בתחילת תשכ"ח (1968) עבדתי כעורך משנה של העיתון היהודי הנמכר ביותר בארצות הברית, ה"ג'ואיש פרס", ובעוד מספר חודשים עתיד הייתי להתחיל לכהן כרב של בית כנסת בקווינס. במסגרת העבודה במערכת העיתון, היינו מקבלים הרבה מכתבים ושיחות טלפון מיהודים פשוטים שדיווחו על תקריות אנטישמיות, תקריות שמעולם לא הופיעו בעיתונות, ושזכו אך ורק לשתיקה מצד הארגונים היהודיים הגדולים. למשמע כל הדיווחים האלה כעסתי וחששותי גברו.
חטאו של הממסד היהודי היה כפול: קודם כל, ראשי הממסד היו אחראים לגסיסת התודעה היהודית אצל הדור הצעיר, כשהם מעצבים גירסה חדשה משלהם ליהדות, גירסה מתבוללת ומלאה צביעות. המנהיגות היהודית היתה אחראית בצורה ישירה ליהודים הצעירים שהפגינו בעד השמאל ונגד ישראל, או שחיפשו תשובות בשגעונות של זֶן, יש"ו, סמים ובריחה מהמציאות.
בנוסף על כך, שתיקתם לנוכח מצוקת היהודים הפשוטים היתה בלתי נסבלת. הם התייחסו בסלחנות לאנטישמיות — שלא פגעה בהם — ובאנוכיותם המטופשת האמינו שזו לעולם לא תפגע בהם.
לא היה ארגון יהודי אחד שהיה מסור באופן עקרוני למאבק למען יהודים בלבד או שהיה מוכן לנקוט אמצעים שאינם מכובדים ועדינים (ואנחנו ידענו שרק אמצעים כאלה הם יעילים). אף ארגון לא למד לקח מהפשע של היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הפחד וה"מכובדות" מנעו בעדם מלפעול למען הצלת שישה מיליון מאחיהם. אילו היו מקיימים הפגנות זעם אלימות, היו מצליחים להביא לתודעת האמריקאים (שלא ידעו על כך) את העובדות על מיליוני היהודים הנרצחים והנשרפים, ולעורר אותם להכרה שאם בעלות הברית יפוצצו את מחנות ההשמדה ואת הדרכים והגשרים אליהם, יינצלו אין ספור חיי אדם.
ועכשיו — אותו חוסר רגש, אותו חוסר יכולת להרגיש את כאבו של הזולת (היהודי), חזר על עצמו. המנהיגים היהודיים שניצחו על תהליך ההתבוללות לא ידעו מה משמעות הדבר להיות יהודי, ובסופו של דבר התוצאה היתה רגשי נחיתות ושנאה עצמית.
כבר נמאס לי לשמוע את הטענה, כאילו בעיית ההתנכלויות ליהודים בשכונות אינה "בעיה יהודית", משום שהגורם להתקפות אלה אינה אנטישמיות אלא גורם אחר. אותה טענה הועלתה בקשר לדרישות למכסות ולאפליה מתקנת. בלי להתייחס כרגע לטעות שבטענה ולעיוורון כנגד העובדה שהאנטישמיות היא אכן גורם מרכזי להתנכלויות, צעקתי והדגשתי שהיגיע הזמן שיבינו ארגוני היהודים, שבכל מקרה שיהודי בסכנה, זו בעיה יהודית, בלי קשר לסיבות!
עברו שבועות, המשבר העמיק וארגוני היהודים נשארו אילמים ופסיביים. היה ברור לי שהיגיע הזמן להקים ארגון חדש, שהיגיע הזמן שתהיה לראשונה תנועה שהיא יהודית באמת. ארגון זה עתיד היה להיקרא "הליגה להגנה יהודית".
מטרת הליגה להגנה יהודית היתה ליצור מהפכה רדיקלית אצל הקהילה היהודית בחשיבה ובמעשה; לחזור לחשיבה יהודית מקורית המבוססת על העקרונות הבאים:
1) אנו מתנגדים בתוקף להשתלבות בחברה לא-יהודית הזרה ליהדות. העם היהודי הוא עַם גאה, נפרד וייחודי עִם ייעוד ומגמה נבדלים.
2) בכל שאלה של סדר עדיפויות, האינטרסים היהודיים תמיד קודמים. אף אחד לא יעזור ליהודי, חוץ מאחיו היהודים. על כל יהודי חובה להרגיש את צער אחיו, ולסייע לכל יהודי במצוקה, כיון שכל היהודים מהווים יחד את עם ישראל, אומה אחת שאינה ניתנת לחלוקה. (אנו משוכנעים שאדישותה של היהדות האמריקאית בזמן מלחמת העולם השנייה ואי נכונותה לעשות את כל מה שהיה צריך להיעשות למען הצלת יהודי אירופה היוו גורם ישיר להשמדתם. כמו כן, ידענו שיהודים רבים היו ניצולים, אילו שעו אל דבריהם של אלה שעודדו אותם בשנים שלפני המלחמה ללמוד לירות. היינו נחושים בדעתנו לא לחזור על טעויות אלה.)
3) השאלה העיקרית שצריכה להישאל כאשר דנים בכל נושא שהוא, היא: האם זה טוב ליהודים?
4) זמן רב יהודי ארצות הברית היו נתונים תחת השפעתה של מערכת תעמולה שקרית וטרגית, שנוהלה על ידי מנהיגים יהודיים שוחרי התבוללות. תעמולה זו הביאה את היהודים להאמין שארצות הברית היא פתרון מושלם וחיובי ליהודים. לא זו בלבד שאין הדבר כן, אלא היא עלולה מאד מאד להיות הפתרון השלילי ביותר ליהודים. משום כך עלינו ללמוד להגן על עצמנו; עלינו ללמוד להשתמש בנשק; עלינו להפוך את תדמית היהודי מתדמית של יצור נפחד וחסר ביטחון לתדמית של מי שמוכן לרוצץ את גולגולתו של האויב ולהגן פיזית על זכויותיו, בדיוק כמו כל אדם אחר.
5) הכוח הכלכלי, החברתי והפוליטי של היהודים חייב להיות מנוצל כדי ליצור כוח יהודי אמיתי לטובת אינטרסים יהודיים. יש לראיין פוליטיקאים ולשאול אותם מה בכוונתם לעשות למען היהודים. תמיכה או אי תמיכה בהם תהיה על בסיס התשובות לשאלות אלה.
6) יש לעודד גאווה יהודית, במיוחד אצל הדור הצעיר, על ידי הקמת בתי ספר יהודיים ותמיכה בהם. יש להרחיק את ילדינו מבתי הספר הכלליים (הממשלתיים). היהודים הצעירים מורעבים רוחנית, וחייבים ללמד אותם יהדות והיסטוריה יהודית לאומית, במיוחד את מעשי הגבורה של המחתרות היהודיות בימי המנדט הבריטי.
מתוך העקרונות האלה התגבשה במשך הזמן השקפת עולמה של הליגה להגנה יהודית. זאת היתה מהפכה אמיתית. אבל המהפכה הזאת לא נועדה ליצור יהודי "חדש", אלא ליצור מחדש את היהודי המקורי. בניגוד לתנועות יהודיות אחרות, ששורשיהם ינקו מרעיונות מתבוללים ולא יהודיים, הליגה עתידה היתה להיות תנועה המבוססת אך ורק על מקורות היהדות.
והחשוב מכל היה שהליגה עתידה היתה להיות הרבה, הרבה יותר מארגונים יהודיים אחרים, שהיו ארגונים פרגמטיים ולא אידיאולוגיים. החידוש בליגה לא היה יצירת תנועה או ארגון, אלא רעיון, אידיאה. זהו הרעיון היהודי המקורי, שעבר בגלות עיוותים והמשיך לעבור תהליכי סילוף בעקבות האמנציפציה. הקמת הליגה היתה, כביכול, הצהרה מחדש על מהותנו הדתית לאומית המקורית, על דרכנו וייעודנו הייחודיים הגאים. מה שרצינו להבהיר ליהודי ארצות הברית היו הדברים האלה:
העם היהודי הוא עם דתי שהתהווה בהר סיני. אנחנו עם מיוחד, ויש לנו מורשת מיוחדת, התורה. יעודנו הוא לחיות בארץ ישראל ולהקים בה חברה שתחיה חיי קדושה וגדולה, חברה שתשמש דוגמה ומקור השראה לכל העולם.
1. אהבת ישראל
אהבת ישראל — לאהוב כל יהודי ויהודי, לא משנה היכן הוא, לא משנה מהן דעותיו, לא משנה מקום מגוריו, לא משנה צבע עורו או איזה שפה הוא מדבר בינתיים. כל היהודים הם חלק מהכלל הגדול, עם ישראל. כולנו אחים, ואהבת אח את אחיו היא היא אהבת יהודי את רעהו. זהו העיקרון הראשון של תנועת הליגה להגנה יהודית.
כאבו של כל יהודי בכל מקום שהוא הוא כאבנו. חדוותו של כל יהודי בכל מקום שהוא היא חדוותנו. אנו מחוייבים לחוש לעזרתו של כל יהודי שנמצא במצוקה ללא הבחנה, בלי לשאול איזה "סוג" יהודי הוא. כפי שגדולי החסידות אף פעם לא עייפו מלהדגיש את חשיבותה של אחדות ישראל ואת ערכו של כל יהודי ויהודי, כך אנו חובקים באהבה עמוקה את כל היהודים, ונשבעים לבוא לעזרתם בכל שעה.
הרי זוהי תמצית היהדות, כפי שאמר הקב"ה בכבודו ובעצמו: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: ...מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה...". (אליהו רבה כח)
אצלנו בליגה אין מסתפקים בתשלום מס שפתיים למושג "אהבת ישראל", אלא אנחנו פועלים על פיו. אין גבול למה שנהיה מוכנים לעשות כדי לעזור ליהודי בצרה. עלינו להיות מוכנים למסור את כוחותינו, עלינו להיות מוכנים למסור את כספנו, ואם צריך, עלינו להיות מוכנים גם למסור את נפשנו למען עם ישראל. אך יש עוד.
מסופר שהיגיע פעם יהודי עני לביתו של הרב הגדול, הרב יוסף דב בער סולובייצ'יק, רבה של בריסק, כדי לשאול שאלה בהלכות הפסח. הוא שאל אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע הכוסות של ליל הסדר בשתיית חלב. הסיבה לשאלה היתה, כמובן, שלא היה לו די כסף לקנות יין.
הרב סולובייצ'יק נענע בראשו לשלילה, והסביר שאין יוצאים ידי חובה בשתיית חלב. הוא הוציא מכיסו עשרים וחמישה רובל, סכום מכובד, ומסרו ליהודי כדי לקנות בו יין.
לאחר שהלך היהודי, פנתה הרבנית אל הרב ושאלה אותו: "אפשר לקנות יין בשניים-שלושה רובלים. למה נתת לו כל כך הרבה כסף?"
הרב הגדול חייך והשיב לה: "אם יהודי מבקש לשתות חלב בליל הסדר, האין זה ברור שגם לקנות בשר אין לו כסף?"
אין הרבה סיפורים המדגימים בצורה כל כך ברורה את המהות האמיתית של המושג אהבת ישראל. משמעותה של אהבת ישראל היא אכפתיות כל כך רבה ודאגה כל כך עמוקה לשלום הזולת, עד שהיהודי כבר מבין בצורה אינטואטיבית למה זקוק רעהו, בדומה לדאגת אם לבנה.
רבי דוד מלבוב לימד את חסידיו מהי אהבת ישראל באמצעות הסיפור הבא:
שני איכרים נשבעו להיות ידידים ולאהוב זה את זה לנצח. אמר האחד: "אם כך הדבר באמת, אמור לי מה אני צריך". ענה השני: "מניין לי לדעת מהם צרכיך?" אמר הראשון: "אם כן, אינך אוהב אותי באמת. כי אילו אהבתני באמת, היית יודע מה חסר לי בלי לשאול אותי...".
זוהי מהותה של אהבת ישראל. לצערנו, לנוכח דורנו היתום, לנו נשאר רק ללמוד על יופיה ועל עוצמתה ולהיות מודעים להעדרה.
בתקופה שלנו, הדוגמה הבולטת ביותר להעדר הרגש העמוק של אהבת ישראל היא התגובה, או יותר נכון, חוסר התגובה מצד המנהיגות שלנו בזמן השואה, כאשר ידיעות על מחנות ההשמדה החלו להגיע אל העולם היהודי המזועזע. המנהיגים היהודיים באמת אהבו יהודים, ובאמת דאגו לשלומם, אך לא אהבו ולא דאגו מספיק כדי שיהיו מוכנים לעשות הכל, כל מה שאפשר, כדי להצילם.
סירובו של הנשיא רוזבלט להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ ולקבל לארצות הברית ספינות של פליטים יהודיים היווה פשע. אולם איזו תגובה באה מצד מנהיגים יהודיים לפשע הזה? לא קריאה לחמישה מיליון יהודים אמריקאיים לצאת לרחובות, לא קריאה לשביתות שבת ולמרי אזרחי, לא צעידה המונית של רבנים לבתי הסוהר. הפשע הזה נתקל בסך הכל במחאות הכֵּנות הרגילות שחסרו תוכן ועוצמה. היהודים לא היו מוכנים לוותר על גלימת "המכובדות", גם כשהיה מדובר בהצלת נפשות של אחיהם. הדבר הזה הוכיח עד כמה לא תפסו נכונה את משמעותה האמיתית של אהבת ישראל. גודל המחדל שהיה אז, יובן טוב יותר על ידי לימוד ספרים כמו "מן המיצר", ספרו של הרב דב וייסמנדל, "כחש" של בן הכט ותולדות משפט קסטנר בישראל. כאשר קוראים ספרים אלה, ומתחילים לתפוס את גודל המחדל, מבינים שהמנהיגים היהודיים לעולם לא יוכלו לומר: "לידינו לא היה חלק בשפיכת הדם הזה".
היחס לבעיית יהודי ברית המועצות שוב מהווה דוגמה לחוסר רגישות לצערם של אחים בצרה. במשך חמישים שנות ההשמדה הרוחנית והלאומית של היהודים בברית המועצות, היו הרבה הזדמנויות ללחוץ על הרוסים לעשות ויתורים. פעמים רבות במשך התקופה הזאת היו הסובייטים בעמדת חולשה, זקוקים לסיוע מהמערב. ובכל זאת, המנהיגות היהודית — ורוב היהודים שבעולם החופשי — לא נענו לקריאות המצוקה של אחיהם, לא ניצלו את ההזדמנויות שנוצרו, ולא יצאו לרחובות להקים קול זעקה ולזעזע את העולם. למעשה, האדישות וחוסר האכפתיות שימשו עידוד וסיוע להשמדת היהדות הסובייטית.
בארצות הברית, בינתיים, התפתחו תנאי משבר למורים, לסוחרים ולעובדי המדינה היהודיים. שכונות יהודיות היו למרכזי פשע ואימה, וסטודנטים יהודיים נתקלו במכסות ובאפליה מתקנת במוסדות האקדמיים. כנגד כל זה נאלם קולה של המנהיגות היהודית ונעלם מרצה. קשה להבין לאן נעלם כל אותו להט שהפגינה המנהיגות היהודית למען כל מיני מטרות אחרות.
ובבעיה הבוערת מכולן — הסכנה לביטחוננו ולעצם קיומנו, ונושא העלייה לישראל — במקרה הטוב יש דממה, ובגרוע — הכחשת הבעיה. אין זו דרכה של אהבת ישראל.
העדר אהבת ישראל במובן הרחב ביותר מתבטא גם בתופעה של ארגונים יהודיים המקדישים סכומים גדולים של כסף וכמויות נדיבות של זמן ומרץ למען מטרות שאינן קשורות ליהודים. צריך שיהיה ברור: לאורך כל ההיסטוריה עמדו יהודים לצידם של גויים שסבלו, ונאבקו על צדק חברתי למענם. זאת על פי העיקרון ההלכתי האומר שמסייעים ללא-יהודי יחד עם היהודי. ואף על פי כן יש סדר עדיפויות ברור.
בעיות של יהודים הן אלה שקודמות אצלנו, בדיוק כמו שאצל השחורים קודמות בעיות של שחורים, וכמו שאצל האירים קודמות בעיות של אירים, ובצדק. לדאוג קודם כל לאלה שקרובים אליך — זאת הנורמה, זאת הדרך הנכונה. עם שאינו נוהג כך הוא עם חסר ביטחון ולקוי בשנאה עצמית, אשר מבקש בסתר ליבו לברוח ממורשתו, מבני עמו ומן הייעוד שלתוכו נולד.
הליגה באה להזכיר שיהודים חייבים קודם כל לפעול למען מטרות יהודיות. ארגון יהודי בא לעולם בראש ובראשונה בגלל עצם העובדה שקיימות בעיות יהודיות שצריכות להיפתר. על פי כל אמת מידה מוסרית, יש להקדיש את הכסף היהודי (שהושג על ידי אותו ארגון) ואת זמנם ומרצם של יהודים קודם כל למאבק על בעיות יהודיות. קיים עוני אצל היהודים; קיים סבל חברתי וכלכלי אצל היהודים. הבעיות האלה חייבות לקבל זכות קדימה. גם ההבנה הזאת כלולה במושג "אהבת ישראל".
כפי שציינתי כבר, קיימת טענה החוזרת על עצמה שוב ושוב בפי מנהיגים וארגונים יהודיים: "בעיה x אינה באמת בעיה 'יהודית'. ההתנכלות המסויימת הזו מכוונת לקבוצת אנשים מסוג מסוים, והיהודים הם פשוט חלק מהקבוצה הזאת". הטענה הזאת היא שערוריה. לפי טענה זו, התקפות על סוחרים, שרובם המכריע יהודים, אינה, בעצם, בעיה יהודית; גם אפליה מתקנת ומכסות, הפוגעות באופן ממשי בסטודנטים, באנשי עסקים ובפועלים יהודיים יותר מאשר באחרים, אינה בעיה יהודית. לפי טענה זו, פשע בשכונות היהודיות אינו מכוון נגד יהודים דווקא, ולכן אין הוא מוגדר בעיה יהודית.
איזו אירוניה יש בטענות האלה! הרי אותם יחידים וארגונים המשמיעים טענות אלה הם אלה הנוקטים עמדה בשם היהדות והיהודים בנושאים כה "יהודיים"107 כמו בולי חג המולד108, ויאטנם, רפורמה בחוקי ההפלות, דרום אפריקה והשיטה האלקטורלית. הם אף פעם לא הקפידו לעסוק בבעיות "יהודיות" בלבד. ויש כאן גם טרגדיה — חוסר הרגישות המתבטא בניסיון לסלק כל צד "יהודי" מבעיות של אחיהם מהווה פשיטת רגל לממסד היהודי.
כן, גם כאשר יהודים סובלים במסגרת אי צדק כללי או התקפה כללית, זאת בעיה יהודית, בגלל עצם העובדה שסובלים כאן יהודים. בין אם דה יורה (להלכה) או דה פקטו (למעשה) — אין זה משנה לנו בתור יהודים רגישים, בתור יהודים שבוערת בנו אהבת ישראל. הצרה היא שמנהיגינו הם יהודים מתבוללים שאיבדו קשר עם ה"עמך". כל שאיפתם היא להתמזג בשקט בנוף הלא-יהודי.
אילו חיו מנהיגים אלה ברוסיה בתקופה הצארית, היו טוענים שהמגמה הכללית של השלטון "להפוך לרוסים" את כל בני המיעוטים הגרים בגבולותיו, גם היא אינה בעיה יהודית, כי מדובר גם על פולנים, אוקראינים ועוד — לא רק על יהודים. אוי לעם שיש לו מנהיגים כאלה!
ואף על פי כן אין מקום לשנאת חינם. שנאת חינם בעם ישראל היא שגרמה את חורבן בית המקדש השני, והיא שהביאה ללילה הארוך של הגלות. שפע רב של אהבה בינינו היא שתחדש את בניין עם ישראל ואת רוממותו הגדולה.
במושג אהבת ישראל כלולה גם חשיבותה של ארץ ישראל. אין צורך בתנועה "ציונית" רשמית כדי לחוש אהבה עזה ונאמנות מיוחדת לארץ ישראל. מולדת יהודית היא מושג המציין חירות, ביטחון וחיים יהודיים בשלמותם. עלינו לשאוף למדינה כזאת, ועלינו לתמוך בה. חברי הליגה להגנה יהודית הם אוהבי ארץ ישראל ומסורים לאחיזה בה ולהגנתה. לארץ ישראל יש מקום מיוחד בליבנו, ודבר זה אינו סותר את נאמנותנו למדינות בהן אנו מתגוררים בינתיים.
אין לנו שאיפה גדולה יותר מהשאיפה לחיות במדינה היהודית. במיוחד בימינו, כאשר מתחילים עננים שחורים של שנאת יהודים לכסות את האופק, כאשר כל מי שמוכן לפתוח את עיניו מבין שאין ביטחון ליהודים מחוץ לארצם, נושא העלייה לישראל נעשה מרכזי עוד יותר במצוות אהבת ישראל. רק בישראל נוכל למצוא ביטחון מלא ורק שם תקוותנו.
ולסיום, אהבת ישראל קשורה לתורת ישראל, כלומר ל"דת", בקשר בל-ינותק. הליגה להגנה יהודית אינה ארגון "דתי"109; היא פתוחה לכל היהודים, גם לאלה שאינם שומרי מצוות. אבל יהודי אינו צריך להיות דתי כדי להבין שגאווה יהודית קשורה בעצם מהותה לייחוד שמעניקה לנו התורה, תרבותנו המפוארת. גם אלה שלא מקיימים את כל המצוות מכבדים בגאווה את המסורת היהודית, זו שנתנה לעולם את מושג הצדק החברתי, את הרעיון של א-ל אחד גדול ואת הרעיון שיש לבני אדם משמעת אשר מרוממת אותם מעל בעלי החיים האחרים. מורשת ישראל היא תמצית גאוותנו, היא מקור גדלותנו וייחודיותנו ואנו מכבדים אותה כראוי לה.
2. הדר
"הדר" — כבוד ישראל וגאוות ישראל. רעיון ה"הדר", רעיון שניסה המנהיג היהודי הגדול, זאב ז'בוטינסקי, להחדיר להמוני ישראל המדוכאים והמושפלים של מזרח אירופה, הוא עיקרון המלווה אותנו בכל עת. השנאה של האנטישמים היא ניסיון להשפיל אותנו; היא ניסיון להחדיר בנו תחושת נחיתות — והניסיון הזה יותר מידי מצליח. האנטישמים מצליחים לפתח בנו שנאה עצמית, בושה ושאיפה לברוח מהיהדות. הדר הוא גאווה. הדר הוא כבוד עצמי. הדר הוא ההתהדרות בעצם היותנו יהודים.
דברי ז'בוטינסקי מהדהדים בהוד:110
הדר! עברי גם בעוני — בן שר;
אם עבד, אם הלך, נוצרת בן מלך בכתר דוד נעטר.
באור ובסתר זכור את הכתר, עטרת גאון ותגר.
הגאווה שלנו ביהדותנו, בתולדותינו, בסבל שעברנו ובנצחוננו על סבל זה אינה גאווה מלאכותית. היא אינה גאווה שלילית. זו גאווה עשירה, גאווה בה זכינו בעמל רב. אנו מתגאים בעובדה שעם ישראל הוא זה שהביא לעולם את המושג של א-ל אחד שהוא א-ל חנון ורחום, את המושג של א-ל אחד שברא את האדם כדי שיגיע לקדושה. בעולם שהיה מלא רוחות ושדים ואלילים רבים, קם היהודי ועמד לבדו להכריז על אחדות הבורא. זו היתה תחילתה של התרבות המפותחת כפי שמכירים אותה היום. זה היה הרעיון שעתיד היה לכבוש את השכל האנושי. גאוותנו היא "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". אנו מתגאים בעובדה שהאלוקים רומם אותנו וייעד לנו תפקיד קשה, אך נהדר: "והייתם לי סגולה מכל העמים... ממלכת כהנים וגוי קדוש". והשליחות הזאת, שהיא המורשת היהודית, מבוארת לנו בתורה.
העלייה מבינוניות, ההתרוממות לקדושה — זה מה שאנחנו מסמלים, כמו שכתוב: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא, יט, ב).
מתוך עולם בו שלטו רודנות, עריצות, אי-צדק ואכזריות, מתוך עולם מלא שנאה, קמו היהודים ולימדו דבר חדש: הם הכריזו על המושג של קדושה כפי שהיא מבוארת במדרש:
"ללכת בכל דרכיו"111 — אלו דרכי הקב"ה, שנאמר: "ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת..."112, ואומר "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט"113. וכי היאך אפשר לו לאדם לקרוא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון... מה הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד...114 מה הקב"ה נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
הקריאה לקדושה, חותמו של עם ישראל, היא היא גאוותנו, והאמצעים להגיע לאותה קדושה הם מצוות התורה — הקשות, אך הנפלאות. אותה מורשת הקוראת להדר, לגאווה לאומית, קוראת לקיום המצוות הפרטיות:
השבת — השבת מטילה עלינו משמעת עצומה. היא דורשת מאיתנו להתפנות ממחשבות על רווחים חומריים, להתמסר יום אחד שלם לדברים נשגבים ולהגיע להכרה שכל ההישגים החומריים תלויים ברצון ה'.
כשרות — הלכות הכשרות מרוממות את האדם מהבהמה, ומעלות את פעולת האכילה מאינסטינקט הישרדות למישור רוחני.
טהרת המשפחה — הלכות אלה מעלות את היצר החזק ביותר שיש באדם, יצר המין, למושג הנעלה ביותר שקיים בעולם — האהבה.
קיום המצוות (אלה ועוד) מוסיף עוד יותר להדר שאנו חשים בעצם היותנו יהודים. ואולי תחושת ההדר מגיעה לשיאה בשעה שאנו נזכרים באותם פרקים בתולדות ישראל בהם בני עמנו סירבו בעקשנות לוותר על אמונתם חרף איומיהם ופיתוייהם של אויבינו. הגבורה האדירה הזאת מעלה בנו רגשות מעורבים של עצבות ושל גאווה מפוארת.
רשימת אויבי ישראל נראית אינסופית: פרעה (מצרים), אשור, בבל, המן (פרס), אנטיוכוס (יון), אדריאנוס (רומי), נוצרים קנאיים ברחבי אירופה ובאסיה הקטנה, מוסלמים קנאיים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, ואחרונים — תאומי הזוועה של זמנינו, גרמניה הנאצית וברית המועצות. אלה עומדים כאיום מתמיד על קיומו של עם ישראל, איום שנתקל בכוח רצון נחוש ובעמידה איתנה היוצרת בנו הדר.
כיצד אפשר לא לחוש גאווה וכבוד על עצם היותנו יהודים? אנחנו מאמינים שעם ישראל, עם תרבותו העשירה והמפוארת, עם כשרונו הנפלא, הוביל ומוביל בתחום האינטלקטואלי ובתחום התרבותי. אנחנו גאים בעקשנות שהפגין עם ישראל במאבק על קיומו. אנחנו מאמינים שלהיות יהודי, פירושו לשאת אתגר עצום ונורא של רוממות. והגאווה שלנו בכל אלה מיתרגמת לאורח חיים ולהתנהגות מיוחדת בחיי היומיום שלנו, של חברי הליגה להגנה יהודית.
ההעדר המוחלט של הדר ישראל מתבטא בצורה העגומה ביותר בדור הצעיר של הגלות. אין לצעירים הללו שום גאווה עצמית, שום גאווה בעמם, במורשתם, בהיסטוריה שלהם או בעתיד שלהם. במקומה יש שנאה עצמית וחיפוש נואש אחרי מטרות לחיים. כך אנו מוצאים את הצעירים הללו מעריצים לא-יהודים בתור גיבורים, לפעמים דווקא כאלה שהם אנטישמים המסורים להשמדת מדינת ישראל. מי שאינו מודע להיסטוריה שלו ולגיבורי עמו, ינסה למצוא גיבורים אחרים. מי שאינו יודע כלל על כל אותם דברים נפלאים שהיו מעוררים אצלו גאווה בעצמו ובעמו, יחפש עמים אחרים, יחוש בתוכו מזוכיזם וינטור שנאה להוריו, לדת, לרבנים, לבית הכנסת ולעמו.
לא רק הצעירים אינם יודעים הדר מה הוא. חוסר הגאווה היהודית מתבטא, אמנם בצורה עדינה יותר, גם אצל הוריהם. אותו דור, שהתאמץ כל כך לברוח מביטויים גלויים של יהדותו, החליף ערכי אמת יהודיים ב"יהדות" אחרת, גירסה סינטטית נוסח אמריקה. הוא החליף את המורשת הקשה, אך הנהדרת, בתרבות שכללה בעיקר מאכלים יהודיים, מסיבות בר-מצווה בזבזניות ומקומות נופש "יהודיים"115. הרדידות הזאת, הריקנות הזאת, משאירה את אותותיה גם על ההורים וגם על הילדים. היא מותירה חלל, ואם חלל זה אינו מתמלא בהדר ישראל, הוא יתמלא בשנאה כלפי כל דבר יהודי.
ומעל לכל, כשאין שורשים, כשאין גאווה במורשת, בהיסטוריה ובעם, לא ייתכן שיהיה כבוד עצמי. נשארת רק שנאה עצמית. בסופו של דבר, השנאה העצמית, הייאוש וחוסר השורשיות יובילו לשאיפה להרס עצמי ולתקוות אבדון. כאשר תקוות האבדון נשארת בתוככי היחיד, הנזק הוא הרס אישי. אך יש תופעה שמתחילה להיות שכיחה: תפיסה של "תמות נפשי עם פלשתים". במקרים אלה, האדם השקוע בשנאה עצמית אינו מסתפק באיבוד עצמי, אלא שואף לקחת עימו לאבדון כמה שיותר אנשים נוספים. במקרה הראשון, היהודי מתכנס אל תוך עצמו. סמים, הדוניזם116 או התאבדות — כל אלה הם אמצעים לבריחה ולהרס עצמי. במקרה מהסוג השני, הוא מחפש את מותו ואת מותם של כל אלה נגדם הוא מתמרד על ידי הצטרפותו לקבוצות מהפכניות.
כמה עצוב! איזה בזבוז, איזו טרגדיה! אילו היהודים הצעירים רק היו יודעים מה נמצא תחת ידם, ואת מה הם מאבדים כשהם זורקים זאת מעליהם! הליגה להגנה יהודית לקחה על עצמה לגאול את הצעירים שלנו באהבה ובהדר.
לגבי חברי הליגה המושג "הדר" מחייב גם מהפך בחיים הפרטיים. המוסריות היא אבן פינה ביהדות, ועל חברי הליגה ליישם זאת בחיי היומיום. זה מתבטא בהתנהגות כלפי הזולת; בצורת הדיבור, שתהיה בנחת ובאדיבות; בצורת ההליכה, שתהיה בגאווה, אך לא בשחצנות; בכבוד, שהוא דורש מאחרים, ושהוא מעניק להם.
הדר מיתרגם גם ליחס שבין חברי הליגה להגנה יהודית לבין מנהיגותה והשקפתה של התנועה.
הליגה להגנה יהודית מייצגת אידיאל והשקפת עולם; יש להתייחס בכבוד לכל פעיל ולכל תפקיד בתנועה בגלל המעמד והאידיאלים שהם מייצגים. ראשי התנועה נבחרו במטרה להיות מנהיגים. עליהם לקבל את הכבוד הראוי לתפקידים שהם ממלאים.
באותה מידה, על מנהיגי הליגה להגנה יהודית לגלות כלפי חניכיהם יחס של כבוד, יחס שכל מדריך ראוי לשמו מגלה כלפי אלה שהוא מבקש ללמד ולעצב.
וכמובן, תחושת הגאווה ממלאת את ליבו של כל מי שיודע שהוא זכה להשתייך לאלה התופשים את המהות האמיתית של חיים יהודיים; לאלה שנקראו למלא את חובתם ולהקריב למענה; לאלה שנענו לקריאה זו מתוך דחף פנימי של אהבת ישראל. עלינו להיות גאים בכך שאנו בחיל החלוץ. המילים "הליגה להגנה יהודית" יהוו חלק מהנחמה הבאה מתוך הידיעה שאנחנו מקדישים את חיינו למטרה קדושה.
כמה נפלא ביטא זאת ז'בוטינסקי, כאשר הוא כתב על החיילים הפשוטים של הלגיון היהודי במלחמת העולם הראשונה:
...העם היהודי לא השיב תודה לחייליו בשום דבר; הם לא מילאו גם את ידי להשתדל על קבלת תודה ממנו — יתקיימו גם בלא זה. ואולם בנשמתם חיה אותה ההכרה השקטה שהיבעתי כאן; ויבוא יום שילדיכם ישננו את שמותיהם של הקולונלים שלהם יחד עם האלף-בית. ולטוראים, לכל אחד מחמש המאות ולכל אחד מחמשת האלפים, רוצה אני לומר בתור ברכת פרדה מה שאמרתי פעם לחברי ה"חייטים", כשיצאתי לתמיד מן המחנה האחרון שלנו על יד ראשון לציון:
— אתה תחזור אל בני משפחתך רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חפשית — על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים ווזירים. ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון ישמט מהיד; ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבואין. התעורר אז וקום, גש אל המראה, והסתכל בגאון בפניך. הזדקף והתמתח והצדע: זוהי — מלאכתך שלך.117
3. "ברזל"
המושג "ברזל" — פירושו כוח; להיות חזקים כברזל. התדמית הגלותית של היהודים כיצורים חלשים, כמי שקל לדרוך עליהם, כמי שאינם משיבים מלחמה, היא תדמית שחייבת להשתנות. תדמית זו לא רק גורמת נזק מיידי ליהודים, אלא גם מנציחה את עצמה. כאשר יהודי בורח או נותן לעצמו להירמס, זאת ערובה לכך שבעתיד יותקף עוד יהודי בגלל התדמית שנוצרה והונצחה.
יותר מזה, כאשר הוא בורח, היהודי מתחיל להאמין שהוא אכן חלש ומוג לב. הוא מתחיל לאבד את הטיפה האחרונה של ביטחונו וכבודו העצמי. כבר ברור לו, שבפעם הבאה הוא שוב יברח, וגם בפעם הבאה וגם בפעם שלאחריה. הרבה מן השנאה העצמית שמוצאים אצל הדור הצעיר היא תוצאה של סלידתם ממה שהם רואים כחולשה שלהם ושל היהודים ככלל.
לא מספיק לדבר על השואה. דווקא שימת הדגש על השואה ועל רצח יהודים מוסיפה לתדמית החלשה וחסרת האונים של היהודים. היא מוסיפה לסלידה שיש ליהודי מעצמו ומעמו, ויוצרת את השנאה העצמית שמתבטאת אצל הדור הצעיר היהודי של היום.
לכן המושג "ברזל" הוא עיקרון בסיסי באידיאולוגיה של הליגה להגנה יהודית. אנחנו רוצים ליצור יהודים חזקים מבחינה פיזית, אמיצים ועזי נפש ללא חת, המשיבים מלחמה שערה. באנו לשנות תדמית בת אלפיים שנה של גלות, תדמית שחייבת להיקבר, כי היא קברה אותנו. אנו מתאמנים כדי להגן על חיי היהודים ועל זכויות היהודים. אנו לומדים להילחם, משום שעדיף לדעת איך להלחם ולא להזדקק לכך, מאשר להזדקק לכך ולא לדעת איך להילחם.
ז'בוטינסקי, המחתרות היהודיות בזמן הבריטים, היהודים הפרטיזנים במזרח אירופה, מדינת ישראל (במיטבה) — כל אלה פעלו לפי עיקרון ה"ברזל". כאשר עם ישראל משיב מלחמה במטוסים ובפעולות קומנדו, אין בכך שום דבר לא-יהודי. להיפך, סוף סוף עם ישראל מבין שכאשר מתעסקים עם עשיו, צריך להשתמש באותם כלים בהם משתמש עשיו. "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו" — לכתחילה, זאת גישה נכונה. אך יעקב אבינו הבין שלפעמים צריך לאמץ את השיטות של עשיו. חז"ל לימדונו שכאשר יעקב אבינו התכונן לפגישה עם עשיו, הוא התכונן בשלושה אמצעים: בתפילה, בדורון ובמלחמה. ובמקום אחר לימדונו חז"ל: "הבא להורגך, השכם להורגו".
אכן, אין ספק ש"ברזל" הוא מושג יהודי. כך היה מאז ומעולם, וכך יהיה תמיד, כל עוד המציאות היא שעם ישראל מהווה מטרה לפגיעה. אותם יהודים שמתנגדים לשימוש בכוח הם בדרך כלל אלה שאינם נפגעים. הפחד הגלותי וחוסר הביטחון מניעים אותם להיות להוטים בצורה אובססיבית אחרי אהדתו של הלא-יהודי בכל מחיר שהוא, כדי לשמור על רכושם. אין להם סיכוי להצליח. כל מה שיצליחו להשיג הוא שנאה מצד הגויים.
לפי מושג ה"ברזל", עם ישראל צריך קודם כל לזכות בכבוד מצד הגויים, ורק אחר כך יזכה באהדתם. ואי אפשר לבקש כבוד. אי אפשר לקנות כבוד. כבוד מבחוץ מקבלים רק כאשר יש כבוד עצמי. הפחדים שלנו וחוסר הביטחון שלנו הם תוצאות הגלות, הריחוק מארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא שמולידה "ברזל" ונורמליות. ההיסטוריה היהודית מלאה יהודים גיבורים שפעלו לפי כלל ה"ברזל": משה רבנו, בהכותו את המצרי, לאחר שגילה שאין איש שמוכן לעשות את מה שצריך לעשות; אברהם אבינו, באוספו את עבדיו למלחמה כדי לשחרר את לוט בן אחיו; יהושע; שאול המלך; דוד המלך; המכבים; בר כוכבא — אלה הגיבורים האמיתיים של ההיסטוריה היהודית, הם היו אנשי שלום, אנשי רוח, וכשנדרש — הם היו אנשי "ברזל".
ועם כל זאת, "ברזל" נשאר מושג מהפכני עבור היהודים בגלות. הרעיון הזה מדבר על שינוי יסודי בדרך התגובה שלנו לפגיעות בנו, בזכויותינו וברכושנו. הרעיון כולל, כמובן, נשק פוליטי ומשפטי וכל יתר שיטות ההתגוננות המקובלות. אך מעבר לכך, "ברזל" קובע שעל היהודים להיות חזקים מבחינה גופנית, ולהשתמש בכוחם זה כדי להילחם כשנדרש.
הרעיון הזה הוא מהפכני וזר כל כך ליהודי הגלות המתבוללים שאיבדו את ביטחונם ואת היכולת להודות באמיתות לא נעימות, ולכן הרעיון יגונה על ידי הפחדנים. ועם כל זאת, "ברזל" הוא הרעיון שחייב לחדור ללב, לשכל ולגוף של היהודי בגלות.
יש מי שיאמר שמושג ה"ברזל" הוא מושג לא-יהודי. אלה האומרים שטות כזאת הם אנשים שיהדותם נעצרה בגיל שלוש עשרה, אך משום מה דווקא הם נעשו "מומחים" בהשקפת היהדות. אם הדרכת יהודים להיות חזקים ולהחזיר מלחמה שערה ועמידה על כך שדם יהודי אינו זול הם דברים לא-יהודיים, יוצא מכך שמדינת ישראל היא ה"לא-יהודית" מבין כל המדינות. וכשהיא שולחת יחידות קומנדו לנמל התעופה של ביירות כדי "לעשות הבדלה"118 על שלושה עשר מטוסים, זהו גם כן דבר "לא-יהודי". כך לשיטתם.
שימוש בכוח כדי להגן על החיים ועל הרכוש תמיד היה מושג יהודי. אלה שלא מסתדרים עם הרעיון הזה פשוט הושפעו יותר מידי מרעיונות זרים.
4. משמעת ישראל
משמעת ישראל — אחדות וקבלת מרות. חוסר המשמעת וחוסר האחדות היו אלה שהביאו לחורבן עם ישראל. אחדות ישראל ומשמעת עצמית שלנו הן שיובילו לגאולה.
היה פירוד בעם כבר לפני יותר משלושת אלפים שנה. כאשר משה רבנו הצעיר הרג מצרי שהתנכל לאדם מישראל, הוא היה מזועזע לשמוע מפי שני עבריים, דתן ואבירם, שהם מאיימים להלשין עליו לפני פרעה. במדבר היה זה קורח שזרע פירוד בעם מתוך קנאה. לאחר הכניסה לארץ, הקרע הגדול ביותר אירע כאשר התפצלה הממלכה בישראל לשתיים — ממלכת יהודה וממלכת ישראל, דבר שהביא מאוחר יותר את היעלמות עשרת השבטים (ממלכת ישראל).
הגלות הארוכה בת אלפיים השנה נגרמה כתוצאה ממלחמת אחים בירושלים. מאז ומעולם אכל בנו הפירוד, ועל כך דרשו חז"ל את הפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".
היהודי הוא אינדיבידואליסט. וכמו בכל דבר, האינדיבידואליות, עם כל עוצמתה, עלולה להביא להרס ולאנרכיה. בימים אלה של משבר, רק אחדות בעם ומשמעת (קבלת מרות) יבטיחו לנו את המשך קיומנו. לכן חברי הליגה מתחנכים למשמעת עצמית.
הליגה מבוססת על מרכוז ומשמעת. בימי משבר אלה הסיבות לכך הן ברורות. מערכת כזאת מבטיחה גיוס חברים מהיר כשצריך; היא מאפשרת לסלק מהר אנשים בלתי יציבים שעלולים להתגלגל אלינו; היא מבטיחה שלא ייעשה שינוי בהשקפות הבסיסיות של הליגה להגנה יהודית; היא מבטיחה שיהיה ברור לכל סניף מקומי שהוא חלק מתנועה ארצית, ושאיננו קיים אך ורק כדי לפתור בעיות מקומיות מסוימות; היא מונעת מחלוקת פנימית, אותו יסוד הרסני כל כך לקיומנו.
ולבסוף, המשמעת הרעיונית. לא כל מה שנעשה ימצא חן בעיני כולם. החיים הם סדרה של פשרות והתאמה עצמית — כל עוד לא מדובר בעקרונות. למרות השוני וחילוקי הדעות הפוליטיים יש למצוא מכנה משותף במאבק למען הקיום היהודי. זהו פירושה של משמעת. פירושה הנחת שאיפות קטנוניות אישיות הצידה ושיעבודם למטרה העילאית. פירושה עבודה משותפת עם כל מיני אנשים, בלי להתייחס להבדלים שביניהם, למען המטרה הגדולה, קיום עם ישראל.
משמעת מבטאת את העוז להיות שונה, לעמוד לבד אם צריך. פירושה הליכה בדרכיו של היהודי הראשון, אברהם העברי. המילה "עברי" באה מהמילה "עבר", צד. אברהם אבינו עמד בעבר האחד, כשכל העולם עומד בעבר האחר. איזו בדידות! איזו איבה! איזו התנגדות! ובכל זאת, אברהם העברי שעמד בדד, יצר את עם ישראל. וכך גם אנו.
על חברי הליגה להגנה יהודית להיות חמושים בברזל ובפלדה כדי לנוע קדימה למרות המכשולים שיהיו תמיד בדרך; כדי להתקדם נגד סערה עזה של התנגדות; כדי להמשיך קדימה מול גינויים והעלבות אישיות; כדי לעמוד מול חיצים וקלעים של מתנגדים ואף מול מחאות של אהובים. אנשים קטנים אינם יכולים לסבול ענקי רוח; הם מזכירים להם את חולשותיהם. חברי הליגה נושאים בתוכם חזון ועוצמה, ולכן הם עתידים להיות מותקפים. עליהם להצטייד בברזל ובפלדה בלתי נכנעים כדי להמשיך בנחישות על אף התקפות אלה. הם חייבים להפנים סולם ערכים, להבין מה חשוב באמת, להבין ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". הכישלונות עלולים לגרום לפעמים לתחושת ייאוש, אך חייבים ללמוד את הסבלנות הנובעת מברזל, ולאחוז בביטחון אשר מעניקה הפלדה.
החיים אינם רק ההליכה לעבודה כל יום; הם יותר מזה. הקיום שלנו שווה הרבה יותר מארוחה אחת. "מותר האדם מן הבהמה" הוא אפשרותו לבחור ברוממות, לבחור בהקרבה, להתקשר לאידיאלים. חייבים להבין את הדברים האלה. חייבים לאזור כוחות פלדה ולתרגם את הדברים האלה למעשה למרות המכשולים האינסופיים.
5. ביטחון
ביטחון — האמונה בנצחיותו של עם ישראל. אנו מאמינים באמונה שלמה שעם ישראל הוא נצחי. עם אשר סבל אכזריות, דיכוי ושואות במשך גלות ארוכה, עם שעמדו מולו אויבים חזקים במשך לילה קודר וארוך של כמעט אלפיים שנה, ובכל זאת שרד, הוא עם שלא ניתן להשמידו לעולם.
אנו מאמינים באמונה שלמה, שעם ישראל חייב להמשיך להתקיים למרות סערות ההיסטוריה המכות בו ולמרות הטורפים השונים המכרסמים בו. האמונה האיתנה הזאת מבוטאת בכל שנה ליד שולחן ליל הסדר: "...שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מיידם".
עם ישראל מתקיים ללא בעלי ברית. לעם ישראל אין בעלי ברית. אומות העולם פועלים על פי אינטרסים אישיים. במקרה הטוב, כשאין שנאה, ממילא אין לנו, לקטן שבעמים, הרבה מה להציע למערכת הריאלפוליטיק. ובמקרה הגרוע, יש בנוסף על האינטרסים האישיים גם טינה עמוקה ומתמשכת לעם ישראל, לייעודם ולארצם. אם כך, על מי יכולים היהודים לסמוך? על אף אחד זולתי עצמם. אל מי הם יכולים לפנות להבטחות ביטחון? רק אל עצמם.
האמונה והביטחון בנצחיותו של עם ישראל הם המעניקים ביטחון בהצלחתה של הליגה להגנה יהודית. לא משנה כמה קשה המשימה; לא משנה כמה בלתי אפשרית נראית המשימה; אם זו משימה צודקת, אם זו משימה קדושה, היא תצליח — כי היא חייבת להצליח. האמונה בעם ישראל ובנצחיותו בוערת בתוך אנשיה ותומכיה של הליגה להגנה יהודית. אש זו, מהרגע שניצתה, לעולם לא תכבה. זאת ערובה, זאת הבטחה. ובזכות אמונתנו האיתנה, אנחנו והשקפתנו חייבים לנצח.119
הייתי משוכנע שהליגה היא רעיון אשר כבר היגיע זמנו, וגמרתי אומר להקים את התנועה. בשבת אחת באייר תשכ"ח (מאי 1968) פניתי לשני ידידים ממתפללי בית הכנסת "ישראל הצעיר" השכונתי בלורלטון120 (שכונה שקטה ושלווה בקווינס שבניו-יורק, אשר מאז עזבוה רוב היהודים והלבנים שבה). קבענו להיפגש בבית הכנסת. ישבתי שם עם ברט צוויבון, עורך דין בעל תפיסה טובה של המצב ונטייה טבעית לאקטיביזם, ועם מורדי דלינסקי, אשר היכרתי מימי חברותנו בבית"ר, תנועת הנוער הציונית המילטנטית (מעצרי הראשון היה בגיל שש עשרה, כאשר הפגנתי עם עוד חברי בית"ר נגד הגעתו של שר החוץ הבריטי האנטישמי, ארנסט בווין, לארצות הברית). דיברתי איתם על הבעיה ועל הפתרון שאני מציע. שניהם, צוויבון ודולינסקי, הסכימו שצריך להקים את הליגה.
בשבוע שלאחר מכן הכנסתי מודעה ל"ג'ואיש פרס". השתמשתי בשם Jewish Defense Corps , כלומר חיל ההגנה היהודי (לאחר שיקול נוסף הוסכם שהמילה "ליגה" תהיה יותר מתאימה בגלל הפחד היהודי מכל מה שנשמע מיליטנטי). ההיענות היתה מצויינת. הפגישה הראשונה של התנועה החדשה התקיימה בכ"ב סיוון (18 ביוני). תוך שימוש במספר תא דואר של ה"ג'ואיש פרס", שלחנו הזמנות למי שנענה למודעה. כך היה לשונן:
חבר נכבד,
פגישת הסברה של הליגה (חיל) להגנה יהודית תתקיים ביום שלישי בערב, 18 ביוני, בשעה 8:30 ב- West Side Jewish Center, 347 West 34th Street New York City .
הליגה להגנה יהודית יצאה לדרך. פעולתה הצנועה הראשונה היתה בקשר לאדם בשם ג'ון הַטְצֶ'ט.
בתחילת תשכ"ח (נובמבר 1967) ג'ון הצ'ט היה מורה במערכת החינוך של עיריית ניו-יורק121, כאשר באותם ימים גוברות הגזענות השחורה ותעוזת האנטישמיות. הוא כתב מאמר בשם "התופעה של היהודים האנטי-שחורים והאנגלו-סקסון השחור", והמאמר הובא כמאמר ראשי ב"פורום"122, ביטאון של ארגון המייצג מורים שחורים במערכת החינוך. כך פתח המאמר:
"אנו עדים כיום בעיר ניו-יורק לתופעה, שפירושה מוות לנשמות ילדינו השחורים ולשכלם. התופעה הזאת היא כוחם ההולך וגובר של היהודים השולטים בביורוקרטיה של מערכת החינוך של ניו-יורק ושל חקייניהם תאבי הכוח, האנגלו-סקסים השחורים... זו אחת הסיבות היסודיות לכך שילדינו השחורים מסורסים חינוכית...".
מועצת החינוך לא הגיבה למאמר של הצ'ט — לא בגינוי ולא בפיטורין. יחד עם מספר גובר של שחורים גזעניים, נשאר הצ'ט במערכת, ובבתי הספר גברה אווירת השנאה. רק לאחר שלקח תלמידים לאירוע שהיה אנטי-לבנים, בניגוד בוטה להוראה של מועצת החינוך, פוטר הצ'ט. אך התברר שהפיטורין נעשו רק כלפי חוץ, כאשר מונה בתמוז תשכ"ח (יולי 1968) על ידי אוניברסיטת ניו-יורק להיות מנהלו של מרכז לסטודנטים שחורים123.
הארגונים היהודיים הגדולים מחו בתוקף על המינוי הזה. לעומת זאת, ארגון זכויות אזרחיות ניו-יורקי124, שני יהודים נאמני אוניברסיטת ניו-יורק, ג'ק סילמן והרברט סילברמן, והקבוצה השחורה המיליטנטית CORE הגנו על המינוי. ויקטור סולומון מ- CORE הגן על מאמרו של הצ'ט, באומרו שהמאמר פשוט תקף את אלה ששולטים, ובמקרה רובם הם יהודים.
המתח גבר. סטודנטים שחורים באוניברסיטת ניו-יורק והשמאל הקיצוני היהודי איימו באלימות. נשיא האוניברסיטה, ג'יימס הסטר, ביקש מהיהודי המפורסם ביותר בארצות הברית, ארתור גולדברג, לבדוק את הנושא ולתת חוות דעת. היה ברור לנו שגולדברג, "יהודי החצר", נבחר כדי להעלות פתרון שיציל את כבודה של האוניברסיטה. פתרון כזה יאפשר לאוניברסיטה להשאיר את הצ'ט בתפקידו כדי למנוע בעיות מהסטודנטים הקיצוניים, ויחד עם זאת האוניברסיטה תוכל להצביע על כך שההצעה הועלתה על ידי יהודי. בעוד גולדברג מכין את הצעתו, העניק הצ'ט ראיון לעיתון "וילֶג' ווֹיס" (עיתון רדיקלי המספק לליברלים את ההנאה וההתרגשות שבמהפכה בלי להשתתף בסכנות האמיתיות). הצ'ט סיפר למראיינת, לטיטיה קנט, שהוא הזכיר את היהודים כמסרסי חינוכם של ילדים שחורים, פשוט משום שרוב המורים והמפקחים הם, במקרה, יהודים. בנימת ניצחון הוא הוסיף שאילו רצה לתקוף את מחלקת התברואה, היה תוקף איטלקים. הגברת קנט לא שאלה אותו מה היתה דעתו אילו מאמר נגד אנסים היה תוקף דווקא שחורים...
אחרי עוד כמה הערות שלו, כולל ה"עובדה" שיש בניו-יורק ארבעה מיליון יהודים (לאמיתו של דבר יש פחות משני מיליון), הוא סיים את הראיון במילים: "אני מקווה שאינך עוד חושבת אותי לאנטישמי. אני רוצה להגיד שרופא המשפחה, רופא השיניים ועורך הדין שלנו הם כולם יהודים...".
המאמר הופיע בי"ד אב (8 באוגוסט), ולמחרת פרסם גולדברג את הדו"ח שהכין. לא הופתענו; יהודי החצר הציע שהצ'ט יישאר בתפקידו. במכתבו לנשיא האוניברסיטה הסטר, שפורסם אחר כך על ידי האוניברסיטה, גולדברג כתב שנפגש עם המועמד שבמחלוקת. "כתוצאה מהשיחה הכנה והפתוחה עם מר הצ'ט, אני מאמין שהוא עכשיו מבין את חוסר הצדק ואת הסכנות הטמונות בסוג הביקורת שהוא ביטא במאמרו. מר הצ'ט מכחיש בתוקף שהוא אנטישמי, למרות שאפשר להבין כך מהביטויים שבמאמר".
הגולדברגיזם הזה היה כל כך אופייני לממסד היהודי. הצביעות התבררה מייד, כאשר הצ'ט התעקש שלא ראה שום דבר אנטישמי במאמר. "הביקורת שלי על מערכת החינוך של עיריית ניו-יורק נשארת בתוקפה", הוא אמר. גולדברג סיפק לאוניברסיטת ניו-יורק את מה שהיא רצתה: מוצא מאיום האלימות מצד שחורים ורדיקלים. אולי הארגונים היהודיים האחרים הסתפקו בזה, אך לא אנחנו.
בקיץ היגיעה קבוצה של חמישה עשר מחברי הליגה להגנה יהודית לאוניברסיטת ניו-יורק, ערכה שם שביתת שבת ודרשה את פיטוריו של הצ'ט. זה לא היה מאורע סנסציוני ומרעיש, אך היתה כאן פריצת דרך; שברנו את התגובה היהודית "המסורתית" של הממסד, דהיינו הודעות לעיתונות ושאר מאמצים שקטים. הוצאנו את הנושא הנידון אל הרחובות. למחרת התפרסמה הליגה החדשה בפעם הראשונה בידיעה צנועה ב"ניו-יורק טיימס". לא העיתון ולא קוראיו העלו על דעתם, שתוך זמן קצר הקבוצה החדשה תהיה הארגון היהודי הידוע ביותר בעולם.
במשך אותם חודשים דחוקים ראשונים, התארגנו אט אט במשרדנו הצנוע במנהטן125, כאשר אנו נאבקים על קיומנו. ההנהגה הראשונה של התנועה כללה אותי, ברט צוויבון, אורבינג קלדרון, מורי שניידר וחיים ביבר. באותם חודשים קשים היינו מרוקנים את הכיסים כדי לשלם את דמי השכירות. החזקנו מעמד, והפעולה הראשונה מהסוג שנהיה אחר כך אופייני לליגה יצאה לדרך.
ב"ליל כל הקדושים"126 (חג נוצרי-אמריקאי, הזדמנות לתעלולים והתעללויות) של השנה הקודמת (תשכ"ז-1967) חיללו בריונים שחורים מספר גדול של מצבות יהודיות בבית קברות127 בשכונת "ספרינגפילד גרדנס" שבקווינס, ניו-יורק. מה שהעלה את זעמנו במיוחד היתה העובדה שהמשטרה האזורית, שכללה בכיר בשם סנפורד גרילק, לא נקטה פעולה משמעותית נגד חבורות הבריונים. הפעם, כלומר כשהיגיע אותו מועד נוצרי בשנת תשכ"ח (1968), חששנו מהישנות המעשה, והיינו נחושים בדעתנו למנוע זאת. שלושים וחמישה בחורים מאנשינו נשלחו להתייצב בבית הקברות כאשר הם חמושים באלות, במחבטים (של בייסבול) ובצינורות. בראשם עמד חיים ביבר, שהיה אדם גדול מימדים וחזק מאד.
כמאה וחמישים צעירים,
נושא: מהות החברה והלאומיות היהודית - מתוך "סיפורה של הליגה" של הרב כהנא (נקרא 3155 פעמים)