חברי, יקירי, אחי לשיח ולאהבת ישראל,
הבה נניח הנחה, שהנה נכשלנו ונכשלה מטרתנו, הנה קמה לה מדינה "פלסטינית" בתוך תוככי ארץ אבותינו, והנה היא שלטת לה על הקרוי בפיהם כגדה המערבית בואכה עד "ירושלים המזרחית" ורצועת עזה, והנה חלקנו גורשו בראשונה, בשנית ואולי אף בשלישית מאדמתנו והועברנו לאוהלים, פחונים ואולי אף דירות זמניות ושם בכינו, קרענו בגדנו, לבשנו שק וצמנו כי חרבה ארצנו ועמה נפשנו - בכינו לראשונה על נהרות ארצנו החצויה ולא על בבל, לא הוגלנו ע"י כוח זר לנו אלא ע"י בשר מבשרנו, דם מדמינו - אחינו לעם, ראי רחל כיצד בני מרון מבכים על מר גורלם. ומתוך אבק העימות וערפל חיינו, בפליטה החשוכה של דורנו נדרנו אנו שתיקת עולמים, שלא נבוא יותר בשיח עמם, כי ביזו אותנו ואת כבודו, הוצאנו את עצמנו מתוכם.
וחלקנו השני שש ושמח במשתאות ובנשפים רמים, ויצאו לחוצות והניפו את דגליהם ושימח נפשם בכל הנקרא אל ידם, אחינו שמחו כפלשתים בניצחונם על שאול וישראל בגלבוע, כי הנה הוגשם חזונם או שמא הוגשמה הזייתם במשכבם בחולי על מיטת הדין שיבוא שלום על הארץ, ובטוחים הם כי ישבו לבטח ימים רבים.
והנה לא ארכו הימים, וכפי שחזינו וחזו קודמינו נקראה מלחמה על הארץ, כי קראו הזדים תיגר על מדינתנו הרצוצה, והנה תגבר ידם על ידינו, ואחינו יצעקו חמס, ינאקו לישועה, יחרפו נפשם הדומיה והאיוולת לגאולה והנה לא קול עזרה והצלה באה אליהם כי אם קול ענות ובכי, איכה בכי? של מי זה הבכי הנורא והאיום, המצמרר את הרוח ומדמם את הנשמה האנושית, שעולה כזעזוע במעלה חוט השדרה? הרי זה היה בכי משכנות השאננים, הנה דורות רבים של ישראל בוכים יחדיו עם שרפים, כרובים, אראלים ושִֹנאנים! כל חיות הקודש ובני קודש מסרקים בשרם במסרקות ברזל, נופלים אפיים ארצה מלפני כס מלכותו, מבקשים שיציל עמו, והוא בשלו שקט, דומם, לא זע ולא נע ולא משמיע קול ולא מרים ידו, ושואלים הם אותו האם ימיר הוא את דתו, האם יחליף את עמו? האם יתכחש לנסיכיו? והוא לא עונה לתחנונם, החרה אפו בנו?
והנה, אנו אשר בושנו מחמת הגזל שנרקם עלינו על המשֹפּח שנעשה לנו, אשר הוצאנו מבתינו בחשכת צלמוות והולכנו בידי קלגסים מקרבנו, התגייסנו אנו לקראת אחינו ויצאנו למלחמה, והנה רבים נפלו מישראל, ונשיבה אדמתנו כבראשונה, אך הנה יצאו אחינו אל הגויים בכסילותם הרבה וקראו אליהם:"שובו, שובו לא יאונה לכם כל רע!" והנה הגויים, עובדי הכוכבים והמזלות וכל צבא השמיים, נהרו ברינה חזרה לאדמתנו, ואנו נשוש חזרה גם אנו, והנה דבר מאשר דיברנו לא השתנה, העממיים יושבים לבטח ומתגרים בישראל ולנו נאסרה כניסה לארצנו.
והנה הבטנו מזרחה, ומתוך ערפילי הליל זרחה לה השמש ועלתה קמעה עד אשר הפיצה אורה הנוגה על ראשנו, והנה החל הרוח לנשב לאיטו נגבה ולאחר מכן נישב לכיוון צפון, והנה הבטנו וראינו בעיניינו הסומות ושתומות העין כיצד הנחלים זורמים לים וזה אינו מתמלא, והוצאנו אנחת ייאוש מגרוננו המלא חול ורוק יבש, ופלטנו צרור מילים - "מה שהיה, לא יהיה יותר ומה שנעשה לא יעשה יותר - אין כל חדש תחת השמש".
"השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם!".
