רק ציפייה אחת מנתניהוhttp://www.nrg.co.il/online/1/ART1/891/566.html?hp=1&loc=33&tmp=5105אם נתניהו ישלים בוושינגטון את המלאכה שהתחיל ב-1998 ויביא לכאן את יהונתן פולארד, זה לבד מצדיק את כל הקדנציה הנוכחית שלומשה פייגלין 17/05/2009
יש לי רק ציפייה אחת מהביקור של נתניהו בוושינגטון. קוראים לה יהונתן פולארד. אני לא מצפה מראש הממשלה שיעמוד בלחצים. כלומר אם הוא יעמוד זה יהיה נהדר, אבל אני לא מאמין שביבי מסוגל.
אני לא מצפה גם שנתניהו ישיג איזו הבנה בעניין האיראני – האינטרסים של ארה"ב ושל ישראל פשוט סותרים ברגע הזה. ממשל אובמה כנראה השלים עם נשק גרעיני אצל האייתולות. אולי הם חושבים שהם יוכלו לשלוט ביכולות השיגור שלהם או משהו בכיוון הזה. כך או אחרת, הנשיא האמריקני לא הולך לתקוף באיראן והאחרון שיגרום לו לעשות את זה הוא נתניהו.
האמת, אני לא מבין בשביל מה הוא בכלל נוסע לשם. הוא חטף כבר כל מיני עלבונות עוד לפני שיצא, יחטוף עוד כשיגיע, יעטוף את הכל בהתפלפלויות דיפלומטיות שינסו לשוות לביקור איזה נופך של שיחות קונסטרוקטיביות ומועילות ושהוסכם שהדיאלוג יימשך וכל מיני קשקושים כאלה, ואז, אחרי שעופר עיני מרט לו חצי מן הנוצות בארץ, אובמה ימרוט לו את החצי השני באמריקה וכך הוא ייראה כשיחזור. אין לי מושג בשביל מה הוא צריך את זה.
רוב קוראיי חושבים עכשיו שנפלתי על הראש. הרי אין ברירה, אם ביבי לא ייסע האמריקנים יסגרו את הברז ולא יהיה לנו כסף, ולא נשק, ולא חמצן ופשוט נגווע כאן בחנק ובצמא ברעב. נו טוב, לך תסביר שעד 67' היה אמברגו נשק אמריקני לאזור, שלא קיבלנו מהם פרוטה עד שלא כבשנו את "השטחים" ונהיינו גורם ששווה להשקיע בו, לך תסביר גם שמצרים מקבלת אף היא "סיוע" אמריקני דומה ומשום מה הנשיא המצרי לא ממהר לרוץ לאמריקה בשביל זה, להיפך – אובמה הוא זה שמחזר אחריו.
אך בהכירי את הנפשות הפועלות, אני לא מצפה לשום דבר טוב מהביקור הזה. עם זאת, אני מרשה לעצמי לצפות לדבר אחד: יהונתן פולארד.
מכל ראשי הממשלות בישראל – ביבי הוא היחיד שכבר עשה משהו בעניין. בקדנציה הקודמת הוא ביקש וגם קיבל את שחרורו של פולארד במסגרת הסכם וואי. אחר כך קלינטון רימה אותו לא עמד בהתחייבות שלו, וביבי במקום לחזור הביתה – נתן בכל זאת כמעט את כל חברון.
אז הוא לא יצא מהעניין בכבוד גדול, אבל לשבחו הגדול ייאמר שבשונה מכל השאר, נתניהו לפחות ניסה. ומבחינתי אם הוא ישלים את המלאכה ויביא לכאן את יהונתן פולארד, זה לבד מצדיק בענק את כל הקדנציה הנוכחית שלו.
לא מצליחים לשמור אמונים לחיילים
מי שאינו מצוי בתוך התודעה היהודית האמונית (ובכוונה אני לא משתמש במושג 'דתית') לא יכול להבין את הדבר הזה. מה פתאום ראש ממשלה אמור לשים בצד אינטרסים לאומיים למען יהודי בודד שהסתכן למעננו? הוא אמנם הציל אותנו מהגרעין העיראקי, אבל בסופו של דבר הוא היה סוכן חשאי והרי בכל פעם שג'יימס בונד מקבל משימה, מסבירה לו המפקדת חמורת הסבר שאם ייתפס, איש לא יבוא לעזרתו. אז אלו כללי העולם החשאי ומה אני מתבכיין פתאום בגלל פולארד.
ובכן, זה ממש לא מדויק. ישראל עשתה הכל כדי לשחרר סוכנים שלה שנתפסו בכל מני פעילויות באירופה, בירדן וגם באמריקה. לעומת זאת, לפולארד ישראל מתנכרת כיוון שכאשר שפעל הוא היה "רק" יהודי – לא ישראלי. את אביעם סלע שפעל עם פולארד וברח לשגרירות דרשו האמריקנים בדיוק כפי שדרשו את פולארד – אבל על הישראלי ידעה ישראל להתעקש, ואת היהודי זרקה לכלבים.
אבל נעזוב כרגע את הדיון הזה. העניין הוא שביהדות יש ערבות הדדית, ואני באמת ובתמים מאמין שבגלל הבגידה הנוראה שלנו ביהונתן פולארד אנחנו נענשים כל הזמן. אני מאמין שבגלל הבגידה הזו ביהודי אחד הקבור כבר 24 שנים בכלא באטנר בארה"ב, אנחנו לא מצליחים לשמור אמונים לחיילים אחרים של העם היהודי, לא לרון ארד ולא לגלעד שליט ובעצם לא לשום יהודי, ובעצם לא לשום דבר בכלל. הכל כאן מתפורר, גם בגלל הבגידה בפולארד. עניינים ערכיים לא מודדים בכמויות. איש אחד זה מספיק, וערכיו של ג'יימס בונד לא ממש מעניינים את בורא עולם – העם היהודי פועל בתוך מערכת ערכית שונה.
פעם, די מזמן בעצם, הלכתי לאחת ההפגנות למען פולארד. הערוץ הראשון שלח כתב ספורט משועמם לסקר את האירוע. הוא זיהה אותי בין המפגינים ופנה אלי בשאלה: "נכשלתם", הוא אמר.
"למה נכשלנו?" ניסיתי להבין
"כולם פה דתיים", אמר הכתב
"אתם נכשלתם". עניתי אוטומטית
"למה אנחנו"? שאל הכתב
"כי לא באתם", עניתי.
אני לא מאמין במושגים הללו של דתיים לעומת חילוניים, אבל כנראה שלא אצליח להסביר את העניין למי שלא גדל והתחנך על תודעת הערבות ההדדית היהודית. כנראה שמי שלא גדל על תודעת נאמנות כוללת – ממעגל המשפחה ועד המעגל הלאומי - לא ממש מסוגל להבין על מה אני מדבר. כי הגורל והייעוד המשותף שמחבר אותי לפולארד, הוא בדיוק אותו דבק שמחבר אותי לארץ ומחבר אותי למדינה, ובכלל משאיר לנו איזה כח משותף לעמוד על נפשנו מכל כיוון שלא יהיה.
אצל גלעד שליט ורון ארד יכולנו לרמות את עצמנו ולומר שעשינו מה שאפשר. הבעיה עם פולארד היא שאנו יודעים בדיוק היכן הוא. אני ביקרתי אצלו כבר ארבע פעמים. ההתנכרות שלנו ליהונתן היא התנכרות מכוונת. אילו באמת רצינו – פולארד כבר מזמן היה משוחרר. משמעות ההתנהגות שלנו עם פולארד היא שאבדה הסולידריות הלאומית, והסולידריות הזו – כלומר האחווה שמעידה על שותפות הגורל היהודי - היא סוד כוחנו היחיד. בלעדיו אנו אבודים.
כל מה שנתניהו צריך לעשות הוא את הדבר הבסיסי שישראל סירבה עד היום לעשות: לבקש באופן רשמי את שחרורו של אחינו יהונתן. להגיש מול המצלמות את מכתב הבקשה הרשמי ש-112 חברי כנסת חתמו עליו. כן ביבי, יש לך עוד אח בשם יהונתן. אל תיתן לו למות בכלא.
