לק"י
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל
אם נשרטט את גבולות המחנה הדתי הציוני, נוכל להגדיר את המשותף. הגבול מצד אחד הוא המחנה החרדי, המתבדל לעצמו, ומצד שני - אלו שמכנים את עצמם כלא דתיים. ומכלל לאו אתה שומע הן. לאמור, כל מי שמגדיר את עצמו דתי לא חרדי הוא בכלל המחנה הציוני-דתי (כי למיטב הבנתי אין ציבור דתי שאינו חרדי וגם אינו ציוני).
הווה אומר, הציונות הדתית גבולותיה ממימד ועד כהנא, מהר המור ועד הישיבה בראשותו של הרב שרלו.
כל המחנה הזה מאמין בד' ובתורתו.
כל המחנה הזה רואה בתקומת מדינת ישראל מהלך אלוקי, שלב גדול בתהליך הגאולה.
כל המחנה הזה שואף לחיזוקה והצלחתה של המדינה בכל המובנים.
כל המחנה הזה שואף להיותה של ישראל מדינה יהודית של כל העם היהודי בכל הארץ, הקוראת בשם ד' אלוקי ישראל ומונהגת על פי התורה בשלמותה.
יש חילוקי דעות לגבי הדרך אל המטרה, אך המטרה הכללית משותפת. יש דגשים שונים במטרה עצמה, אך המטרה הכללית מוסכמת על כל המחנה הציוני הדתי.
כולם שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך של הציונות הדתית: תלמודי תורה ציוניים, בתי ספר תורניים ודתיים, ישיבות, אולפנות ותיכונים דתיים.
בדרך מרן הרב קוק
אולי אפשר להגדיר את המשותף של כל הזרמים הללו - כל ההולכים בדרכו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. דרכו של מרן הרב היתה גדולה ורחבה מאוד. יש המדגישים חלק אחד מדרכו ויש המדגישים חלק אחר. הרב היה גם דתי מאוד, גם לאומי מאוד, גם אומני מאוד, גם שמרן וגם חדשן.
הרוחב הגדול של דרכו של הרב נבע מעוצמת האמונה שמילאה את כל ישותו. בגודל אמונתו, לא דאג הרב פן ההתעסקות בחיי המעשה, בבניין האומה, תחליש את הרוח, כי הרוח חזקה ואיתנה, והיא אף תחיה את חיי המעשה. מתוך אמונה גדולה איפשר לפתוח פתחים למדע, ליצירה החופשית, לאומנות, לכל הופעות הרוח, מבלי חשש שמא כל אלו יפגמו בטהרת האמונה. אדרבא, להופעת האמונה בכל תפארתה דרושים כלים גדולים שבהם היא תופיע. אך אם האמונה אינה איתנה, אזי יש להישמר מהתפשטות לתחומים רבים שיכולים לפגום בה.
הווי אומר, הפתיחות והרחבות של הרב הם פועל יוצא מגודל אמונתו.
הדרך של הרב היא מקשה אחת. אי אפשר ליטול ממנה חלק אחד בלבד. חלק אחד מדרכו זו כבר דרך אחרת, זה כבר אינו חלק מדרכו.
אם נוציא את כל הסיגים שבכל זרם מהזרמים השונים בציונות הדתית, וכל זרם יזוכך, נמצא שכל הזרמים ביחד משקפים את דרכו הגדולה של מרן הרב. יש להדגיש שוב: לאחר הוצאת כל הסיגים. ואולם כאמור, דרכו של הרב היא מקשה אחת שהשורש שלה אמונה גדולה בה' ית"ש.
אחדות ללא טשטוש הגוונים
אחדות יכולה לבוא מתוך רדידות של ערכים, מתוך ויתור על עקרונות וטשטוש המיוחד בכל זרם, מתוך פשרה. אחדות כזו היא שטחית, וערכה מוגבל.
לעומת זאת יכולה להיות אחדות מתוך עמקות גדולה, החושפת את השורש העמוק המשותף אך אינה מטשטשת את השוני בין הענפים. כל גוון שומר על ייחודו וחותר לחיזוקו, ויחד עם זה מכיר במכנה המשותף היסודי השורשי.
מציאת מכנה משותף מותנית בהגדרת הייחוד של כל זרם, ובבירור יסודי במה המחלוקת בין הזרמים ומה גבולות השוני. וכאשר מוגדר הגבול - מעבר לו ומעליו נמצא המשותף. כאשר אין ברור במה פליגי - המחלוקת מתפשטת ללא גבול ואין ניתן למצוא מכנה משותף. הווי אומר, דווקא החידוד וההגדרה הברורה מה המיוחד בכל זרם, היא שתאפשר את מציאת המשותף בין הזרמים.
הבירור הזה מותנה בשחרור מכל שיקולים זרים - לא פולמוס אישי אלא דיון ענייני, לגופו של נושא ולא לגופם של האנשים.
במישור הפוליטי נוצרה הכרה שצריך ללכת יחד במחנה אחד שיקיף את כל הציונות הדתית, אך אירעה תקלה בדרך. המועצה הציבורית הנבחרת לא הצליחה לבנות רשימה בה כל הגוונים יחושו שהם מיוצגים. אך התקלה אותרה. הוברר שצריך לתת לכל זרם לבחור בעצמו את נציגיו, ולא גוף אחד יבחר את נציגי כל הציבור. כל חלקי הציבור צריכים להיווכח שהם מיוצגים ברשימה המשותפת.
במישור הפוליטי הפרגמטי יותר קל להתחבר לרשימה אחת, אולם במישור הרוחני העקרוני האידיאלי - הקושי גדול. אך גם במישור הפוליטי יש לחתור לבניית מסגרת אחת שכוללת את הגוונים השונים, ללא כל טשטוש של המיוחד והייחוד של כל זרם וזרם.
אסור לנו לשקוע במאבק הפנימי בין הזרמים בציונות הדתית. עלינו בו זמנית להיאבק כולנו ביחד על דמותה של המדינה כנגד המבקשים לבטל את יהדותה.
חסרה לנו האישיות הכוללת את כל הגוונים, איש אשכולות שסביבו יתאחדו כל הזרמים . חסר לנו "הרב".
אבל אנו לא פטורים מלחפש את הדרך למציאת מכנה משותף ממשי, שיעצים את היסוד השורשי העמוק שהכול שותפים ומסכימים לו.
