לק"י
שאלה:
לקראת גיוסי לצה"ל הייתי מאוד רוצה לברר מס’ דברים לגבי החרדים. יש לציין שכבר עיינתי בכמה שו"תים באתרים ועדיין לא מצאתי תשובה מספקת.
למה לא להיות כמו החרדים בנוגע לצבא. כלומר למה לא לעסוק כל היום בלימוד תורה? נכון שצריך להגן על המדינה, אולם ב"ה יש כ"כ הרבה אנשים במדינה, ומספיק חילונים כדי לעשות את העבודה. וא"ת שאין תרומתם של החילוניים מספקת, אז למה יש הצדקה במסגרת "הסדר" הרי אם אמרנו שמצוות ההגנה על ישראל דוחה לימוד תורה (בניגוד לחרדים), שתדחה אותה בעוד שנה וחצי. והשתא דאתינן להכי, מהי באמת ההצדקה ב"הסדר"? (ועפ"י טענת החילוני- אם כ"כ חשוב לך ללמוד תורה, תעשה 3 שנים צבא ואז תשב 8 שנים בישיבה).
שאלה נוספת בנוגע לפרנסה. למה שלא נשב כל היום בכולל ונלמד תורה ושהנשים תפרנסנה את משפחותיהן? למה יש הצדקה ל"תורה ועבודה"? למה העבודה צריכה להיות אידיאל במקום חיסרון? וכי יש להציע למיליונר שבמקום להעביר את שארית חייו בלימוד תורה, יילך ויעבוד מחצית מיומו?
התופעה המפריעה לי ביותר הינה העובדה שהחרדים לומדים, יודעים ומבינים את התורה בהרבה יותר מהציבור הדתי לאומי (זו עובדה ובע"כ).ואילו, כאשר מסתכלים על הבעל-בית הדתי-לאומי הנפוץ (לומד דף יומי במקרה הטוב), וכי אפשר לחשוב שזה היה כל הציווי של הקב"ה: "ושננתם לבניך ודברת בם".. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך..." האם זוהי כל חובת האדם מצד לימוד התורה?
וא"ת שאכן אין זה הרצוי אלא המצוי שכך רוב הציבור הדתי לאומי נראה, אז למה כבר לא לקחַת את זה לצד השני? דהיינו, השאיפה היא "תורה ועבודה", רוב הציבור מקיים כמעט ורק את החלק של "העבודה", ולכן לקחת את זה רק לצד של "תורה".
אודה מאוד לרב אם ישיב לי בהקדם.
תודה רבה וכל טוב.
תשובה:
שאלת בנוגע ליחס בין לימוד תורה לצבא, הדין הבסיסי הוא שאדם שלומד תורה פטור ממצוות שיכולות להעשות על ידי אחרים אולם כל עוד שהמצווה שנעשית על ידי האחרים נעשית בשלמותה. עוד יש לומר שיש מצוות שבגופו, כלומר שהם חיוב אישי של כל אדם, גם אם הוא לומד תורה. למשל מצוות כיבוד אב ואם, למרות שיהיה מישהו אחר שמקיים את המצווה המצווה מוטלת דווקא עליו.
לגבי מצוות הצבא, יש שסוברים שמכיון שהמצווה הזו היא כמו מס שויוני המצווה מוטלת על כל אחד שיכול לקיימה. כל הפטור של לומד תורה הוא רק במצווה מזדמנת שלא צריכים את כולם לקיום המצווה אולם הצבא בנוי מכך שכולם עושים ויש בכך חיוב. הדבר דומה לבחורי הישיבה שיש דברים שצריכים לעשות בישיבה, כגון: לסדר את בית מדרש לפני שבת, החיוב הוא מוטל על כולם וכולם צריכים לשאת בעול עם הציבור ואי אפשר לפטור אף אחד. צורת החיוב היא בצורה שכולם מחוייבים במצווה.
יש רבות להתווכח בענין אולם יש עוד סברה גדולה לחייב בני תורה להתגייס לצבא. אנו רואים שבמלחמת מדין משה בוחר דווקא אנשים צדיקים בכדי לעשות את המלחמה. זאת משום שאנו יודעים שהנצחון במלחמה לא תלוי רק בכישרון הצבאי אלא בעיקר תלוי בסיעתא דשמיא. הסיעתא דשמיא מתעוררת במקום שהחיילים חדורים במצוות קידוש ה' כשהחיילים צנועים וקדושים וכד'. מי יכול לעשות את המצווה הזו בשלמות? רק מי שהוא ירא שמים וגודל בתורה. לכן מצוות הצבא היא מוטלת דווקא על בני הישיבות, אם לא יהיו בני ישיבות בצבא אזי יש סכנה שהמצווה תתקיים ברמה אחרת ובסיעתא דשמיא אחרת. לכן אנו סבורים שודאי שחייבים לדאוג שגם אנשים יראי שמים יהיו בצבא ישראל.
ההצדקה ב"הסדר" היא משום שאנו סבורים שבעצם כולם היו צריכים להיות "הסדר". כלומר הדרך הנכונה לשרת בצבא הוא בדרך שבא האדם משלב את התורה עם ההליכה לצבא, כך חייל ישראלי צריך לנהוג. לכן אנו פורצים דרך בפני כל האומה ומציעים שכולם יהיו בחורי ישיבות הסדר. זהו הסדר הראוי לקיום המצווה. ודאי שבהמשך, אם מישהו מוצא את עצמו שהוא במיוחד כישרוני לקיום מצוות ההתגייסות הוא יקדיש שנים רבות למצווה זו אולם גם אז חשוב שמידי פעם ילך להתרעננות לישיבה. זהו המזון הפנימי הרוחני שיתן לו גם עוצמה יתירה בחיילות שלו.
למרות כל האמור מכיון שיש כאן חשבונות כלליים וציבוריים אנו סבורים שיש מיוחדים באומה שיכולים להיות גדולים ומיוחדים שילמדו תורה ויהיו מורי הוראה לאומה. להם נסלול דרך מיוחדת ואנו ממש מבקשים מהם שישארו ללמוד כמה שיותר בישיבה. כך כל עם ישראל ירוויח ובסופו של דבר הרוח תגדל בישראל וגם הצבא יהיה טוב יותר.
בנוגע לענין הפרנסה, הסדר הלכתחילאי הוא תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. נכון שבגמ' נחלקו התנאים האם ענין הדרך ארץ הוא לכתחילה כדעת רבי ישמעאל או רק בדיעבד כדעת רבי שמעון בר יוחאי אולם בגמ' מסיקים שרק מועטים יכולים ללכת בדרכו של רבי שמעון בר יוחאי, ראיתי בני עליה והם מועטים. ההדרכה הכללית היא להתעסק בשניהם, גם לקבוע עיתים לתורה וגם להתעסק במלאכה. מה היחס ביניהם? צריך להתאים לכל אחד את הראוי לו.
בנוגע לשאלה מה הדרך המוצלחת ומה המציאות מוכיחה. ראשית, לא לפי זה קובעים את העקרונות שלנו. בכל אופן אנו נמצאים בדור שיש בו התמודדות קשה אל מול המינות והתרבות המערבית. רוב השאלות החינוכיות נובעות מהיחס להתמודדות זו ולא נוגעת לשאלה של היחס לפרנסה. השאלה העיקרית האם להיות מחוברים לחילוניות או לנתק מגע. בנקודה זו עיקר ההבדל בין לאומיים לחרדים.
הרב ש. יוסף וייצן
