משה אמת ותורתו אמת, שזה שחלקו מפני שהיו בדאים, שבשקר חלקו. ולכן אומר קודם הכתוב: וירדו חיים שאולה וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה’. בזה שירדו חיים שאולה ישמיעו את הדברים האלוף תדעו שהם ניאצו את ה’ וכל מעשיהם היה להכעיס ולא טעו במחלוקתם. (מעם לועז)
ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמשים ומתאים איש מקריבי הקטורת (קרח טז-לה)
ובני קורח בזכות זה שחלקו כבוד למשה ניצולו מן המוות במהפכה הזאת. שבשעה שהיה קורח מריב עם משה, היו הם באותו מעמד וכבשו פניהם בקרקע, שלא היו יודעים מה לעשות. אמרו: אם אנו עומדים ומתערבים לכבודו של משה, נקרא שאנו מבזים את אבינו, שהרי הוא החולק עליו, ונצטוינו על כבוד אב ואם. ואם לא נעמוד ונתערב לכבודו של משה, נקרא הדבר שאנו עוברים על מצוות התורה מפני שיבה תקום. ולכן מוטב שנעמוד ונתערב לטובת משה אע"פ שאבינו הוא החולק עליו, וזה בזיון בשבילו. וכך עשו. ואע"פ שהיו במחלוקת אביהם. אבל בא שעה חזרו בתשובה ופתחה הארץ פיה כדי לבלוע אותם, ובאותה שעה נעשה כמו עמוד אש בגיהנם והם ישבו בקצה עמוד האש וכל ישראל ראו ואמרו: ינצלו אלו וניצלו, ונשארו בחיים. ואח"כ עלו לא"י והעמידו משפחה גדולה מהם, שיצאו מהם שמואל ובניו. והמזמור שאמרו בני קורח להצלתם הוא מזמור פ"ח שמתחיל: שמי מזמור לבני קורח למנצח על מחלת. והשיר שאמרו על אביהם הוא מזמור מ"ט המתחיל למנצח לבני קורח מזמור שמעו זאת כל העמים וגו’
הלקח ממחלוקת קורח ומאותה מחלוקת של קורח ילמד אדם לקח עד כמה הוא צריך להתרחק מן המחלוקת, שהרי בית דין של מעלה אין עונשים אדם כשהוא פחות מבן כ’ שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום, וקשה היא המחלוקת, שהקב"ה מאבד זכרם של בעלי המחלוקת, שכך אומר הכתוב: ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת (מדרש רבה).
ואמרו חז"ל אפילו שמו של קורח שהיה כתוב בפנקסיהם של אחרים נימוח מן הפנקס ולא נמצא, שכן אומר הכתוב: ותכס עלי הם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. מאחר שנאמר ותכס עלי הם הארץ אנו יודעים שנאבדו מתוך הקהל. אלא בא הכתוב להודיענו ששמם נאבד מן העולם. ויש אומרים שאין להם חלק לעולם הבא, שכך אומר הכתוב: ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, למה נאמר, ללמדנו שמלבד זה שכיסתה עליהם הארץ, אף נאבדו מתוך הקהל שאבדו בעוה"ב. ויש אומרים שחנה התפללה עליהם לפי ששמואל היה מזרעם, שיהיה להם חלק בעולם הבא. וזהו שנאמר בתפילתה: ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, שזה מוסב על בני קורח שהקב"ה הורידם לגיהנום והעלם.
ביאור הנהגתו של משה
ויש לכם לשאול שאלה גדולה בענין זה של מחלוקת קורח, שיש להבין הנהגתו של משה, שהרי בידוע שמשה היה רחמן על ישראל, וכשחטאו ישראל היה תמיד עומד ומבקש עליהם רחמים, ובמעשה העגל הגיע עד כדי כך שמסר נפשו עליהם למיתה, שאמר: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. וכמה פעמים רבו עמו והוא מחל להם, ולא זו בלבד שלא קילל אותם אלא אף ביקש רחמים עליהם, וכאן בענין של קורח נהג משה בכל חומר הדין, לא זה בלבד שלא התפלל עליהם, אלא אף קיללם והתפלל עליהם שיבלעו בארץ מקטנם ועד גדולם כלום היה חטא זה חמור מכל החטאים שחטאו עד עכשיו, ויותר חמור מחטא העגל, עד שלא היתה להם כל תקנה, ולכן קיללם.
והתשובה היא: לא אכזריות היתה כאן אלא רחמים מרובים, להציל את כלל האומה. שלא יתפשט הנגע הרע הזה בקרבם. משל לרופא מומחה הרואה מכה קשה שעלתה בידו של אדם, וראה בחכמתו שאם יניח למכה זו להתפשט בכל גופו סופה שתגיע ללבו וימות. אמר אותו הרופא: אם אני בא לנהוג בחולה במידת הרחמנות, אין טוב לו אלא שאתאכזר עמו ואקטע זרועו, וכך עשה. קטע זרוע וניצול. נמצא שע"י אכזריותו הצילו. ואם היה מרחם עליו היה אובד מן העולם. אף כאן ראה משה שקורח מתחיל לכפור בתורה מן השמים ובנבואת משה, ועלה בידו למשוך לצידו ר"נ איש שהיו כולם אנשים רשומים וחשובים, ועוד המון אנשים. וכשראה שנגע זה מתחיל להתפשט בכל ישראל ואז עלול הקב"ה לעשות כליה בכל האומה הישראלית, לכן מתוך רחמים נהג במידת הדין הקשה והתפלל עליהם שיאבדו מן העולם, כדי שלא יאבדו ישראל מן העולם (מעם לועז בשם אלשיך ורבנו בחיי).
קורח אדם פיקח רב גדול משבט לוי בעל רוח הקודש שראה שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא לכן התגבר עליו היצר הרע והוא החל להיתגאות ולפקפק במשה רבינו.
קורח בא אל משה עם 250 רבנים נשיאי עדה קרואי מועד שקוראים להם לכל ועידה ומועד ואמר למשה מרב חוצפתו אחרי כל מה שמשה תרם לעם ישראל במדבר כך: "משה כל העדה כולם קדושים ובינהם ה’ מדוע תתנשא על קהל השם". ועוד קרא לו שחצן ושקרן שהמציא מצוות משלו בתורה ח"ו.
חוצפה שכזאת משה רבנו שהיה מטופח בארמון פרעה החליט לצאת לגלות למען בני ישראל מתוך אהבת ישראל ועוד התחנן לבורא עולם שיתן את התפקיד של הנהגת העם לאהרון אחיו הגדול ממנו ועוד שכעס הקב"ה על עם ישראל בחטא העגל ורצה להשמדם אמר למשה כך: "הרף ממני טרם השמידם והעשה אותך לגוי גדול..." משה לא העדיף את כבודו וגדולתו אלא פתח בתענית ואמר מחני נא מספרך אשר כתבתה ועוד מעשים של אהבת ישראל במיוחד שהוא האדם היחידי בתורה שהעיד עליו הקב"ה שהוא עניו יותר מכל אדם אחר עלי האדמות וקורח מעיז לומר לו שהוא מתנשא אין חוצפה וגאוה יותר גדולה מזו.
אך כלל גדול יש בידנו כל הפוסל במומו פוסל מי שאומר לך גנב הוא אבי אבות הגנבים,ומי שאומר לך גאוותן הוא גאוותן בריבוע כי הוא מזהה אצלך את מה שיש לו את מה שקרוב אליו מה שטמון אצלו,זאת למעשה הסיבה שקורח הקניט את משה כי כל הפוסל במומו פוסל.
כדי לאמת ולהוכיח מימרא זו כמה פעמים יצא לנו לקנות דברים חדשים כמו מחשב רכב מסוג סובארו לצורך העניין עד עכשיו הוא לא היה ער כל כך למציאות של מכונית זו.
כאשר הוא התחיל לנסוע הוא שם לב שהרבה אנשים נוסעים בסובארו כמו שלו ומה קרה פתאום להתעוררות הזו.
עד עכשיו הסובארו לא היתה בראש מעיונותיו ולא ייחס חשיבות ופתאום אחרי שיש לו סובארו זה דבר קרוב אליו וחלק מחיו לכן שהוא רואה מה ששייך לו אצל האחר אז הוא מתפלא עד כמה זה נפוץ פתאום.
כך זה בדיוק במידות האדם אם יש אדם רכלן עם רשיון של היצר הרע והוא רואה אנשים מתלחשים בינהם ישר הוא חושב שגם הם מרכלים כי מה שיש אצלו הוא מזהה אצל האחרים,כי כל הפוסל במומו פוסל.
כמו שאמר הרב אבנר קוואס שליט"ה יש אנשים ששמים שלט ברכבם ימותו הקנאים עכשיו ניתן להסיק שאותו אדם מעיד על עצמו שהוא קנאי גדול בכך שהוא מפרסם בפראסיה את מה שטמון בו כי כל הפוסל במומו פוסל.
לכן קורח בעצמו שחצן,שקרן,שמתנשא על קהל ישראל כאשר הוא מנסה לפסול את משה באותן טענות שטמונות בו.
לעומת זו צדיק גמור כמשה שמע איך מלבינים את פניו ברבים במקום להתגונן ולרדת לרמה של קורח הוא פועל ההיפך שנאמר "וישמע משה ויפול על פניו".
משה במקום לעשות את קורח גל עצמות רק מעניו הקדושות, הוא מישתחווה אליו ממש מעשה לא מובן. משה שניצח את מלאך המוות כאשר עצר את המגפה של עם ישראל ועצר את בורא עולם במסירות נפש מלהשמיד את עם ישראל שעשה לעם ישראל ניסים במדבר ובמצרים הוא אינו יכול לחסל את קורח,ודאי שכן.
אך הוא פועל אחרת מאחרים הוא פועל בקור רוח ולא מראה לצד השני שהוא כועס ויצא מכליו כי ברגע שמראים לשני אי יציבות הוא גם יוצא מכליו ומתחיל לאבד את השפיות.
מכאן ניתן ללמוד ממשה לא לרדת לרמה של אנשים אל תען לכסיל כהיוולדו כמו שאמר שלמה המלך,ולכן תישתחווה אליו.
השאלה הנישאלת מה כל מי שיקניט אותנו נישתחווה אליו?
כן אם ניתקלתם בחמום מח שמקלל בכביש ובמיוחד אם הוא יצא מרכבו אליכם זועם.
חכם עניו בראשו ואינו מחפש צדק בעולם הזה כי זה עלמא דשיקרא אלא כדי לגמור מיד ומהר את המצב הלא נעים מישתחווה כמו משה אומר "סליחה אדוני טעיתי" ומיד השני יתפנצר כמו בלון נפוח כי הוא לא ציפה לתגובה ניכנעת והוא יכבוש את כעסו יעשה אחורה פנה ויגיד "טוב תפקח עיניים להבא",ובכך יסתיים בשלום המעשה.
כה נכון יפה לאנשים זרים אך מה אם חברנו משפחתנו שרבים איתנו איתם נגיב בדיוק אותו הדבר אך כדי שהם לא התרגלו להיות צודקים כל הזמן ויצלו את ליבנו הפשרן נמתין יום או שתיים כי אין מפיסים אדם בשעת צערו ואז ניגשים ללבן את העניינים.
כאשר אומרים רציתי לדבר אתך על מה שהעהשבוע שעבר כאשר התנצלתי הפניך אבל תדע לך שהתנצלתי כי אני מאד אוהב אותך ולא רציתי לצער אותך אבל אני חושב שאתה צריך לראות גם את הדבר מנקודת מבט שלי ולהבין למה פעלתי כך וכך...
אני מבטיח לכם שעכשיו חברך הוא כלי קיבול לקבלת מוסר אחרי שהוא נירגע ועבר זמן מה ובמיוחד אחרי סיפק את רגשותיו הנקמניות כאשר ניכנעתיו והיתבטלתה לפניו ביום הכעס ובמיוחד כאשר הוא רואה שכוונותך לשם שמים כאשר אחרי כמה ימים אתה מנסה ליישר הדורים האמינו לי הוא יקבל ויפנים כל מה שנאמר לו כי הוא ירגיש איש רע שלא רוצים לרדת לרמתו ומיד הוא יפעל בענווה ויתהפך בגישתו כאשר הוא בעצמו יתחיל להתנצל על התנהגותו.
אך מי שפועל כמשה רבנו חביב בעיני הקב"ה שנאמר "לענוים נתן חן",וידוע סופו של קרח שהאדמה שמסמלת ענווה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה "ולמקללי נפשי תדום ונפשי עפר לכל תהיה",מה עפר לא מדבר ולא מגיב כאשר דורכים עליו כך משה רבנו העניו.
לכן מי שמתנהג כעפר ואפר בורא עולם גומל לו מידה כנגד מידה כאשר גמל עם משה ועשה לו את מלחמתו כאשר האדמה שברה את הטבע ובלעה את קרח ועדתו.
לכן כתוב בפרקי אבות: איזה מחלוקת שאינה לשם שמים זה מחלוקת קורח ועדתו".
למה לא נאמר מחלוקת קורח ומשה רבנו כי משה לא ירד לרמה שלו והחריף את המחלוקת לכן משה רבנו דיבר בסיגנון שלו האישי כמו שמוזכר בפרשה.
ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח (קרח יז-יג)
מסירות נפש
ויהי ממחרת, אחרי שרוף ה’ את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור, אתם המתם את עם ה’ ויקהלו על משה ועל אהרון וירא כבוד ה’ ויכם הענן את אהל מועד, וידבר ה’ אל משה לאמור, הרומו מתוך העד הזאת ואכלה אותם כרגע, וכדבר ה’ את הדברים האלה ויחל הנגף בעם ויזכור משה את דברי מלאך המות אשר אמר לו מה יעשה אדם ועצר מגפה, ויאמר אל אהרון קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפרת עליהם ותעצר המגפה. ויאמר אהרון אל משה, הלהרגני אתה אומר, אחי? הן הקריבו שני בני נדב ואביהוא אש זרה וימותו לפני ה’, ועתה אתה אומר אלי, הוציאה את הקודש החוצה? ויאמר משה,ידוע תדע, אחי, כי ברגע דברך אלי את הדברים האלה החל הנגף בעם ויהי אך אמר משה את הדבר הזה, ויתעורר אהרון מאוד ויאמר, לא ידעתי ולא עלתה על ליבי כי בי תלואים חיי בני ישראל ועתה אמהרה לעשות כדברך, כי טוב אשר אמות אנכי ואלף אנשים כמוני ימותו, ואל יפול משערת איש מבני ישראל ארצה. וימהר אהרון ויעש כדבר משה, וירץ אל תוך הקהל ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.
אז נדברו בני ישראל איש אל רעהו ויאמרו, אמור אמרנו, מות בקטורת, כי על כן נשרפו שני בני אהרון ומאתים וחמשים איש, ועתה ראינו כי בהחל הנגף ויפול העם כעמיר מאחורי הקוצר, ויבוא אהרון אל הקטורת ותעצר המגפה.
כי את מעשר בני ישראל...והרמתם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר (קרח יח כד-כט)
תרומה גדולה תחילה מפרישים תרומה לכהנים שנאמר (דברים יח יד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך..תתן לו" ואין לה שיעור מהתורה אך חכמים נתנו לה שיעור עין בינונית עין טוב עין רעה התרומה אינה מותרת באכילה אלה לכהנים שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב י).
מעשר ראשון אחרי תרומה גדולה מימה שנשאר 10 אחוז מפרישים ללוים שנאמר: (במדבר יח כד) "ולבני לוי הינה נתתי כל מעשר בישראל" ומותר באכילה גם לישראל ואין עליו קדושה. כיום אין אנו מעשרים אותו כי אין אנו יודעים בודאות מי זה לוי אמיתי ומכיוון שאיננו יודעים ומותר לנו לאכול את חלקם אז אנו לא מפרישים אלא כמו לכהן (תרומה גדולה ותרמת מעשר) שאסור לנו לאכול מהם כי יש עליהם קדושה אז זה לא משנה אם אנו יודעים בוודאות מי כהן אמיתי בכל מקרה אסור לנו לאכל מההפרשה ולכן אנו מפרישים וזורקים לפח בתוך שקית נילון וכדומה.
תרומת מעשר הלוים חיבים להפריש מעשר ראשון הניתן להם 10 אחוז משל הכהנים שנאמר: (במדבר כו-כח) ואל הלוים תדבר ואמרת...כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאיתם בנחלתכם והרימותם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר ונתת...לאהרון הכהן" והיא אסורה באכילה אלא לכהנים ולכן יוצא שמה שאנו מפרישים כיום בפועל זה מה שאין אנו יכולים לאכול ממנו זה תרומה גדולה + תרומת מעשר.
מעשר שני סדר זה נוהג בשנה (א,ב,ד,ה) ובשנים (ג ו) מפרישים מעשר עני שנאמר ’’מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ויבוא...והגר ויתום ואלמנה ...ואכלו שבעו". ואת אותו מעשר שני עלינו לאכול אותו בירושלים אך מכיון שיש טורח גדול לעלות לירושלים היו פודים אותו בכסף ושומרים בצד ובזמן שלושת הרגלים שחיבים לעלות לרגל לירושלים היו לוקחים את כל הכסף הפדוי שהתאסף וקונים בו מטעמים בשפע ואוכלים בירושלים הקדושה והשמחה היתה במעונה לכן ניצטוו לשמוח שנאמר ושמחת בחגך ולהביא קורבן שמחה וקורבן חגיגה שחגים חג לה’ וקורבן ראיה שנכנסים לעזרה של בית המקדש ורואים את השכינה שנאמר "שלוש פעמים בשנה... יראה כל זכורך בחג הסוכות בחג המצות ובחג השבועות ולא יראו פני ריקם" כלומר לא יבוא ריקם אלא לבוא עם קורבנות ומצב רוח טוב.
ידוע מעלת המעשר כי רבה עד שאמרו (תענית ט א) שבכל דבר אסור לנסות את ה’, חוץ מן המעשר שנאמר (מלאכי ג-י) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכך ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וגדולה מזאת אמרו במדרש רבה (שמות) על פסוק לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאל ט-ז) אמר רבי נחמיה אפילו שעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ושיש לנו בושת פנים.
