אני מנסה להבין מה ההבדל ביהדות בין ציווי למצווה, אם קיים בכלל הבדל.
והקם להורגך השקם להורגו, לאיזה קטגוריה זה נכנס?
להבנתי לא קיים הבדל
ועל השאלה השנייה הבאתי מקורות
בבלי, ברכות נ"ח ע"א:
אמר האי רודף הוא והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו
בבלי, סנהדרין:
דף עב,א גמרא
אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה
אין אדם מעמיד עצמו על ממונו
והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי
ואי קאי לאפאי קטילנא ליה
והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו
מכיוון שבא אדם במחתרת (גנב שפורץ לבית אדם בחשאי) -
שהוא יודע שיש מצב שהוא יהרוג אותך אם תפריע לו לגנוב
אז התורה התירה את דמו לבעל הבית
משנה תורה, נזקים, הלכות גניבה:
פרק ט, ז
הבא במחתרת, בין ביום בין בלילה--אין לו דמים:
אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם, פטורין.
ורשות יש לכול להורגו בין בחול בין בשבת,
בכל מיתה שיכולין להמיתו--שנאמר "אין לו, דמים" (שמות כב,א).
עוד באותו ספר:
נראה לי קשור כי אדם שרוצה למסור כסף של יהודי לגוי או את יהודי לגוי למיתה וכו'
גם כאן התירה התורה את דמו של המוסר, ושים לב למשפט המסיים.
הלכות חובל ומזיק פרק ח, י:
מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות.
ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל
--הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור.
אם העיז פניו ואמר לא כי, אלא אמסרנו--מצוה להורגו;
וכל הקודם להורגו, זכה.