ספר עזרא -פירוש המכבי ספרו של הרב כהנא זצוק"ל מעניין!

[jewlover and arabhater]

בס"ד
http://www.rabbikahane.org/kahane/index.php?view=article&catid=64%3A2009-07-14-07-38-25&id=730%3A2009-07-15-19-08-40&option=com_content&Itemid=53

עזרא - קטעי פירושים

אמונה — הקב"ה מסבב את העולם ולבבות מלכים; ידעתי

(א:א) ובשנת אחת לכורש מלך פרס לִכלות דבר ה' מפי ירמיה, הֵעיר ה' את רוח כֹּרש. הנה כורש האדיר והנורא, שכבש את כל הארצות סביבו, למעשה לא ידע מי הוא ה' אלקי ישראל. וכאשר תמו שבעים השנה מגלות יהויקים כפי שגזר ה' ע"י ירמיהו (ירמיהו כט: י), הקב"ה סיבב את לב כורש לעשות מה שלא היה עושה לבדו בדרך טבעית. והנה הוא שמע על נבואת ישעיהו עליו (ישעיהו סוף פרק מד, ופרק מה), והקב"ה נתן בלבו — באמצעות גאותו — את הרצון למלא את התפקיד הזה. והוא אמר:

(א:ב) והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. לא משום שהוא האמין שה' הוא אלקיו, אלא הקב"ה עורר את גאותו לדרך שהוא (הקב"ה) רצה. ופתאום הוא עשה את ה"בלתי אפשרי" — נתן רשות ליהודים לחזור לארצם, צעד שהיה בלתי הגיוני ונגד המדיניות השקולה של אשור ובבל, שהיו מוציאים את התושבים מארצותיהם ומַגְלים אותם למקום אחר, כדי שלא יהיו להם שרשים ולא ימרדו בעבור ארצם. וכח הקב"ה בלתי מוגבל, לחזק או לרכך לבבות כאשר הוא רוצה ובדרך שהוא רוצה. ולכן הוא אפילו סיבב שהגוים שישבו בבבל עם ישראל, יתרמו לעלייתם ויעזרו להם, כמו שכתוב (פסוק ו): "וכל סביבֹתיהם חִזקו [את היהודים] בידיהם בכלֵי כסף, בזהב, בָּרכוש...". וא"כ אל יאמר קטן האמונה: אם נעשה צעד כך וכך, כפי שרוצה הקב"ה, מה יאמרו הגוים ואיך יגיב מלך או נשיא פלוני?! הרי אם נעשה את רצון ה', הוא יעשה את רצוננו, ויהפוך את רצון הגוים למה שהוא רוצה (ועיין פרק ד: יט_כב, ובמה שאכתוב שם בס"ד).

(א:ד) וכל הנשאר מכל המקֹמות אשר הוא גר שם, יְנַשאוהו אנשי מקֹמו בכסף ובזהב ובִרכוש ובִבְהמה... פירש רש"י: "וכל יהודי הנשאר במקומו שלא יוכל לעלות מחמת שאין לו ממון... מצַוֶה אני [כורש] לאנשי מקומו שיעניקוהו וינשאוהו בכסף ובזהב ורכוש ובהמות, למען יוכל לעלות לירושלים...".

ישראל לא רוצים לחזור מהגלות

(א:ה) וַיקומו ראשי האבות ליהודה ובנימִן והכהנים והלוִיִם, לְכֹל הֵעיר האלקים את רוחו לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלים. והנה רק כמה מהם עלו, כמו שכתוב (לקמן ב: סח): "ומראשי האבות בבואם לבית ה'...", ופירש אבן עזרא שם: "ממקצתם ולא כולם". וכן אומר מצודת דוד: "ומקצת מראשי האבות". וכן לקמן ב: ב אנו רואים שמספר החשובים שעלו היה מעט ומגוחך. וכן עיין ב: לו_מב, שמספר הכהנים והלויים היה כל כך קטן. וכאן רובם לא עלו, אבל הם עזרו לאחרים לעלות, כאמור בפסוק ד.

מנהיג — כל מקום שכתוב "אנשים" וכו', הכוונה לאנשים חשובים; עלייה

(ב:א_ב) ואלה בני המדינה העֹלים מִשְבי הגולה... אשר באו עם זרֻבבל יֵשוע, נחמיה, שְרָיָה, רְעֵלָיָה, מרדכי, בִּלְשָן, מִסְפָר, בִּגְוַי, רְחום, בַעֲנָה — מספר אנשי עם ישראל. אומר רש"י: "הללו בני אדם גדולים וחשובים היו, והאחרים היו משוכים אחריהם, ועל כן מנאום אחריהם לבד". וכן כתב מצודת דוד: "הוא המספר של החשובים, וכן כל 'איש' ו'אנשים' שבמקרא". וכ"כ נחמיה (ז: ז). והנה כאשר תספור את האנשים בפסוק, תמצא רק מנין — עשרה. ויש ללמוד מזה את המספר הדל של האנשים החשובים שחזרו. ומכיון שהעם היו "משוכים אחריהם", משום כך רק מספר קטן מהעם חזר. ואוי לחטא הגדול הזה הרובץ על ראשי מנהיגים וגדולים שאינם חוזרים לא"י, ובכך גורמים לעם להישאר בטומאת הגלות, והם חוטאים ומחטיאים את הרבים, שהיו עולים איתם אילו עלו (המנהיגים). וכך היה גם ב"אנשים" הראשונים, מנהיגי דור המדבר וחשוביו, כמו שכתוב (במדבר יג: ב): "שלח לך אנשים", שגם שם היו אנשים "צדיקים וחשובים, נשיאי העדה", וגם הם לא רצו לעלות ארצה (חוץ משניים), וגרמו להרס לבני ישראל.

תשובה — כוחה

(ב:כג) אנשי ענתות חזרו מבבל לא"י, ואע"פ שירמיהו חזה עליהם קללה איומה, מ"מ חזרו בתשובה ובוטלה הקללה. כך אומר אבן עזרא: "כתוב עליהם (ירמיהו יא: כא_כב): 'כה אמר ה' על אנשי ענתות... הבחורים ימותו בחרב, בניהם ובנותיהם ימֻתו ברעב ושארית לא תהיה להם...'. אכן מהקבלה ידענו ששבו לא_ל טרם יום הפקודה, ובטלה הגזירה מעליהם, ונשארו מהם קכ"ח [אנשים]".

עלייה — הפחותים שבעם

(ב:כה) בני קרית ערים, כְּפִירה ובְאֵרות. ביהושע (ט: יז) כתוב שאלה הם ערי הגבעונים. ויתכן שגם אלה היו גבעונים, להודיעך שבמספר הכולל העלוב של העולים, היתה עוד עובדה עגומה, שביניהם עלו הפחותים.

עלייה — עם ישראל אינו רוצה לעלות לא"י

(ב:סד) כל הקהל כאחד, ארבע רִבוא, אלפַּיִם, שלש מאות ששים [42,360]. הנה, מכל ההמון של היהודים שיצאו לגלות ושישבו ושרו (תהלים קלז: א): "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרֵנו את ציון", רק 42,360 חזרו. וחוץ מהכמות הקטנה, פירט הכתוב את איכותם הדלה, שהיו ביניהם נתינים (והם זרע הגבעונים, שהיו חוטבי עצים ושואבי מים), וכן בני עבדי שלמה, וכן אסופים שלא היה ידוע בבירור אם היו יהודים, וכן בני הכהנים שלא היתה להם הוכחה ויחוס ברור, כמו שכתוב: "הנתינים בני צִיחא... (פסוק מג)... בני עבדי שלמה... (פסוק נה)... ואלה העֹלים... ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם (פסוק נט) [וכתב אבן עזרא:  "הם נקראו אסופים, שנאספו מן השוק, כי לא הכירו אב ואם ולא נודע אם מישראל הם"]... ומבני הכהנים... אלה בִּקשו כתָבָם המתיַחַשִׂים, ולא נמצָאו — וַיְגֹאֲלו מן הכהֻנה (פסוקים סא_סב)". ואמרו חז"ל (קדושין סט.): "עשרה יוחסים עלו מבבל: כהנֵי, לויֵי, ישראלֵי, חללֵי, גירֵי, וחרורֵי, ממזירֵי, נתינֵי, שתוקֵי, ואסופֵי".

(ב:סה) ולהם משֹׁררים ומשֹׁררות מאתים. זה כתוב אחרי שמנה הכתוב את החוזרים לא"י. ואומר רש"י: "לפי שהיו עולים בשמחה מבבל לא"י, היו צריכים למשוררים ומשוררות, כדי שיהו מטיילות בהם ברוב שמחתם". ויש לשאול: אם הם היו מישראל, למה הוצרך הכתוב להוציא אותם מכלל המספר הכללי ולמנות אותם בנפרד? מספיק היה להגיד "ולהם משוררים", בלי לנקֹב במספר? אלא נ"ל שאלה היו גוים, שהיהודים שכרו ללוות אותם עד הגבול של א"י, ושישירו. ושוב טרח הכתוב לכתוב את זה, לרמוז בגנותם של אלה שלא חזרו לא"י. הם אמרו (תהלים קלז: ה_ו): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לְחִכִּי..."; וכסמל לזה, באו גוים לשיר בשוב ה' את שיבת ציון, כי רוב היהודים נשארו שם, ודבק לשונם לחִכם.

(ב:סו_סז) סוסיהם שבע מאות שלשים וששה, פִּרְדֵיהם מאתים ארבעים וחמשה; גמליהם ארבע מאות שלשים וחמשה, חמֹרים ששת אלפים שבע מאות ועשרים. זוהי הבושה! הכתוב טרח לפרט את מספר כל הבהמות, והרי למה לנו לדעת כמה בהמות היו איתם? אלא להבליט את גנותו של ישראל, שיותר משמונת אלפים בהמות חזרו מבבל לא"י, ומאות אלפי יהודים נשארו שם!

עלייה לא"י — ההבדל בין עליית מצרים לעליית בבל

(ג:ג) וַיָכִינו המזבח על מכונֹתָו, כי באימה עליהם מֵעַמי הארצות, וַיַעֲלֻ עליו עֹלות לה'. אע"פ שלא בנו עדיין את בית המקדש, התחילו להעלות תמידים. והם פחדו מהגוים, וכוונת הפסוק היא שהם הכינו את המזבח בחשאי ובמהירות, כי אימת הגוים היתה עליהם. וכן יש לפרש: הכינו את המזבח עם כי פחדו (וכן הפירוש של "כי" להלן בפסוק יג, עיי"ש). וכן: לא הקריבו בהתמדה כל יום, כי פחדו, ועתה ניסו לראות מה תהיה תגובת הגוים. ורק מסוכות ואילך התמידו, כמו שכתוב בפסוק ו: "מיום אחד לחֹדש השביעי, הֵחֵלו להעלות עֹלות לה'", ופירש מצודת דוד: "אבל לא הקריבו בתמידות עד אחר הסוכות". אם כן, כל העלייה הזאת היתה בשפלות ובפחד. ודוקא העובדה שלא עלו כל ישראל ביחד גרמה לשפלות זו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ד.): "'עד יעבֹר עמך ה', עד יעבֹר עם זו קנית' (שמות טו: טז): 'עד יעבור עמך ה'' — זו ביאה ראשונה [ממצרים]; 'עד יעבור עם זו קנית' — זו ביאה שנייה [מבבל]. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". וכן כתוב שהתחילו לבנות הבנין "כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (פסוק ז). הכל ברשות המלך הגוי, ולא בכבוד ובתפארת ובמלכות ה'. ומי גרם לכל זה? החטא שלא עלו כולם כחומה לבנות טירת כסף (ועיין יומא ט.).

מנהיג

(ג:ח_ט) ויעמידו את הלוִיִם... לנַצֵח על מלֶאכֶת בית ה'; ויעמֹד יֵשוע... לנצח על עֹשה המלאכה בבית האלקים. נ"ל שהניצוח הראשון עניינו שהם שרו בשעת הבנייה (מלשון "למנצח"), והניצוח השני עניינו שהם השגיחו והדריכו את עובדי המלאכה. וצ"ע למה כתב "בית ה'" ואח"כ "בבית האלקים". וכן כתוב בפרק ב: סח, ו: כב — עיי"ש.

מוסר — דור לדור שוכח את מה שלא ראה

(ג:יב) ורבים... אשר ראו את הבית הראשון ביָסדו [והם רואים עתה] זה הבית בעיניהם — בֹּכים בקול גדול. אע"פ שהיו שמחים שיצאו מהגלות וזכו לבנות שוב בית מקדש, מ"מ זכרו את הגודל ואת הפאר של הראשון לעומת זה.

ורבים בתרועה, בשמחה לְהָרים קול. אבל אלה שלא ראו את הבנין הראשון, רק שמחו על זה שיצאו מהגלות ובנו בית שני. ומכאן יש לקח גדול: שכל דור שנולד, כבר אינו יודע מה שעיניו לא ראו. ואסור להניח שמה שברור לך יהיה ברור גם לבנך, שהרי אתה ראית ואתה התנסית בדבר והוא לא. ולכן חובה עליך לחנך אותו ולהסביר לו מה שהיה כאילו הוא חי את המאורעות בעצמו כמוך. וזאת כוונת בעל ההגדה באָמרו: "חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" — מפני שבלי זה הוא יפסיד את המשמעות ואת לקחי הסבל והעבדות.

עם ישראל; הבדלה מן הגוים — אין שני עמים חיים ביחד; א"י, ערבים

(ד:ג) לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו, כי אנחנו [ישראל] יחד נבנֶה לה' אלקי ישראל. אין השתתפות בין_דתית עם ישראל. אנחנו מובדלים ונפרדים, ואין לנו קשר עִם עַם או דת אחר. אנחנו, היהודים, באחדות ובאיחוד נבנה את בית ה' ואת ארץ הקודש בנפרד מהגוים, כדי לבנות שם חברה שתהיה קודש לה'. כאן אנו רואים שאי אפשר שישראל יֵשבו בשלוה בארצם כל זמן שיש עם שיושב שם וטוען שהיא ארצו, שהרי עצם הכוונה של הגוים האלה היתה להפריע לישראל, כי הם טענו שזאת ארצם, אע"פ שידעו שהם הוגלו לא"י מארצות אחרות הרבה שנים לאחר ביאת ישראל לארץ ישראל.

אנטישמיות; ירושלים; עם ישראל; א"י, ערבים; כל העמים באחדות נגד ישראל

(ד:ט_י) אֱדַיִן [אז, כתבו וסידרו ביחד את האיגרת] רְחום... ושִמְשַי... ושאָר כְּנָוָתְהון [חבריהם], דינָיֵא [שם עם], ואֲפַרְסַתְכָיֵא... אֲפָרְסָיֵא [פרסים]... בַבְלָיֵא... ושאר אֻמַיָא די הַגְלִי אָסְנַפַר [סנחריב]... והוֹתֵב הִמו [והושב אותם] בקריָה די שָמְרִין [בערי שומרון], ושאָר עֲבַר נַהֲרָה, וכְעֶנֶת — שאר הגוים שישבו בא"י, שהיא בעבר נהר פרת ליושבים בבבל. הנה כל העמים שישבו בא"י התאחדו במכתב השטנה הזה נגד היהודים ונגד ירושלים, על אף שהם היו בדרך כלל שונאים זה את זה. כי כל עשיו שונא ליעקב, ובסופו של דבר ישראל נשאר לבדד ישכון, וכל הגוים יתאחדו להשמיד את היהודים. וזו השנאה שכתבו על ירושלים (פסוק טו): "קִרְיָא מָרָדָא [מורדת] ומְהַנְזְקַת מַלְכִין ומְדִנָן [ומזיקה למלכים ולמדינות] ואֶשְתַדוּר עָבדין בגַוַה [ומרד עושים בתוכה] מן יוֹמָת עלמא". מאז ומעולם היתה שנאה לירושלים מצד הגוים.

שנאה ליהודים; הקב"ה מסבב את העולם; ידעתי

(ד:יט,כא_כב) קרְיְתָא דָך מן יוֹמָת עלמא... ומְרַד ואֶשְתַדור מִתעבֶד בַה... כְעַן שימו טְעֵם לבַטָלָא גֻבְרַיָא אִלֵך וקריתא דָך לָא תִתְבְנֵא... וזהירין הֱווֹ שָלוּ למֶעבד על דְנָה... הנה כורש, בבת אחת, בגלל מכתב אחד משונאי ישראל, פתאום נוכח לדעת שירושלים היתה מעולם עיר "של מרד וסרבנות" וסכנה לכל הגוים וגם לו. ומ"מ כאשר הקב"ה רצה, הוא העיר את רוחו להחזיר את בני הגולה ולהתחיל לבנות! זה בא להראות לנו שכאשר אנחנו עושים את רצונו של מקום, אין דבר שעומד בפנינו, והוא יסבב את העולם ואת המדינות ואת המלכים כפי שהוא רוצה. הנה הקב"ה העיר את לב כורש לעשות את הבלתי הגיוני, להראות לנו שלא ה"הגיון" קובע. ומ"מ, כדי שלא נחשוב שהכל בא מצד כורש עצמו ולא שסיבב הקב"ה את לבו כאשר הוא חפץ, הסיר הקב"ה את השגחתו ונתן לגוים להפסיק את הבנין, כדי שידעו שהכל מה', וכדי לנסות אותם לראות אם תהיה להם אמונה ובטחון בה', לבנות את הבנין בלי רשות המלך.

אמונה ובטחון

(ה:א) והִתנַבִי חגי נְבִיָא וזכריה בר עִדוא נְבִיַאיָא... בשֻם אֱ_לָה ישראל... אומר רש"י: "עליהם לבנות בנין הבית בלא רשות המלך דריוש". הנביאים ציוו לגמור את בנין ההיכל על אף הציווי של אחשורוש להפסיק. והנה, זרובבל ויֵשוע שמעו אליהם, והתחילו שוב לבנות, ולא פחדו מהמלך. ואפילו כאשר הגיע תַּתְּני, שהיה הפחת (השר) של עבר הנהר (מצד א"י), ושאל אותם מי נתן להם רשות לבנות, וגם תבע מהם את שמותם של אלה שבונים את הבית בלי רשות, הם נתנו את השמות בלי פחד, כמו שכתוב (פסוק ד): "אמרנא להם מן אנון שמהת גובריא די דנה בנינא בנין". והנה הקב"ה היה אִתם משום שהם היו אִתו:

אמונה ובטחון; עשינו מה שגזרת אף אתה עשה עמנו

(ה:ה) ועֵין אֱלָקֲהֹם הֲוָת על שָבֵי יהודָיֵא, ולָא בַטִלוּ הִמוֹ עד טַעמָא לדריוש יְהָך [ילך]. עין אלקים היתה על היהודים ששבו, והוא היה איתם, ולא נתן לגוים לנגוע בהם, אלא סיבב את ליבם להסכים שלא לבטל את הבנין עד שיכתבו את הדבר לדריוש, והוא יגיד, ואז ישיבו היהודים את טענתם ואת תשובתם. והנה, השונאים האלה, צָרֵי היהודים, פתאום התקפלו בפני אומץ היהודים, והסתפקו בשליחת איגרת לדריוש. וזה בא להראות שאין ה"הגיון" קובע, ואין לקבוע מיד שהגוי החזק יעשה כך וכך, אלא עלינו לעשות את דבר ה' בלי פחד, והוא יטפל בגוים ויסבב אותם כרצונו.

עלייה לא"י

(ה:טז) אֱדַיִן [אז] ששבצר דֵך [ששבצר זה] אתא [בא ליהודה] יְהַב אֻשַיָא [נתן היסוד] די בית אֱלָקָא די בירושלֶם. אמרו בסדר העולם (פסיקתא רבתי ו): "זה דניאל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב: כט): 'חָזִיתָ איש מהיר במלאכתו' [זה דניאל, שעליו כתוב (דניאל ח: כז): ] 'ואקום ואעשה את מלאכת המלך'. אמר ליה הקב"ה: נזדרזת במלאכתך; לשעבר היית יושב ומשמר שערי בשר ודם [כמו שכתוב (דניאל ב: מט): ] 'ודניאל בתרע [שער] מלכא' — בוא והיזקק לבהמ"ק. ולמה נקרא שמו ששבצר? שבאו שש צרות בימיו". הרי שעלה דניאל לא"י.

אמונה ובטחון

(ה:יז) וכְעַן, הֵן על מלכא [דריוש] טָב, יִתְבַקַר בבית גִנְזַיָא [את גזירת כורש]... ורעוּת מלכא [ורצון המלך]  על דְנָה [בענין זה], ישלח   עֲלֶינָא [ישלח אלינו]. והנה, היהודים לא חיכו לתשובתו ולהסכמתו, אלא התחילו לבנות בלי זה ובטחו בה'.

אמונה ובטחון; ה' מסובב לבב המלך; ידעתי

(ו:ז) שְבֻקוּ לַעֲבִידת בית אֱ_לָהָא דֵך. זה שכר הבוטחים בה', שאינם מפחדים מהמלך. הקב"ה מסובב את הכל, וגומל טוב להם. לא רק שאין המלך רוגז ומעניש אותם, אלא הוא מצַוֶה לשרים: הַניחו לעבודת הבית. ויותר מזה:

(ו:ח) ומנכסי מלכא די מִדַת עֲבַר נַהֲרָה. מנכסי המלך, שהוא גובה מסים מתושבי עבר הנהר (לצד א"י) —

אָסְפַרְנָא [חיש מהר] נִפְקְתָא [ההוצאות] תֶהֱוֵא מִתְיַהֲבָא — יהיו נתונים. ויותר מזה:

(ו:ט) ומה חַשְחָן [ומה שחסר] ובני תורין... תן להם את כל הבהמות לקרבנות, והחטה לסולת, ומלח לקרבנות, ויין לנסכים ושמן למנחות.

די לָא שָלוּ. בלא דיחוי, ואל ישכחו.

(ו:י) די לֶהֱוֹן מְהַקְרְבין... ומְצַלַיִן לחיֵי מלכא ובנוהִי. שיהיו מקריבים ומתפללים לחיי המלך ובניו! המלך אומר כך, מפני שהקב"ה מסובב את לבו, ונותן בלבו מחשבה סבירה למה הוא עושה את כל זה, שזה לטובתו. ועד כדי כך מסובב ה' את לבו עד שהמלך גוזר ואומר:

(ו:יא) כל אֱנָש די יְהַשְנֵא [אשר ישנה] פתגמא דְנָה, יִתְנְסַח אָע מן בַיְתֵה. ייהרס עץ מביתו ("שיחרב ביתו" — רש"י).

וזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי. יעמידו את העץ ויתלו אותו עליו.

ובַיְתֵה נְוָלוּ יתעבֵד על דְנָה — ביתו יעמוד באשפה על זה. עד כדי כך מסובב הקב"ה את לב המלך, אם נמסור נפש עליו. ואין "הגיון" אלא יראת ה'.

אמונה; ידעתי

(ו:יד) ושָבֵי [זקני] יהודָיֵא בָנַיִן ומַצְלְחִין בנבואת חגי נבִיָא וזכריה בר עִדוא... מן טַעַם   אֱ_לָה ישראל ומִטְעֵם כורש ודריוש... זקני ישראל ועם ישראל מצליחים כמו נבואת הנביאים, אם אך יעשו את מה שהקב"ה מצַוֶה, בלי פחד מהגוים. ואז גם הגוים יסכימו לזה, וציווי הקב"ה יהיה גם ציווי הגוים, שהוא יסובב את ליבם.

ישראל הוא נבדל; גרים

(ו:כא) וכל הנבדל מטֻמאַת גויי הארץ אֲלֵהם [והגיע לישראל] לדרֹש לה' אלקי ישראל. ישראל הוא נבדל מכל הגוים, בקדושה הנבדלת מטומאת הגוים. ומטרת ישראל היא לדרוש את ה', למצוא את דרכי ה' ואת קדושתו ולהידמות לו. וזה גם התפקיד של כל גוי שבא להתגייר.

השגחת ה'; פסח; ידעתי; מושגים

(ו:כב) ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה, כי שִׂמְחָם ה' והֵסֵב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלקים, אלקי ישראל. שמחו שבחג הפסח הזה שוב הפגין הקב"ה את כוחו ואת ממשלתו בכל. כמו שבמצרים הוא לקח את פרעה עם לבו הכבד, וריכך את לב פרעה, והכריח אותו לשלוח את בני ישראל, כך גם כאן הסב את לב מלכי פרס מסירוב להסכמה מלאה, שלא רק שהסכימו לבנין, אלא אף עזרו לו, ואף איימו להעניש את אלה שיכשילו אותו. וקרא למלך פרס ומדי "מלך אשור", מפני שהוא מלך גם על מה שהיה אשור וגם על מה שהיה בבל. וזה בא להדגיש את ההשגחה הפרטית — להראות שמאשור שהחריב את ישראל ומבבל שהחריב את בית המקדש, באה דוקא העזרה לבנין בית המקדש.

קנאת ה'; שכרו של מנהיג; פינחס ועזרא; מנהיג

(ז:א,ה) עזרא בן שְׂרָיָה... בן פינחס בן אלעזר... הנה, על עזרא נאמר (סנהדרין כא:): "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קְדָמוֹ משה". והוא מזרע פינחס הכהן שנִתן לו (במדבר כה: יב_יג): "בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קִנֵא לאלקיו ויכפר על בני ישראל". כל ישראל לעגו לו ושנאו אותו, אבל זה היה שכר הקנאות לה'.

אמונה; מנהיג; עול מלכות שמים; הקב"ה משגיח ומסובב מלכים בשכר האמונה; מצות ישוב הארץ

(ז:ו) ויתן לו המלך כיד ה' אלקיו עליו כל בקשתו. פירשו המפרשים, שמקרא מסורס הוא, והכי קאמר: "ויתן לו המלך כל בקשתו" משום "שהיה עליו [על עזרא] כח ה' ליתן את חינו בעיני המלך" — מצודת דוד. ולי נראה שהפסוק מסורס בכוונה, כדי שהמושג "כיד ה' אלוקיו עליו" יהיה מכוון לכאן ולכאן. כלומר, המלך נתן לו, כי יד ה', שהוא אלקי עזרא, היה עליו — על המלך — לסבבו. וכן, המלך נתן לו כי יד ה' אלקיו היה על עזרא, לתת לו חן וכח. והנה כל הצלחות עזרא באו בשכר זה שה' עזר לו, כמו שכתוב (פסוק ט): "בא אל ירושלים כיד אלקיו הטובה עליו". ופירש רש"י: "כאשר הצליחו יד הקב"ה, שהיתה ידו טובה עליו להצליחו בדרכו". על אף שקשה לעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אם היהודי תמים ורוצה לקיים את מצות ה', ה' יצליח את דרכו. והקב"ה עזר לו משום שהוא קיבל עליו את מלכותו והאמין בו והיה מוכן לעשות את כל מה שדרש ה', כמו שנאמר (פסוק י): "כי עזרא הכין לבבו לדרֹש את תורת ה' ולעשֹׁת וללמד בישראל חֹק ומשפט". וא"כ רואים שכאשר האדם מוכן לתת על עצמו את יד ה', את עול מלכותו, הקב"ה נותן לו כח וחן והצלחה, שיד ה' עליו תהיה לעָזרו.

(ז:י) כי עזרא הכין לבבו לדרֹש את תורת ה' ולעשֹׁת וללמד בישראל חֹק ומשפט. דרך היהדות היא ללמוד, לעשות, וללמד.

עלייה לא"י

(ז:יג) מִנִי שים טְעֵם די כל מתנַדַב במלכותי מן עמא ישראל... לִמְהָך [ללכת] לירושלֶם, עמָך יְהָך. הרי שוב ניתנה רשות לעלות לא"י, ורוב העם לא עלה.

השגחת ה' — הקב"ה מסבב לב הגוים; אמונה

(ז:כז) ברוך ה' אלקי אבֹתינו אשר נתן כזאת בלב המלך — לצוות לתת כסף עד סכום עצום לבית ה' (פסוק כב); לפחד מהקב"ה (פסוק כג); לשחרר את עובדי הבית מכל המיסים (כד); לתת לנו רשות למַנות שופטים ודיינים (כה); ולגזור עונש מהיר וקשה על מי שלא יציית לתורת ה' (כו).

(ז:כח) ועָלַי הִטָה חסד לפני המלך ויועציו. והרי כל זה אינו הגיוני, אלא שהקב"ה סיבב את לב המלך וגם הכניס בו רצון לעזור לישראל, וגם הכניס בו פחד מה'. וכל זה דוקא משום שהיהודים שמעו לנביאים והסתכנו, ובנו את הבית בלי רשות. ועזרא הבין את כל זה ושאב מזה עידוד, כמו שהוא ממשיך ואומר: ואני התחזקתי כיד ה' אלקי עלי.

עלייה לא"י

(ח:א_כ) ואלה... העֹלים עמי במלכות ארתחשסתא המלך מבבל... גם בעליית עזרא היתה כמות קטנה של עולים.

אמונה; חילול השם; בעל ברית; קידוש השם; ידעתי; אין לסמוך על הגוי

(ח:כא_כג) וָאֶקרא שם צום... להתענות לפני אלקינו, לבקש ממנו דרך ישרה... כי בֹשתי לשאול מן המלך חַיִל ופרשים לעָזְרֵנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר: יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה, ועֻזו ואפו ["כח נקמתו" — מצודת דוד] על כל עֹזביו... וַיֵעָתֶר לנו. אסור לבקש עזרה מגוי, פן יחוּלל שם ה'. כי אם הוא יכול באמת לעזור לעמו, למה אתה מבקש עזרה מהגוי? ואם תאמר — הרי יש כאן סכנה ופיקוח נפש? בוודאי דרך היהדות היא לבטוח בה', אך לא לסמוך על נסים. אך צריך להבין שבמקום שיש חילול השם אין שיקול של פיקוח נפש. והסיבה שלא ביקש עזרא חיל מהמלך היא שעזרא רצה לקדש את שם ה', ולבקש עזרה מהגוי הוא מיעוט הנס והכח של ה'. ולכן הם התפללו ובטחו בה', והיו מוכנים ללחום בעצמם באופן טבעי. והעיקר — אין לבקש מגוי להיות בעל ברית, ואף עזרה אין לבקש ממנו. ואז הקב"ה יעזור, כמו שכתוב (פסוק לא): "ויד אלקינו היתה עלינו, וַיַצילנו מכף אויב ואורב על הדרך". וכן נענש יוסף שביקש מגוי עזרה בשעת צערו וחילל שם ה', ועל זה נגזר שישב בבית הסוהר עוד שנתיים (בראשית רבה פט: ב).

"אז" — סמל לאמונה, גאולה ושמחה

(ח:לה) הבאים מהשְבִי בני הגולה הקריבו עֹלות... פרים שנים עשר על כל ישראל, אֵילִים תשעים וששה. ויש להבין, למה תשעים וששה? ונראה לי, משום שהמלה "אז" היא שמונה בגימטריה, ושתים עשרה פעמים שמונה, הוא תשעים ושש. ולמה כנגד "אז"? משום שבמלה "אז", יש ענין של אמונה, גאולה, ושמחה (עיין שמות רבה כג: ב,ד). ולכן המספר שמונה נבחר לשמונת ימי המילואים, שהרי המילואים היו רמז לאמונה המלאה שצריכה להיות, ולשמחת גאולת ה' וכוחו. וכן ברית המילה היא ביום השמיני.

נישואי תערובת; קדושת ישראל; המנהיגים כדוגמה; עם ישראל; מנהיגי שקר

(ט:א_ב) ...לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים, מעמי הארצות כתֹעבֹתיהם לכנעני, החתי, הפרִזי, היבוסי, העמֹני, המֹאבי, המצרי והאמֹרי, כי נשאו מבנֹתיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקֹדש בעמי הארצות, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה. ישראל הוא עם קדוש ונבחר ועליון, וזרעו הוא קודש, ואיסור מוחלט הוא להתערב בגוים, ולעָרֵב את זרע הקודש בטומאתם. הבדלה, הפרדה, הפרשה! הקודש מובדל מהטומאה. ומַעַל הוא זה, שהרי כל מה שברא הקב"ה, הוא יצר וקנה, ושייך לו, והוא נותן לנו רשות להשתמש ביציריו, כאשר הוא קובע שהם מותרים לנו. ומי שמשתמש בדבר בעולם בלי רשותו, ומכ"ש בניגוד לרשותו, הרי הוא גזלן. גזל קודש נמצא בכפיו — מעילה. ואין לנו רשות להתערב בגוים האלה, ולכן מעשה היהודים היה מעל. ודוקא מנהיגיהם פתחו בזה, "ומהם למדו יתר העם" — מצודת דוד (ב). וכן בכל דור, דוקא העשירים והמכובדים — שמצד אחד הם באים במגע עם הגוים ומצד שני מתוך עושרם הם פורקים מעליהם את העול — דוקא הם מתערבים בגוים. ואוי להם, שהם חוטאים ומחטיאים. ואוי למי שרואה ואינו מוחה, כי חובה גדולה למחות במחאה מיידית ובפומבי, כמו שעשה עזרא:

מחאה — נגד עוול, נגד נישואי תערובת; מעילה ובגידה; עול מלכות שמים

(ט:ג) וכשָמעי את הדבר הזה, קרעתי את בגדי ומעילי — כנגד הבגידה והמעילה של היהודים. שהרי מי שמועל ובוגד מסיר מעצמו את הכיסוי הקדוש, המעיל והבגד של עול מלכות שמים, ונשאר עירום. וכנגד זה קורעים את הבגד והמעיל כששומעים חילול השם.

וָאֶמְרְטה מִשְׂעַר ראשי וזקָני, וָאֵשבָה מְשומֵם — דומם, הרוס, עלוב. מפני שאין מלים ברגע זה של עלבון והרס העם.

(ט:ד) ואלי יֵאספו כל חָרֵד [ממהר לכאוב את כאב העם] בדברי אלקי ישראל על מַעַל הגולה. מפני שמצוה וצו אלקי הוא למחות נגד השחתת זרע הקודש והרס העם היהודי.

הגלות היא בושה וחילול השם; חילול השם; שכר ועונש

(ט:ז) ...ובעוֹנֹתינו נִתַּנו אנחנו, מְלָכינו, כֹהנינו ביד מלכי הארצות בחרב, בשבי ובַבִּזה ובבֹשת פנים כהיום הזה. "שכבר גלו עשרת השבטים, ועדיין נשארו בבבל הרבה מן הגולים" — רש"י. השבי, הגלות, היא בושת פנים, משום שאנחנו חלשים, נתונים לבזיון ולביזה, לדיכוי ולהשפלה, והרי ילעגו לנו הגוים: "איה נא אלקיכם". וכל זמן שיש אפשרות לצאת מן הגולה לא"י, ואנחנו מסרבים לעשות זאת, אנחנו מחללים בזדון את שם ה'.

גאולה

(ט:ח) ועתה כמעט רגע היתה תחִנה. רק לזמן קצר היתה מאת ה' חן, וסלח לנו למען שמו הגדול.

השגחה

(ט:ט) וַיַט עלינו חסד לפני מלכי פרס. ה' מטֶה לבות מלכים.

(ט:יא) הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נִדָה היא. ארץ ישראל יכולה ליהפך לטומאה.

הבדלה מן העמים; ובערת הרע מקרבך; עם סגולה

(ט:יב,יד) ועתה, בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנֹתיהם אל תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלֹמם וטובתם עד עולם... הנשוב להָפֵר מצוֹתיך ולהתחתן בעמי התֹּעבות האלה, הלוא תֶאֱנַף בנו עד כַּלֵה... אין דו_קיום עם הרע, אלא לא תדרשו שלומם וטובתם.

מנהיג

(י:ג) ועתה נכרָת ברית לאלקינו להוציא כל נשים [זרות] והנולד מהם... וכתורה יֵעָשה. פירש אבן עזרא: "למי שאינו חרד, כי נכריחנו להוציא". מכריחים את היהודי לעשות טוב. וכן בפסוק ח: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים, יָחֳרַם כל רכושו, והוא יִבָּדל מקהל הגולָה".

המנהיג והעם — הדור לפי הפרנס והפרנס לפי הדור

(י:ד) קום, כי עליך [עזרא] הדבר [להוציא את הנשים הגויות] ואנחנו עִמָך, חֲזַק וַעֲשֵה. המנהיג חייב לעמוד בראש וליטול יוזמה, להנהיג וללכת תחילה, אך אי אפשר בלי גיבוי מחלק מהעם לפחות. ואם יש לו תמיכה מחלק מהעם, עליו להיות חזק ולעשות, אע"פ שרוב העם אינו איתו.

קבלת עול מלכות שמים; תשובה — העם מכיר בחטאו ורועד עליו; נישואי תערובת

(י:ט_יב) ...וישבו כל העם ברחוב בית האלקים מרעידים על הדבר ומֵהַגְשָמים, ויקם עזרא הכהן ויאמר אלֵהם: אתם מעלתם... ועתה תנו תודה [וידוי, הודאה] לה' אלקי אבֹתיכם, וַעֲשו רצונו, והִבָּדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות; ויענו כל הקהל... כן, כדְבָרְך עלינו לעשות. וכי דבר קטן הוא להיבדֵל מנשים ומבנים? ומכל מקום הכירו מיד את החטא, והסכימו לחזור בתשובה.