יהדות? אסלאם? נצרות? הכי מיינסטרים. בצה"ל משרתים גם חיילים שמחזיקים באמונות נפוצות הרבה פחות: פגאנים שמבצעים כשפים, חסידי הארי קרישנה שחוזרים על מנטרות 1,728 פעמים ביום, וסיינטולוגים שנאלצים להסביר לחבריהם לבסיס שהם לא על אקסטזי - אלא סתם מוארים
אורין רוזנר
שבת בערב, כמה דקות אחרי שהשמש שקעה בים של תל אביב. אמיר ופולי, זוג חיילים משוחררים תושבי העיר, מוצאים את עצמם פוסעים אל תוך דירה זרה ברחוב בן–יהודה. הם הגיעו אליה לאחר שפגשו במי שמכונים "החבר'ה של הארי קרישנה" - קבוצת צעירים שהולכת מדי סוף שבוע ברחובות תל אביב ועושה קצת יחסי ציבור לאמונתם. "פגשנו אותם בטיילת", מחייך אמיר במבוכה. "באנו כי אמרו שיהיו אוכל וריקודים".
אף על פי שהתקרה בחדר גבוהה במיוחד, אמיר ופולי נראים קצת כפופים. הם תופסים לעצמם מקום ליד הקיר, קרוב לבריסטול שעליו כתובות המילים לשירי התפילה לאל ההינדי, קרישנה. מסביבם רוקדים המאמינים, אפילו שרים. ואז, ברגע אחד, צונחים כל יושבי החדר על הרצפה. הם כורעים ברך לקרישנה, לוחשים תפילה אל הרצפה. אמיר ופולי נותרים נטועים במקומם, חוצים את ים המתפללים לשניים. פולי מהססת ואז כורעת גם היא ולוחשת תפילה משל עצמה לקומה שלמטה.
"השכנים מתחתינו ביקשו שנהיה יותר בשקט", אומר אחר–כך אחד המאמינים - חייל סדיר, כמו עוד כמה מיושבי החדר. כשהוא עוטה על עצמו בגדים מסורתיים ורוקד מול המזבח הקטן שבדירה, שביזות יום א' נראית רחוקה ממנו מאוד. אבל כדי להמחיש לזוג הסקרן במה הוא מאמין, בוחר החייל להשתמש בדוגמה מחיי היומיום שלו במדים. "לפי קרישנה, הנשמה שלנו מתגלגלת, אבל אנחנו מאבדים את כל מה שצברנו בחיים האלה", הוא אומר. "זה כמו שבצבא אני משחק 'קאונטר סטרייק' ואחרי שעה וחצי מקבל 'גיים אובר' וצריך להתחיל מההתחלה, בלי הרובה שהצלחתי כבר להשיג במשחק. זה מבאס".
הקרישנאי
התקשה בחדר האוכל
בדירה התל אביבית יושב גם סמ"ר (מיל') מארק שצרבה, שהשתחרר לפני כשנה משירות כלוחם נ"מ. הוא החל להגיע לכאן בשבתות שנה אחרי שהתגייס. "הייתי בא ומקשיב, פשוט כי היה לי מעניין", הוא מספר. במפגשים למד שצרבה את עיקרי האמונה של התנועה, שהוקמה בארצות הברית ב–1966 על–ידי בהאקטיודאנטה סוואמי פראבהופאדה, ושמה לה למטרה להביא את הידע והאמונה הוודית העתיקה לכלל העולם. הוא גילה, לדבריו, שהיא מקדשת יחסים לא אנוכיים ויצירת קשרים שהמניע להם היא אהבה טהורה לאל - והבין כיצד להגיע ל"תודעת קרישנה" באמצעות מדיטציה ועבודת האל.
עכשיו מקועקע על זרועותיו שמו של קרישנה. כנדרש מהמאמינים, שצרבה חוזר על המנטרה "הארי קרישנה" 1,728 פעמים ביום, מבצע יוגה ומדיטציה, ונמנע מאכילת בשר וביצים. "אחרי שהתחלתי להאמין ולבוא לכאן בכל שבת, נעשה לי הרבה יותר קל בצבא", הוא מספר. "עם הזמן, נכנסתי לזה והבנתי שזו הדרך הכי נוחה לחיות".
אלא שחייו הרוחניים של שצרבה לא תמיד התיישבו עם חייו הצה"ליים. עיקרי האמונה שלו העמידו אותו לא פעם במצבים לא נעימים. כך, למשל, כשמפקדו קנה עבורו ארוחה ב'מקדונלד'ס', נאלץ שצרבה לדחות את הביס בנימוס. "אמרתי לו: 'סליחה, אבל אני לא אוכל את זה'". בארוחות בבסיס, כשחבריו היו שואלים למה הוא לא אוכל ביצים, היה עונה שצרבה שהוא אלרגי. "רק אם מישהו באמת היה שואל כדי לדעת, הייתי עונה את האמת", הוא אומר.
השילוב בין השירות הקרבי לרצון שלו להתפלל לא היה פשוט עבור שצרבה. הוא מספר שהזמן היה דחוק, שהוא היה מקדיש חמש דקות מההפסקות כדי לומר מנטרה. "אם רוצים באמת, קמים מוקדם יותר בבוקר, הולכים לישון מאוחר יותר", הוא אומר.
גם סממנים חיצוניים של האמונה יצרו לו ולחבריו האחרים בעיות בצה"ל. שיערו של שצרבה קצוץ כולו, אבל חלק מהמאמינים שמשרתים בצבא מגדלים שיער בקודקוד הראש ונאבקים עם הרבנות הצבאית על מנת לקבל אישור - בינתיים ללא הצלחה. על המדים ענד שצרבה שרשרת שעשויה מעץ קדוש למאמינים שצמודה לצוואר. "פעם המפקד שלי ניסה להוריד אותה ממני", הוא מספר בשלווה. "אמרתי לו בנימוס: 'אל תיגע, זה לא עניינך', והוא עזב אותי. כל הזמן הסתובבתי עם השרשרת ומעולם לא עצרה אותי משטרה צבאית".
שצרבה העדיף שלא לספר לרוב החיילים ששירתו איתו בסוללה מהי דתו. "היהדות זה העניין שלהם, לי יש את העניין שלי", הוא מבהיר. ככל שהתחזק באמונתו, הבין כי הוא רוצה לעזור לאנשים - והחליט לצאת לקורס חובשים קרביים. שם גם מצא שצרבה סוף–סוף אדם שלו הרגיש בנוח לספר על חייו. "בקורס התחברתי עם בחור דתי מיחידת דובדבן והוא הבין את כל הדברים שסיפרתי לו על הדת שלי", הוא מספר. "אם בן–אדם באמת מאמין באלוהים, לא אכפת לו באיזו דרך בן–אדם אחר מאמין. הכי חשוב שמישהו בוחר בדרך כלשהי. לא משנה באיזו".
היהדות לא זרה לשצרבה. הוא גדל כיהודי ולמד עשר שנים בבית–ספר יהודי באוקראינה. "אבל לא התחברתי", הוא אומר. את ימי החול בצבא היה מבלה שצרבה בסוללה בציפייה שהשבת כבר תגיע. לא, הוא לא רצה ללכת לבית–הכנסת, אלא חיכה למפגש סוף השבוע עם חברי הארי קרישנה. "זה מה שנתן לי כוח להמשיך ולסיים עוד שבוע", הוא אומר, "ובסופו של דבר לסיים שירות קרבי מלא".
לדבריו, אלמלא האמונה בהארי קרישנה, הוא לא היה מסיים את הצבא. "בכלל לא רציתי להתגייס, בטח שלא להיות לוחם", הוא מודה. "לא נהניתי בצבא, אבל כשהתחלתי להאמין, התחלתי לראות דברים אחרת. ראיתי את היכולות שלי והבנתי שיש לי כוח לעזור, להשפיע, שאני יכול לקחת אחריות".
הפגאני
כיהן כמכשף הפלוגתי
סמל (מיל') רון ארדן פלוטקין הצהיר על עצמו כבר בגיל 16 שהוא פגאני - עובד אלילים. "יציאה מארון המטאטאים", הוא קורא לזה. "הייתי מספר לכל מי שרצה לדעת ולכל מי שלא רוצה לדעת: 'היי, אני רון, אני פגאני'", הוא נזכר.
פגאניות היא אמונה באלוהות המבוססת על אדמה וטבע שקדמו לנצרות. פלוטקין מאמין בפגאניזם האקלקטי - זרם השואב את אמונותיו ממגוון מקורות פגאניים, בעיקר מהוויקה והוודו, ואשר מאמיניו מגדירים עצמם כמכשפים. הפגאנים חוגגים את עונות השנה והשינויים בטבע, ואת מחזור החיים והמוות באמצעות טקסים. לצורך כך הם משתמשים בכלי מזבח שונים, כמו מטה, קדרה, פטנקל, נרות וקטורת.
בתקופה בה חשף פלוטקין את אמונתו, נמנם לו בתיבת הדואר של משפחתו הצו הראשון, ועליו שמו. "הייתי לחוץ", הוא מספר. "פחדתי שהמסגרת הזו תכניס אותי למשבצות הקטנות שהיא מכניסה אליהן אנשים, שהייחודיות שלי תימחק. ההורים שלי הפגישו אותי עם קצין בדרגת אל"ם, חבר של המשפחה, שבא לשכנע אותי להתגייס. אחרי שהסברתי לו מי אני ומה האמונות שלי הוא אמר לי: 'לך לקב"ן, זה לא מתאים לך'".
אז למה החלטת להתגייס?
"האלה הפטרונית הראשית שלי, הֶקַטֵה, באה ואמרה לי: 'יהיה בסדר'. היא לא אלה מנחמת ובאמת, בסופו של דבר היה בסדר לגמרי".
את אמונותיו שטח פלוטקין גם בפני המראיינת שלו בצו הראשון. מתחת לנורות הפלורסנט החיוורות, הוא הסביר שהוא ויקאני, בן דת פגאנית מודרנית העוסקת בכישוף. המראיינת, מצדה, שלחה אותו לקב"ן. "במשך כל השיחה עם הקב"ן אמרתי: 'אני רוצה להתגייס'", מספר פלוטקין. אבל קצין בריאות הנפש הודיע לו שהוא מוריד לו פרופיל נפשי - ולכן לא יוכל לשרת ביחידה קרבית. "מצד אחד שמחתי, כי חששתי מזה", הוא מודה. "מצד שני, אני תוהה - רק כי האמונה שלי היא קצת אחרת, אני לא יכול לשרת כמו כל אדם אחר?"
ביום הגיוס נסע רון באוטובוס מהבקו"ם למחנה 80, ובתיק הגדול שנשא על גבו, התגלגלה בין הגרביים והתחתונים גם שקית ובה ערכה לכישוף, קטורת וחפיסת קלפי טארוט. "הגעתי לטירונות ומפקדת הצוות שלי עשתה לי שיחה אישית. סיפרתי לה הכול", הוא משחזר. "היא פשוט אמרה: 'אני יודעת מה זה פגאניזם. אתה צריך זמני תפילות?' היא הרשתה לי להסתובב גם עם הסמלים שלי. היא ביקשה רק שלא אספר שהיא הרשתה, כי זה לא תקני".
בין המסדרים ב–ח' והריצות מעמוד אחד לאחר, זכה פלוטקין לשלוש הפסקות ביום לצורך מדיטציה. בשעת הט"ש, כשכל החיילים האחרים התכוננו להשתבץ במקומם במיטת הקומתיים, הוא התרכז בהטלת כישופים עבור חבריו. "היה אחד שאמר לי שהוא רוצה להגיע לרדיו עם הלהקה שלו. הטלתי עבורו לחש והוא הושמע ברדיו", מספר פלוטקין. "שבוע לאחר מכן הוא התרוצץ וצעק במסדרונות של המגורים: 'רון עשה לי כישוף וזה עבד!' באותו הרגע הפכתי להיות המכשף הפלוגתי".
מלווה בתואר החדש, הגיע פלוטקין לחלק האחרון של הטירונות. שם, בזמן שהמפקדת שלו נזפה באחד החיילים, קרה אירוע שגרם לו להרגיש פחות חריג בנוף. "כשהיא צעקה", הוא מחייך בסיפוק, "נפל לה כיסוי הדיסקית, שמתוכו הציץ סמל פגאני למהדרין. כששאלתי אותה לגבי זה, היא ענתה: 'אתה פעור'". כעבור זמן מה פלוטקין לא התאפק, התקשר אליה, ואימת את חשדו כשגילה שהיא "פגאנית–לייט". עד היום שומרים השניים על קשר בחסות אמונתם.
בסוף הטירונות, נשבע פלוטקין על התנ"ך. "אני יהודי בלאום וזה לא הפריע לי. לא ידעתי שיש אפשרות לא להצהיר". הוא נשלח לבסיס הציוד כורדני שבקריות, כמאבטח מתקנים. במחנה החדש, אף חייל חוץ ממנו לא האמין ביותר מאל אחד. אולי בזכות זה הפך פלוטקין לאטרקציה מקומית. "כל חיילי הקריות הגיעו לש"ג", הוא מספר בגאווה. "קרוב אלינו ישבו בסיס של תותחנים ובסיס של חימוש, ובכל לילה הקצין התורן, הסמל והמאבטחים באו אליי כדי שאפתח להם בטארוט. הם היו באים שוב ושוב, סיפקתי לאנשים את מה שהם היו צריכים מבחינה מאגית ומבחינה רוחנית. זו הכהונה שלי. כמו שהכהונה של כומר היא לקבל וידויים, והכהונה של רב היא לדעת מה התשובה לקושייה מסוימת, הכהונה שלי היא לעזור לאנשים באמצעים מאגיים וחיזויים מבלי לדרוש מהם משהו בתמורה. למרות שחלק מהם שילמו לי בשווארמות".
פלוטקין מספר שהוא התחבר גם עם אזרחים עובדי צה"ל ששירתו בבסיס. אחד מהם היה מכנה אותו "דֵמוֹן". "היו עקיצות פה ושם, אבל בהומור. אנשים לא נרתעו ממני", הוא אומר. "אחד הדברים החשובים ביותר אצל אדם, לא משנה אם הוא פגאני, יהודי או צ'רקסי, הוא היכולת לצחוק על עצמו".
ובכל זאת, לא היו רגעים שבהם התקשית להתמודד עם המסגרת הצבאית?
"המסגרת הייתה נוקשה מבחינת החובה ללבוש את אותם בגדים. כביכול, הביטוי העצמי שלך אמור להיות מוגבל. אבל דווקא שם מצאתי ביטוי עצמי יותר חזק. דווקא מתוך הגבולות האלה פרחתי. למדתי לקחים מאוד חשובים בנוגע לאמונה שלי: לא משנה באיזה מקום, תמיד יש צורך במכשף או בבן–אדם שיזכיר לאחרים שהקסם קיים בעולם. הג'וב הצבאי האמיתי שלי היה מכשף צבאי".
אולי צריך תקן כזה.
"אולי. ואולי זה כבר קיים. בכל מקרה, אני חושב שאם אדם מאמין במשהו, הוא צריך להכריז על האמונה שלו. בעשייה שלי בשירות, אני מאמין, נפתח פתח צר לאמונות שונות בצבא. בצבא ארצות הברית, למשל, יש כוהנת גדולה בכל בסיס גדול, ולחיילים פגאנים שמתים מוטבעים הסמלים הדתיים שלהם על הקברים. אם אפשר לשנות דברים שם, אפשר לשנות גם פה. אני רוצה שהאמונה תהיה כמו מזנון סושי ענק - שכל אחד יבוא וייקח את מה שמתאים לו".
הסיינטולוגית
עוזרת לחיילות במצוקה
"אין שום קשר לחייזרים", נזעקת רב"ט כרמית, סיינטולוגית המשרתת בחיל הים, כשהיא נדרשת להסביר על אמונתה. "פירוש המילה 'סיינטולוגיה' הוא 'לדעת איך לדעת'. החייזרים הם המצאה של המתנגדים לדת".
הסיינטולוגיה מגדירה את עצמה כדת של המאה ה–20. היא נוסדה בארצות הברית לפני 50 שנה על–ידי הסופר והפילוסוף ל. רון האברד, ומוגדרת על–ידי מאמיניה כ"פילוסופיה דתית יישומית". באחד מספריו, כתב האברד על נשמות חייזרים שנטפלות לבני–האדם, אולם דוברי הארגון כיום - וגם רב"ט כרמית - מדגישים שאין לכך קשר לאמונתם.
הסיינטולוגיה מציגה את האדם כישות רוחנית שצריכה ללמוד כיצד לשפר את יכולותיה על מנת להשיג מודעות רוחנית. היא מטפלת באנשים באמצעות ה"דיאנטיקה", שיטה המאפשרת, לטענת המאמינים, להתנקות מזיכרונות שליליים ולהירפא ממחלות נפש.
באותה מהירות שהסיינטולוגיה צברה מאמינים, היא צברה גם אויבים. בישראל ובמדינות נוספות היא מוגדרת ככת. במדינות שונות, כמו אוסטרליה וצרפת, קבעו בתי–משפט וועדות פרלמנטריות כי לא מדובר בדת לגיטימית - אלא במוסד שמלעיט את מאמיניו בכזבים במטרה להוציא מהם כספים. מצד שני, יהיה מי שיטען שזה תיאור שמתאים להרבה דתות אחרות בעולם, גם אלו שבמיינסטרים.
רב"ט כרמית אימצה את הסיינטולוגיה בגיל 14, בעקבות אמהּ. היא אינה מתפללת, אבל מאמינה באלוהים כישות שבראה את העולם ובכך שתוכל בעצמה להפוך את העולם למקום טוב יותר. על הדשא במחנה הקריה היא מספרת שטוב לה בצבא. גם עם השמירות היא בסדר. הנשק לא נוח, המחשבות מציקות והקור מרגיז, אבל כרמית מנצלת את הזמן כדי לשוחח עם חברותיה לעמדה על אמונתה.
"הרבה פעמים בשמירות אני מספרת לבנות על הסיינטולוגיה", היא אומרת. "שש שעות באמצע הלילה הן הרבה זמן לדבר. בהתחלה שואלים אותי 'מאיפה את?' ואז הרבה בנות מספרות לי על דברים קשים שעוברים עליהן, ואני ישר יודעת איך לעזור להן. אני מספרת להן על הסיינטולוגיה ואיך היא עוזרת לאנשים. לקחתי כמה בודדים מהצבא למרכז הסיינטולוגי, והייתי רוצה להביא הרבה יותר, למרות שהמטרה שלי היא לא להביא, אלא לעזור".
כשעוד הייתה נערה, יזמה כרמית עצומה בעד זכויות אדם ונגד שימוש בסמים. גם עכשיו, כשהיא חיילת, היא לא ויתרה על הרצון לשנות. "הייתי רוצה להוציא מהצבא את המפגש עם הקב"ן", אומרת כרמית, שמתנגדת, כמו כל כנסיית הסיינטולוגיה, לפסיכיאטריה. "אני רוצה שבמקום קב"ן ימנו אוֹדִיטור, אדם ששואל שאלות ומחכה לתשובות, שמקשיב לאנשים. הוא לא אומר להם מה הבעיה שלהם, אלא עוזר להם לעלות על המשקעים שלהם מהעבר ולהתגבר עליהם".
כרמית מדברת בהתלהבות מוחלטת, לפעמים עד כדי כך שמחשבותיה מתרוצצות מהר יותר מלשונה. "המון סיינטולוגים הם בדרך כלל נלהבים, כי הם מצליחים לעשות המון דברים טובים ולשפר את עצמם ואת הסביבה שלהם. אולי טום קרוז (אחד המאמינים המפורסמים של הסיינטולוגיה - א"ר) נלהב וקופצני, אבל זה לא אומר שהוא מוזר. אנשים אומרים לי שאני שמחה מדי וזה נראה קצת מוזר. 'את על אקסטזי?' הם שואלים בהומור, ואני עונה להם: 'מה פתאום, אני תמיד ככה'. הסיינטולוגיה עזרה לי להיות יותר חופשייה עם אנשים".
אבל גם שונה משאר החיילות.
"אולי שונה לטובה. אני חושבת שיש לי מוסר עבודה גבוה יותר. הקטע של לייצר, לעבוד, מאוד חזק בסיינטולוגיה. אם אני צריכה לסיים דברים בצבא, אני אעשה אותם באותו רגע. אנשים בסיינטולוגיה אמרו לי: 'אם הייתי בגילך כשהייתי מקבל את הידע הזה - איפה הייתי היום'".
http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/bamahana/2010/08/15.htm
נושא: הפגאנים של צה"ל (וגם סיינטולוגים ומכשפים) (נקרא 1692 פעמים)