כל האמת על הערבים בא"י - מאת ד"ר הרי מנדלבאום.

[DANIEL321]

כל האמת על הערבים בא"י - מאת ד"ר הרי מנדלבאום.
העתקה, פרסום, תרגום, והפצה של מאמר זה מותרים. המחבר מודה לקוראים שתרמו חומר נוסף ומקורות. מאמר זה מבוסס על מקורות ערביים, מוסלמיים וזרים בלבד. מקורות יהודיים וישראליים לא נכללו כדי למנוע טענות של חד-צדדיות.

רוב אוכלוסיית העולם אינה מודעת לכך, כי טענתם של הערבים ה"פלסטינים" לבעלות על שטחי ארץ ישראל מבוססת על תקופה בת 30 שנה בלבד – טיפה בים ביחס להיסטוריה העשירה בת אלפי השנים של האזור הזה. בתחילת המאה העשרים כמעט ולא היו ערבים-מוסלמים בארץ ישראל. היהודים, לעומת זאת, חרף אלפיים שנות רדיפה והמרת-דת מאונס בידי כובשים שונים, היוו את רוב האוכלוסיה שם לאורך רוב ההיסטוריה. בירושלים היו היהודים תמיד הרוב, מלבד תקופות בהן הכובשים גרשו אותם ומנעו את חזרתם לעיר. כאשר כבש הגנרל אלנבי, מפקד הצבא הבריטי, את הארץ ב-1917/1918, נמצאו בארץ כמה אלפי ערבים-מוסלמים בלבד. רוב הערבים בארץ היו נוצרים ורוב המוסלמים שהיו בארץ הגיעו מתורכיה העותומנית, או היו צאצאיהם של יהודים ונוצרים שהוכרחו להמיר את דתם בידי הכובשים המוסלמים – הם לא היו ממוצא ערבי. רוב הדיווחים על ערבים בארץ ישראל לפני 1917 מתייחסים לערבים הנוצרים, לא למוסלמים. חשוב לציין שמיפקדי התושבים שנערכו על ידי הכובשים המוסלמים, לוקים בחד-צדדיות. על כן, המקורות היחידים שאפשר להאמין להם הם מקורות שאינם מוסלמים. תיירים ופוליטיקאים, ערבים ולא ערבים כאחד, תיעדו את מצב הישוב בשטחי ארץ ישראל החל מלפני יותר מאלף שנה. נתחיל בימים הקדומים ונמשיך בתיאורים מתקופת הכיבוש העותומני: ההיסטוריון ג'יימס פרקס כותב: "במשך המאה הראשונה אחרי הכבוש הערבי (670-740CE), הכליף והמושלים של ארץ הקודש משלו רק על נוצרים ויהודים. חוץ מהבדואים בימים הקדומים ביותר, הערבים היחידים ממערב לירדן היו החיילים. בשנת 985, התלונן הסופר הערבי מוקדסי: "המסגד ריק ממתפללים... היהודים הם רוב התושבים בירושלים" (בכל העיר ירושלים היה רק מסגד אחד?) ב-1377, כתב איבן חלדון, אחד ההיסטוריונים הערבים האמינים ביותר: "השלטון היהודי בארץ ישראל נמשך יותר מ-1400 שנים. היהודים היו אלה ששתלו את התרבות והמנהגים של ההתישבות הקבועה." ב-1695-1696 כתב החוקר ההולנדי אדריאן רלנד ספר המתעד ביקורים בארץ ישראל (יש הטוענים שהוא לא ביקר בארץ בעצמו, אלא אסף דיווחים מתיירים אחרים). הוא היה בקיא בעברית ובערבית. בספרו שכתב בלטינית הוא תיעד ביקורים בהרבה מקומות בארץ. שמות הישובים היו ברובם עבריים, אחדים יווניים, ואחדים רומאים-לטיניים. לשום ישוב לא היה שם מוסלמי-ערבי עם מקור היסטורי השייך למקומו. הארץ היתה ברובה ריקה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה, ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים. היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. הערבים היו ברובם נוצרים, עם מיעוט זעיר של מוסלמים. בירושלים היו כ-‏5000 תושבים, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים. בנצרת היו כ-700 תושבים, כולם נוצרים. בעזה היו כ-550 תושבים, חציים יהודים וחציים נוצרים. באום-אל-פחם היה ישוב של 10 משפחות, כולם נוצרים. יוצאת מהכלל היתה נבלוס-שכם שבה גרו כ-‏120 מוסלמים ממשפחת נאטשה, וכ-70 שומרונים. ב-1835 כתב אלפונסו דה למרטין: "מחוץ לעיר ירושלים לא ראינו שום דבר חי, לא שמענו קול חיים ... דממה נצחית ומוחלטת שולטת בעירה, בדרכים, בארץ." ב-1844 כותב וויליאם ת'קברי על הדרך מיפו לירושלים: "האזור שומם ואנו נוסעים בין מה שנראה כמפלי מים מאובנים. לא ראינו שום בעלי חיים זזים בין גושי האבנים. בקושי תריסר צפורים לאורך כל המסע." ב-1857 דיווח הקונסול הבריטי בפלסטינה ג'יימס פין: "הארץ ריקה מתושבים בדרגה רצינת ולכן הצורך הגדול ביותר שלה הוא קבוצה של תושבים." ב-1866 כותב ו.מ. תומסון: "השממה הזאת כל כך מדכאת. לא בית, לא עקבות של תושבים, אפילו לא רועי צאן, לא מקלים על החד-גוניות המשעממת... רוב הארץ בה נסענו במשך שבוע נראית כאילו מעולם לא הייתה מיושבת או מעובדת. ויש עוד איזורים נוספים, גם כן שוממים." ב-1867 ערך מארק טוויין - סמואל קלמנס, מחברם המפורסם של "האקלברי פין" ו"תום סוייר", מסע לארץ הקודש ותיאר אותה כך: "אין אפילו ישוב אחד לאורך כל הדרך, לא לאורך שלושים מיל לכל כוון... אפשר לנסוע עשרה מיל ולא לראות עשר נפשות... נצרת שוממה, יריחו הרוסה, בית לחם ובית עניה עניות ועלובות ללא יצור חי... ארץ נטושה, שאדמתה פוריה אך מצמחת עשבים שוטים. מרחבים קודרים ודוממים. לא ראינו נפש חיה לאורך כל המסע. כמעט אין רואים עץ או שיח, ואפילו הזית והקקטוס, הנפוצים באדמת טרשים חסרת ערך, כמעט נטשו אותה".