"אהה, אמא גאיה - חמדת נעורי" חשב לעצמו פעיל הטבע מ"גרין פיס", "הביטי, איכה אנו מנצחים את העולם במערכת ההפחדה שלנו, כולם נופלים שדודים בין רגלייך" תוך שהוא מחייך לעצמו בשרעפיו העמוקים ניגרו מזויות פיו פרפורי הריר הבועתיים והמוגלתיים, הרי איש זה משוגע וכיצד עלה בידו יחד עם עוד אנשים כדוגמתו להתגבר על מהמורות השלטון, כל אדם שדעתו שפויה יבין כי אנשים אלה הפועלים מתוך רצון עז לעזור ולטפח את סביבתם, הינם בעצם אונסים את האחרים וכופים את דעתם עליהם - מעין טיראניה טבעית, דנדוקרטיה, אם תרצו, וההמון, שכה קל להסותו ולהסיתו הולך כסהרורי כשידיו הגפרוריות מושטות קדמה, ופניו העייפות שחונות מחיים מתייפחות לעזרה ומנימי עצבי עיניו מבריק אותו ייאוש קדמון ונורא, "מה קרה להמון?" לבי נזעק, "הרי האספסוף הוא הראשון שמרגיש בקושי ובתחבולה, האם עד כדי כך ניצק לראשו אותה המגמה הרותחת שציננה את מאוויו עד שהפכה אותו לגוש בזלת אטום ומנוכר או שכאותה מיתת בית דין - השרפה כילתה את פנימיותו..היש בהמון הזה בכלל אנושיות כלשהי? האם הם שיים תמימים?" ואז לפתע הקרדום מלך, והאדם אכן הפך לשה, אשר מובל לטבח, ובזגוגיות עיניו העדינות והרכות הבחין השה - באותה העת שהקרדום החל לפעור את זג עורו - עיניו נפעמו והתגדלו, והשחור משל, והעיניים, הו אלי, זוגות גם הם לתיבה האפלה נכנסו.
וברינה ובגיל, ובששון ובצהלה, במחולי שנער, עילם, כנען וחית שרו וחגגו עבדי עידית וניר - "הו אמא גאיה - קרבנך לך! אנא שלחי לנו מחילה".
בעוד אנו עוצמים את עינינו והולכים לישון מדי ערב, הדת הירוקה מתגברת תוך שלטון של טרור והפחדה פסיכולגי, וכל מעשה ידיהם נוחל הצלחה - השאלה היא מה מטרתם? ליצור אוטופיה או להרוס ולהחריב?
