בס"ד
(דגש שלי בכחול - ד.כ.)
לימוד מסכת אבות בין פסח לשבועות
הרב דב בערל וויין
השיעור ניתן בניסן תשס"ט
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
עם ישראל
בתקופה זו של השנה אנחנו נדרשים ללמוד את מסכת אבות במשנה. בששת השבועות שמפרידים בין חג פסח לחג השבועות, אנחנו נוהגים ללמוד ולשנן את ששת הפרקים של מסכת זו. חמשת הפרקים הראשונים הם מהמשנה עצמה, והפרק השישי הוא תוספת מאוחרת יותר ממקור תלמודי של ברייתות רלוונטיות.
סיבות רבות ישנן ללימוד המסכת הזאת דווקא בששת השבועות האלה. אחד הרעיונות שמתייחס לזה ומדבר ללבי מאוד הוא הכלל התלמודי "דרך ארץ קדמה לתורה". במילים פשוטות, התנהגות אנושית וחברתית ראויה היא כהקדמה ללימוד התורה ולקיום מצוותיה. מה שמאפיין את כל הדברים במסכת אבות הוא הדגש על דרך ארץ, על אותה תפיסה שיש אמות מידה מסוימות להתנהגות אנושית שהתורה מוכנה לקבל ולמעשה, אפילו דורשת אותן. מאחר שחג השבועות מציין את מתן התורה בהר סיני, טבעי ואפילו הכרחי שנקדים לו דרך ארץ באמצעות לימוד מסכת אבות.
חז"ל סברו שהתנהגות גסה ואנוכית מפריעה לאדם לעבוד את הקב"ה באמת, גם אם נדמה שאותו אדם מקפיד מאד על קיום המצוות הפולחניות. בלי מסכת אבות והמסר הקדוש שלה כמעט אי אפשר שתהיה קבלה אמיתית ומשמעותית של ההתגלות בהר סיני, של התורה ששמרה אותנו יותר מ-3,300 שנה.
אחד הכללים הבסיסיים במסכת אבות הוא שחיוני לכבד אנשים אחרים, לכבד את המרחב שלהם, את רכושם, את זכותם להחזיק בדעתם ולחלוק על דעתנו ולכבד את האנושיות שיש בכל אדם ואדם. יש רמות מיוחדות של כבוד שאנחנו נדרשים לחלוק להורים, למורים, לתלמידי חכמים, לזקנים ולמנהיגים. חברה שלא נוהגת כבוד בזקניה ונוהגת בצורה מבישה באחר ובשונה, בסופו של דבר פוגעת בעצמה. כבוד לבני אדם שנוצרו בצלם הבורא הוא ערך גדול בתורה. זה ערך שמוביל אותנו לחלוק כבוד לבורא עצמו שהרי כבוד לבלתי-נראה, לבלתי-ידוע ולבל-יתואר הוא דבר בלתי אפשרי כמעט, אלא אם אדם לומד תחילה לחלוק כבוד כלפי אלה שכן אפשר לראות ולקיים איתם יחסי גומלין. אפילו קריאה שטחית במסכת אבות משכנעת אותנו חיש מהר שמושג הכבוד הזה הוא מרכזי לתפיסת הדרך ארץ ביהדות.
למעשה, חובת הדרך ארץ חלה גם על האדם עצמו ועל גופו. התורה שאוסרת לפגוע בזולת אוסרת גם על פגיעה עצמית. אין זה מקרה כלל וכלל שהמצווה לכבד את ההורים מופיעה בתורה כגשר בין הדיברות שמתייחסות ליחסינו עם הקב"ה לדיברות שעוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, שכן בלי מושג הכבוד הזה לא נוכל לעבוד את אלקינו או לשרת את הזולת.
היבט חשוב נוסף במסכת אבות הוא הדגש על המסורת. כל אחד מן האנשים הדגולים ששמם מוזכר במסכת, האנשים שיותר מכל דבר אחר הבטיחו את קיומם של היהודים בתקופה היוונית-רומית, מתואר כמי שהיה לו מורה, מישהו שהעביר לו את המסורת. חשיבותם של המסורת ושל הקשר הישיר למסורת באמצעות מורה בעל שיעור קומה היא הבסיס לכל חיי הדת ביהדות. רק הקשר הזה לגדולה אנושית מבטיח את החיוניות, ובוודאי את הקיום, של היהדות ושל עם ישראל.
היהדות היא דת של ספרים, אך בוודאי לא רק של ספרים, ואפילו לא בעיקר של ספרים. שוב, אין זה מקרה שהבסיס ליהדות הוא התורה שבעל-פה שקיבלנו בהר סיני. התנ"ך הכתוב הפך לנחלת התרבות המערבית כולה ושוב איננו יהודי בלבד. אך התורה שבעל-פה שקיבלנו בסיני נותרה רכוש העם היהודי בלבד. היא חומר הלימוד העיקרי בכל הישיבות וברבים מקורסי הלימוד היהודיים המתקדמים בכל העולם. בלי הבנה של תפקיד המסורת מסיני כפי שזו עברה מדור לדור על ידי אנשים דגולים וחכמים גדולים, לעולם לא נוכל להעריך באמת את גדולתה של היהדות ואת השקפת עולמה.
הרעיונות שאנחנו למדים ממסכת אבות הם אלה שמאפשרים לנו לצעוד בביטחון אל הרגע הגדול של קבלת התורה, שאותו מסמל חג השבועות ההולך וקרב.
