בס"ד
על האמונה ועל הגאולה
שיחה זו ניתנת במלון "פלאז'ה" - בכנס הסברה של "מדינת יהודה" - ח' שבט התשמ"ט.)
א. גוי הפוגע בישראל - חלול ה'
אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה" (שמואל א' יז, י) - זהו גלית - שעמד בגלוי פנים לפני הקב"ה - יצאתי להפריע את ישראל מקריאת שמע - הוא בא להפריע את העם שאומר ה' א-לוהינו אחד ואין אחר, והוא אומר שיש אחר - תנו לי איש - הקב"ה".
גלית עומד ואומר: "תנו לי איש", בא נראה מי יותר חזק! עומדים יהודים ומסתכלים על ה'משאית' הזו, ארבעים יום וארבעים לילה, והוא מחלל שם שמים ערב ובוקר! דוד שהזדמן לשם, שומע שאומר גלית "אני חרפתי", אך הוא אומר: "כי מי הפלישתי הזה כי חרף מערכות א-לוהים חיים"! דוד הבין, שגוי שבא לחרף את ישראל הוא מחרף את הקב"ה - "שפלותם של ישראל חלול שמו הוא"!!! לא ביזוי ישראל כי אם ביזוי ה'!!! חלול ה'! כמו כן, מצינו שה' אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (במדבר לא, ב) ומשה אומר: "לתת נקמת ה' במדין", ואומר הספרי "כי נקמת ישראל היא נקמת ה'"!!!
כל ערבי שזורק אבן על יהודי, הוא זורק אבן כלפי שמיא! תנו לי להיות רמטכ"ל, ותראו כי אין אינתיפאדה, ואין התקוממות נגד א-לוהי ישראל. כל השפלה ותהוסה של יהודי כלפי הגוי, היא תבוסה" של הקב"ה, "לא לנו... כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגויים איה נא א-לוהיהם".
ב. א"י - לא ניתנת להעברה
ומשום כך - משום חלול ה' העצום שיש היום, הגענו להחלטה להקים מדינה שניה!!! נשים קץ לחרפה, ונשים קץ לבושה! לא עוד פחד ללכת לכותל דרך שער שכם, לא עוד פחד לעלות להר הזיתים, לא עוד חרפה בהר הבית.
הצמר חמד - שמיר (קןץ) ופרס (עוף טמא) חייבים ללכת הביתב. לנו אין בעיה עם הערבים, לא היתה אף פעם העיה כזו, ולא תהיה בעיה כזו. תמיד לוקחים חיילים טובים עם רצון טוב ומתסכלים אותם. נותנים להם נשק, אבל אוסרים עליהם לירות, והכל בגלל המוסר המעוות והאוילי של השמאל. "כל המרחם על האכזר סופו שיתאכזר על הרחמן", על מי אתם מרחמים על כלבים ארורים "הבא להורגך השכם להורגו" ולפחות, השכם לסלקו!!!
שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן ה' יתברך... ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות" - רמב"ן בספר המצוות, מצוה ד'. הקב"ה נתן לנו את הארץ ולא האו"ם, וגם לא בן גוריון! "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים, (רש"י: נילוס רס"ג: ואדי אל-עריש) עד הנהר הגדול נהר פרת" הארץ הזו היא לא זכות שניתנת לוויתור, אלא חובה!
חז"ל אמרו: "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ועל יפתח מסופר: "יואמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח - הסיבה שאני במלחמה - כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום" (שופטים יא, יג) - שטחים תמורת שלום! רק מלך עמון שלח תנאים אלו, מיד היתה הפגנה של "שלום עכשיו": תנו לא את עבר הירדן, 'די למלחמות' 'די לכיבוש' וכו', אך יפתח, הקיצוני, עונה לו: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש, ואת אשר יוריש ה' אלוהינו מפנינו אותו נירש"!!!
יש איסור למסור שטחים! ומסופר שכשהלך יואב למלחמה עם עמון, אמר לאחיו: "חזק ונתחזק
בעד עמינו ובעד ערי א-לוהינו" - ומסביר הרד"ק: "שלא יכבשו אותם מידינו, שאם יכבשו אותם, לא יהיו ערי א-לוהינו, אלא ערי אלוהים אחרים".
ג. מלחמת מצוה דוחה פקוח-נפש
כשאברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך, ונתן לו שבע כבשות. אומרים חז"ל: "א-ל הקב"ה, אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כך בניו הורגים מבניך שבעה צדיקים... בניו מחריבין שבע משכנות... הארון חוזר בשדה פלישתים שבעה חדשים". והרשב"ם מוסיף: "חרה אפו של הקב"ה... והוא בכלל גבול ישראל"!!!
ואם יבוא אדם ויאמר: 'פקוח נפש דוחה שטחים', והראיה שאפילו יום כיפור דוחה אותו פקוח נפש
רבותי, דעו, ישנה מצוה בתורה הנאראת מלחמת מצוה, דהיינו, ללכת למלחמה זו מצוה! ופסק הרמב"ם: "איזו היא מלחמת מצוה מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"! כל פעם שגוי בא על ישראל, זוהי מצוה. ומרחיב זאת הרמב"ם בהלכות תענית: "גויים שבא לערוך מלחמה... או ליקח מידם ארץ", ומשום כך הגמרה בעירובין (מה) אומרת: "אפילו על עסקי תבן וקש נלחמים נגדם אפילו בשבת".
כלומר, ישנה מצוה להלחם! עצם מהות המלחמה היא פקוח-נפש, אז כיצד יתכן לומר שמשום פקוח-נפש היא נדחית! וכ"כ המנחת חינוך: "נהי דכל המצוות נדחות מפני סכנה, מ"מ מצוה זו דתורה ציותה ללחום בהם, וידוע דתורה לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם נהרגים משני צדדים בעת המלחמה מ"מ חזינן... דחויה סכנה מן התורה במקום זה"! ואם לא, א"כ עקרת מצוה מדאוריתא לצמיתות, שהרי בכל מלחמה יש סכנה! ואינו דומה דין זה להלכות שבת ויוה"כ, ששם, בד"כ, אין במצוה פקו"נ, אך במלחמת מצוה, המצוה היא מסירות-נפש!
ד. בטחון בה' - דרך הגדלות
הגויים רוצים חלקים מא"י - ארץ הקדוש. לא רק שיש בזה איסור, יש בזה חילול ה'! מי הם ערפאת וחוסיין, הכלבים הללו האם אבדנו את יסוד התורה, של "וצדיק באמונתו יחיה"! האם אנחנו עדיין מפחדים ממה יאמרו הגויים! איך זה, שאותו יהודי שאומר כל בוקר: "אלה ברכב אלה בסוסים..." - גומר את התפילה, ומדבר על כך שאם רייגן לא יתן לנו רכב וסוסים, אז יהיה רע! האם האמונה זה רק בלב! אין מה לחשוש מוושינגטון, ואין לפחד משום גוי - "ברוך הגבר אשר יבטח בה'"!!!
הפכנו לגויים עם כיפות. דעו, בלי בטחון בה' אין תורה!!!
היום, עברו כבר שנה של חילול ה'! בששה ימים, היה נס גדול של גאולת קרקע וגאולת א"י! ובמקום שנקום ונאמר: 'זה שלנו' לא עשינו זאת.
הערבים היו במצב של 'חיל אחז יושבי פלשתין' וציפו לטבח. הם ידעו שמגיע להם, ויכולנו תוך להוציא אותם. אך לא עשינו זאת, ולא רק זאת אלא משה דיין (שראה בעין אחת משמע) שפחד 'מה יאמרו' - החזיר אותם! "חרדת אדם יתן מוקש"!
אנחנו, בעז"ה, נקים את התשתית של המדינה העתידית! אמנם כבר קמו שמאלנים וצעקו המרדה', אך אנו לא חוששים. אתם מבינים, "יש גבול", "שלום אכשיו" וכו' הם לא המרדה, ואנחנו המרדה. חריש שוטה וקטן שהלך קדימה, התחיל לסוג אחורה. על רוב האנשים נאמר: חבל על דאבדין, שהרי הם מתחילים ובאמצע מספיקים, ואז הם מתחילים לפול. "אחור וקדם צרתני" - אותו אדם יכול להיות גם אחור וגם קדם, זה יכול להיות בשליטתו, אם יעלה - ילך קדימה, ואם לאו - יפול מטה.
ה. גדלות המחשבה
כשאדם הראשון אכל מאץ הדעת כתוב: "ויקרא ה' א-לוהים אל האדם, ויאמר לו איכה" -
בפשטות, שאל אותו איפה אתה אך רש"י מסביר: "לא רצה לבוא בהפחדה". והמדרש אומר: איך היית אתמול לדעתי ועתה לדעתו של נחש אתמול מסוף העולם ועד סוף העולם, גדלות שאין כדוגמתה. אז איך הקטנת את עצמך כל כך גדלות נתתי לך, והנה נפלת!
אחז"ל: והמה, כאדם עברו ברית" - כמו שעשה אדה"ר, כך ג"כ עברו עם ישראל המה כאדה"ר - מה אדה"ר הכנסתיו לתוך ג"ע... קוננתי עליו עיכה, איכה כתיב" - זאת היא קינה - "וכמו כן ישראל הכנסתים לא"י... וקוננתי עליהם איכה"! היינו גדולים, היינו במ"ט שערי קדושה, ועתה - אייכה! מהשמים, נפלנו לישיבה על אדמה. תסתכל על עצמך ותגיד אייכה!
חטא אדה"ר היה קטנות, אתמול מסוף העולם ועד סופו, והיום פרי עץ הדעת. מכרת את עצמך, בשביל נזיר עדשים! הנהירה אחרי קטנות, העבדות, זה הענין. אין ענין יותר חשוב מכך שאדם חייב כל בוקר לעמוד ולקבל על עצמו חיים של גדלות ולא של קטנות. והרמח"ל כותב: "יסוד החסידות ושורש העבודה, שיתברר לאדם מה חובתו בעולם" (מסילת ישרים פ"א). אדם שהולך ונוסע מעיר לעיר, ויש לו מפה, הוא חייב לדעת, זאת דרכי, וזו חובתי ומכאן אני צריך לילך. ולמה צריך שישים לבו ומגמתו... בכל ימי חייו" (שם). בעצם ההתבוננות, הוא מוציא את עצמו מהקטנות.
ולמה אדם הולך אחרי הקטנות וההכל לא שהוא בוחר בהבל, אלא שההבל בוחר בו, בגלל היותו חלש. הוא הולך אחר ליבו, במקום שליבו ילך אחריו. אדם ששואל את עצמו היכן אני, אייכה איפה אני עומד היום לעומת אתמול וגם אתמול שאלתי את עצמי, וכך אשאל בעתיד, אז למרות שנופל לפעמים הוא מתעלה ומנצח. הסכנה הגדולה ביותר שבעולם, היא קטנות!
ו. עם ישראל - עם של גדלות
הקב"ה דורש מהאדם להיות גדול - "מאט מאלוהים". הקוצק אמר פעם שבשהאדם יגיע לעוה"ב, הקב"ה וב"ד לא ישאלו אותו מדוע לא היית באברהם אבינו וכמשה רבינו, אלא ישאלוהו למה לא הגעת לגדלות שאתה היית יכול להגיע כי בתוכך יש גדלות. אדם שאת זה עושה, לעולם יהיה שלוו ושמח. אדם שהוא קטן ויש לו חשבונות קטנים, תמיד הוא דואג, ואדם שהוא גדול, תמיד הוא שמח.
יעקב עבר את מעבר יבוק, בגלל פכים קטנים, אך ישראל חא עובר בשביל פכים קטנים ולכן, הקב"ה שינה את שמו: "לא יעקב" - ולא פכים קטנים - "אלא ישראל" - אתה במאבק עם מלאכים ואנשים!!!
החיים האלה הם קשים מאד מאד, אבל הם מאושרים. הם חיים! אך חיים שהם קטנים, הם הופכים את האדם ללא אדם ולא בשביל זה נוצר האדם!
וכפי השעור שכבש את יצרו... כן ישיגהו וישמח בו" - גם גדלות וגם אושר.
תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה" - זה לא ענין של אפשרות, אלא זה ענין של מצוה לעבוד את ה' בשמחה. זה חובה שבאה באופן טבעי. כשאדם יודע שהוא בן מלך הוא לא מתייחס לדברים קטנים, ובשביל דברים קטנים - פכים קטנים - הוא לא חוזר.
אדם חייב להבין למה הוא פה, ובשביל מה הוא פה, וכשיש מצוה להרוג רשע, זה לטובתו.
הקב"ה מסתכל על העולם בפרופורציה מה ארעי, מה חשוב, מה זה חיי שעה ומה זה חיי עולם.
נושא: דבר תורה של הרב מאיר כהנא זצוק"ל-הי"ד בעניין על האמונה ועל הגאולה (נקרא 1460 פעמים)