בנוסף למשיח בן-דוד נחוץ גם משיח בן-יוסף

[דוקא_כך]

בס"ד

הבריחה של בני אפרים
הרב מרדכי הוכמן

השיעור ניתן בי"ז אדר תשס"ט
נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן שמחה


כאשר ישראל יצאו ממצרים, עמלק בא ונלחם עימם. משה ציווה על יהושע בן נון לבחור אנשים ולצאת ולהילחם בעמלק; וישראל ניצחו את עמלק. בסופו של הקרב נאמר (שמות יז, יד):
"ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים:"

בילקוט שמעוני (תורה, רסו) מובאת דרשה של התנא רבי יהושע בן חלפתא:
"ושים באזני יהושע . מגיד שבאותו היום נמשח יהושע - דברי ר' יהושע."

הדרשה מעוררת קושי. משה רבנו ביקש לפני מותו, שהקב"ה ימנה מנהיג לעם ישראל במקומו. והקב"ה נענה לבקשתו ואומר לו: 'קח לך את יהושע בן נון... וצויתה אתו לעיניהם... למען ישמעו כל עדת בני ישראל'. אולם לפי דברי רבי יהושע בן חלפתא, יהושע בן נון נמשח כבר ארבעים שנה לפני כן. האם משה שכח שהוא משח כבר את יהושע בן נון למנהיג במקומו?

כדי להבין את עומק דברי רבי יהושע בן חלפתא צריך להתבונן בייחוסו של יהושע בן נון, כפי שהוא מוזכר בספר דברי הימים (א ז, כ-כז):
" ובני אפרים שותלח, וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו: וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם : ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים - ויבאו אחיו לנחמו : ויבא אל אשתו ותהר ותלד בן ויקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו: ובתו שארה ותבן את בית חורון התחתון ואת העליון ואת אזן שארה: ורפח בנו ורשף ותלח בנו ותחן בנו: לעדן בנו עמיהוד בנו אלישמע בנו: נון בנו יהושע בנו:"

הייחוס של בני אפרים מתמקד ביהושע בן נון ומסתיים שם. ובאמצע מסופר על קרב של בני אפרים. האם יש קשר בין שושלת יחוסו של יהושע בן נון לבין הקרב של בני אפרים?

ויתאבל אפרים אביהם... ויבאו אחיו לנחמו
בפרשיית הייחוס מסופר, שכאשר נודע לאפרים שצאצאיו נפלו בקרב הוא התאבל ' ימים רבים '. הכתוב הזה דומה לכתוב בתורה כשהודיעו ליעקב שמצאו את כתונת יוסף מוכתמת בדם - ' ויתאבל על בנו ימים רבים : ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה...'. אולם למרות הדמיון קיים שוני; יעקב מאן להתנחם, אך אצל אפרים לא כתוב שהוא מאן להתנחם. הכתוב מרמז שאפרים הסכים להתנחם, והכתוב הסמוך - 'ויבא אל אשתו ותהר ותלד בן ויקרא את שמו בריעה' - דומה למעשי דויד שהתנחם וניחם את בת-שבע לאחר שנודע לו על פטירת בנם הראשון.  מדוע אפרים הסכים להתנחם?

הכתוב מרמז לכך כאשר הוא אומר - 'ויבאו אחיו לנחמו'. לאפרים היה רק אח אחד (מנשה); אולם הכתוב אומר ' אחיו ' כדי לגלות לנו, שלאפרים היו גם 'אחים' מבחינה רעיונית - והם אלו שניחמוהו. לאפרים היה חזון של גאולת ישראל באופן טבעי. אפרים רצה להוציא את בניו מהשעבוד במצרים, ולהביא אותם לארץ ישראל ללא צורך בשימוש בניסים. כאשר פועלים בדרכים טבעיות של מלחמה, ייתכנו קרבות שבהם תהיה תבוסה גם לצד שניצח בסופו של דבר; אלא שבמלחמה - יש להסתכל על התוצאה הסופית.  כאשר אפרים רצה לזכות בארץ בדרכים טבעיות של מלחמה, הוא נטל סיכון מחושב שיהיו קרבות שבניו יכשלו בהם ושהם עלולים להיהרג חס-ושלום. אפרים לא ידע כיצד לפרש את הכישלון של בניו בקרב בגת; האם מדובר בכישלון של החזון שלו; או שמדובר בקרב אחד מני רבים, ובסופו של דבר צאצאיו ינצחו במלחמה הגדולה. ה'אחים' (מבחינה רעיונית) של אפרים - באו וניחמו אותו ואמרו לו שצאצאיו לא מתו לשווא; מדובר בקרב אחד מני רבים, ובסופו של דבר 'צאצאיו' הרוחניים ינצחו במלחמה הגדולה. בניו לא מתו לשווא, מפני שהרעיון שלהם 'חי', והחיות שלהם קיימת ופועלת בתוך הבנים שנותרו באומה - וממשיכים את החזון הזה.

כמה מה'אחים' לחזון של אפרים היו מצויים בשבט בנימין; והם היו בין ה'אחים' שבאו לנחם אותו. 'אחים' אלו הלכו בעקבות אפרים, וגם הם קראו לכמה מהבנים שנולדו להם לאחר הקרב בגת בשם 'בריעה'; כאותו שם שאפרים בחר לקרוא לבן שנולד לו בעקבות הקרב ההוא. ואכן, הצאצאים שיצאו מאחד הבנים הללו הביסו בסופו של דבר את יושבי גת (דברי הימים א ח, יג): 'וברעה ושמע המה ראשי האבות ליושבי אילון המה הבריחו את יושבי גת '.

המתנגדים לחזון של אפרים
לחזון של אפרים, חזון של גאולה בכוח הזרוע, יש גם מתנגדים; ודעתם מרומזת במדרש שמות-רבה, (כ, יא):
"מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו, - אפרים. שנאמר (הושע ט, יג) 'ואפרים להוציא אל הרג בניו'. והרגום פלשתים שנאמר ' ובני אפרים שותלח... והרגום אנשי גת'
אפרים הצטער על הלוחמים שנפלו - ' ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים '. אם אפרים רצה להוציא
להורג את בניו - הוא לא היה מתאבל עליהם. אפרים לא רצה להרוג את בניו אלא שהוא נטל סיכון מחושב. אולם המדרש מביע כאן את דעתם של אלו שמצדדים בגאולה ניסית; והם מתייחסים לאפרים - כאילו הוא חפץ להרוג את בניו.

דעה דומה מופיעה גם בפרקי דרבי אליעזר (מז):
"ר' אליעזר אומר, כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים - ישבו בטח ושאנן ושלו. עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר להם 'נגלה לי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים'. בני אפרים בגאות לבם - שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה - לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים; ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כולם גבורים, שנאמר (תהלים עח, ט) 'בני אפרים [נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב]'. "

חז"ל מספרים שעצמותיהם של בני אפרים היו מוטלות בארץ פלישתים; והקב"ה לא רצה שישראל יעברו ויראו את הקרב שנכשל - ולכן הוא הוציא אותם דרך המדבר. אך קיימת מחלוקת באיזה קרב מדובר. מדרשים רבים סבורים שמדובר בקרב בגת, שמסופר עליו בספר דברי הימים. אולם ר' אליעזר סבור שמדובר במלחמה אחרת; ומי שיזם את המלחמה הנוספת היה צאצא של אפרים שהמשיך את חזונו. המדרש מספר ש'נון', שמוזכר בשושלת של בני אפרים בתור אביו של יהושע, היה משיח שקר שאמר 'נגלה לי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים'. מי שנמשך אחר הרעיון המשיחי שלו היו מי שהאמינו בגאולה בכוח הזרוע. אולם כוח הזרוע שלהם התברר ככוח של כזב. ור' אליעזר מספר, שהמצרים הרגו אלו שהצטרפו לחזון השני של 'בני אפרים', חזון נוסף של גאולה בכוח הזרוע.

התורה מספרת שהמצרים החלו לשעבד את ישראל - בגלל הריבוי הרב של ישראל; והם עינו אותם והמיתו את בניהם (שמות א, יד-כב): "וימררו את חייהם בעבדה קשה... ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו". אולם רבי אליעזר אומר על הגלות הנוראה הזו: 'כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים - ישבו בטח ושאנן ושלו'. היתכן?
נראה שרבי אליעזר מתכוון לומר שהם היו שאננים – מהריגה של עצמם. כל עוד ישראל ימשיכו להיות עבדים לגויים, ולא ינסו לגאול את עצמם בכוח הזרוע – הגויים לא יגרמו לעצמם נזק כלכלי - ולא יהרגו את ישראל עבדיהם. רבי אליעזר סבור כמו המדרש הקודם, שרצון לגאולה בכוח הזרוע הוא רצון להיהרג בידי הגויים.

בני אפרים... הפכו ביום קרב
המשורר אסף מספר גם כן על קרב ש'בני אפרים' השתתפו בו (תהילים עח, א-ט):
"משכיל לאסף... אביעה חידות מני קדם... למען ידעו דור אחרון... וישימו בא-להים כסלם...
ולא יהיו כאבותם... בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב:"

המזמור מספר ש'בני אפרים' - 'הפכו ביום קרב' וברחו מן המערכה. באיזה קרב מדובר?

מדרשי חז"ל רבים מבארים שהכוונה לקרב שמתואר בספר דברי הימים, הקרב עם הפלישתים בגת - שבני אפרים נהרגו בו. אולם הדבר אינו מתאים לפשוטו של הכתוב, מפני שאסף מתאר בריחה מן המערכה - ולא הריגה. פשוטו של הכתוב אינו מתאים גם לקרב עם המצרים שמוזכר בפרקי דרבי אליעזר (שהובא לעיל), מפני שגם הקרב ההוא הסתיים בהריגת בני אפרים.

הספורנו אומר בפרושו לתהילים, שפשטות הכתוב מתייחסת לקרב שיהושע נלחם בעמלק, שמתוארים בו גם שלבים של בריחה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".
אולם בתורה מסופר שישראל יצאו למלחמה הזו, וכאשר עמלק גבר - ישראל היו אלו שברחו. מדוע המזמור מתייחס דווקא לבריחתם של "בני אפרים"?

הפרשנות של אסף למהלך הקרב נגד עמלק
במאמר "שלחני כי עלה השחר" (http://midrash/shiur.asp?id=4670) התבאר שבעם ישראל קיימות שתי מדרגות; מדרגת ה'מלאך', ומדרגת ה'איש'. מדרגת ה'מלאך' מתייחסת למי שבוטח בניסי הקב"ה ופועל באמצעות תפילות ועמל התורה; ומדרגת ה'איש' מתייחסת למי שבוטח בכוח זרועו. כאשר אמציהו מלך יהודה שכר מאה אלף חיילים של ממלכת ישראל כדי שיעזרו לו להילחם באדום, בא אליו נביא ואמר לו שהוא יצליח במלחמה דווקא בלעדיהם (דברי הימים ב כה, ז-ח) "...אל יבא עמך צבא ישראל , כי אין ה' עם ישראל, כל בני אפרים : כי אם בא אתה... כי יש כח בא-להים לעזור ולהכשיל". הנביא מכנה כאן את צבא ממלכת ישראל שהיה מורכב מעשרה שבטים בשם - 'בני אפרים '; מפני שלשם 'בני אפרים ' יש גם משמעות סמלית. שם זה מסמל גם 'בנים רוחניים' לאפרים - כל מי שבוטחים בכוח זרועם.

המשורר אסף משתמש בעקרון הזה, והוא קורא לבני ישראל שיצאו להילחם בעמלק בשם - 'בני אפרים '; כדי לפרש עבורנו את מהלך הקרב בעמלק. לשם כך צריך לחזור ולעיין בתיאור הקרב בתורה (שמות יז, ח-יד):
"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם: ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי: ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה: והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש: ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב: - פ - ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים:"


משה אמר ליהושע לבחור אנשים ולצאת ולהילחם בעמלק; והוא עשה זאת. בפרקי דרבי אליעזר (מג) מבואר שבני ישראל שנשארו במחנה לא ישבו בחיבוק ידיים:
"אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים בית אבות, אנשים גבורי חיל יראי שמים, וצא הלחם בעמלק. ומשה אהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל אחד מימינו ואחד משמאלו... וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו, והם כורעים על ברכיהם; נופל על פניו ארצה, והם נופלים על פניהם ארצה; פירש את כפיו לשמים, והם פורשים את ידיהם לשמים. מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך כל העם עונים אחריו. והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב."

בפרקי דרבי אליעזר מבואר, שיהושע התבקש לבחור אנשים מיוחסים (לבית אבות), כאשר המעלה הראשונה שהוא צריך לחפש בהם היא שהם גבורי חיל, והמעלה השנייה שלהם היא שהם יראי שמים. אין זה פשוט למצוא אנשים שיש בהם את כל המעלות. חז"ל מספרים שמשה רבנו עצמו היה זקוק לאנשים שיש להם מעלות מרובות, והוא הסתפק באנשים שיש להם רק חלק מן המעלות הנדרשות.  האם יהושע הצליח למצוא אנשים שיש להם את שתי המעלות הנדרשות?

המשורר אסף מביא מסורת, שלפיה רוב האנשים שיהושע בחר היו בעלי המעלה הראשונה בלבד. אנשים אלו היה גבורי חיל וידעו כיצד להפעיל כלי נשק משוכללים שהיו ברשותם "נושקי רומי קשת". אולם המעלה של יראת שמים הייתה חסרה אצל רובם; והם בטחו בכוח זרועם. המשורר אסף מכנה את צבא ישראל שיצא להילחם בעמלק בשם 'בני אפרים', מפני שהם היו בנים רוחניים לאפרים.
יהושע מפקד הקרב היה 'בן ממשי' לשושלת בני אפרים. יהושע היה בנו של 'נון'; אותו 'נון' שהיה משיח השקר, שגרם להריגת מספר עצום של 'בני אפרים' שבטחו בכוח זרועם ויצאו ממצרים. והמשורר אסף מגלה שהחיילים שיהושע בחר היו 'בנים רוחניים' לשושלת בני אפרים; בנים לחזון של ביטחון בכוח זרועם.

אולם הקרב הזה הסתיים באופן שונה. ולמרות שבתחילה בני אפרים 'הפכו ביום קרב'; בסופו של דבר - 'בני אפרים הרוחניים' ניצחו. פרקי דרבי אליעזר מסביר שהנצחון בקרב אינו מוכיח את צדקת דרכם של 'בני אפרים'; מפני שמי שגרם לנצחון היו הכוחות שנשארו בתוך המחנה. ישראל שנשארו במחנה השתתפו עם משה בתפילותיו; והתפילות הן אלו שהשפיעו על מהלך הקרב. – 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'.
המשורר אסף סבור כשיטת פרקי דרבי אליעזר, ולכן הוא מייחס את שלבי הכשלון בקרב - לבני אפרים. בשלב שישראל בטחו בכוח זרועם הם היו נחשבים ל'בני אפרים', ולכן הם נסוגו והפכו ביום קרב.

דמותו של יהושע לעומת דמותו של חור
התנא רבי יהושע בן חלפתא בא לחלוק על המסורת שמובאת אצל המשורר אסף. המסורת של אסף מכירה רק בכוח התורה והתפילות; והיא מתעלמת מכוח מסירות הנפש של 'בני אפרים' שמוכנים לסכן את עצמם במלחמה גשמית עבור עם ישראל. רבי יהושע בן חלפתא אינו מתעלם מכוח התורה והתפילות, אולם הוא מכיר גם בכוח מסירות הנפש של 'בני אפרים'. רבי יהושע בן חלפתא מזהה ומכיר בכוחם של שתי דמויות.

הכתוב מספר על הדמויות הבולטות שהשפיעו על מהלך הקרב. יהושע ייצג את הלוחמים; ואילו אהרון וחור עזרו למשה רבנו בתפילותיו – 'ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש'. הקב"ה התגלה אל אהרון ודיבר איתו עוד בהיותו במצרים. ומשה ואהרון מוזכרים יחדיו בפעולות רבות שהם עשו במצרים. ולפיכך אין חידוש בכך שאהרון הנביא בא לעזור למשה בתפילותיו. אולם זו הפעם הראשונה שהכתוב מגלה במפורש על דמות נוספת שבאה לעזור להם. הכתוב אינו מגלה כאן מי הוא חור כשם שהוא אינו מגלה כאן מיהו יהושע. אולם במקום אחר בתורה מסופר שחור היה משבט יהודה.

המלחמה בעמלק חידדה והבליטה שני כוחות שקיימים בעם ישראל. כוח שבא לחסות בצל הנביאים, והוא בא 'לסייע בידיהם' בתפילות ובעמל התורה. וכוח שפועל באמצעים גשמיים רגילים. הנציג של הכוח הרוחני היה חור, ואילו הנציג של הכוח הגשמי היה יהושע. הכוחות האלו קיימים בזמנים ובמקומות נוספים, ומצאנו הבדל שכזה גם בין דויד לבין שאול. דויד בורח לחסות בצל שמואל הנביא (שמואל א יט) "ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה... וילך הוא ושמואל וישבו בניות". אולם שאול הולך לשם רק מחוסר-ברירה, ומצד עצמו הוא אינו מזדהה עם הכוח הנבואי - "על כן יאמרו הגם שאול בנביאם" (שם).
הכוח שמעדיף לסייע לגאולת ישראל באמצעות תפילות ובאמצעות עמל תורה התבלט באמצעות חור משבט יהודה; והוא נקרא גם כוח של משיח בן דויד. ואילו הכוח שמעדיף לסייע לגאולת עם ישראל באמצעות כוח הזרוע התבלט באמצעות יהושע משבט אפרים; והוא נקרא גם כוח של משיח בן אפרים (או משיח בן יוסף).

הדרשה של רבי יהושע בן חלפתא
כזכור, בסופו של הקרב נאמר (שמות יז, יד): "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". והתנא רבי יהושע בן חלפתא דרש את הכתוב הזה ואמר:
"ושים באזני יהושע . מגיד שבאותו היום נמשח יהושע"

לשיטת רבי יהושע בן חלפתא, משה בחר ביהושע להנהיג את הקרב מפני שיהושע היה בנו של נון, אותו נון שהיה ידוע בזמנם כ'משיח בן אפרים' שנכשל. משה רצה להראות שדרכו של נון אינה דחויה מכל-וכל. כאשר נון מציג את 'בני אפרים' בתור כוח עצמאי שמסוגל להוציא מהגלות - הוא נחשב ל'משיח שקר'. אולם ההתייחסות השלילית לכוח הזה - היא רק כאשר הוא מופיע בתור כוח עצמאי. כאשר הוא מופיע בצרוף לכוחות שפועלים באופן רוחני - זהו כוח רצוי. ולפיכך יהושע בנו של נון נבחר לנהל את הקרב הגשמי.

כאשר רבי יהושע בן חלפתא אומר - 'שבאותו היום נמשח יהושע' - הוא לא התכוון לומר, שיהושע נמשח באותו היום למנהיג במקומו של משה רבנו. הוא התכוון לומר, שהקב"ה גילה למשה שהצורך בכוחו של משיח בן אפרים לא היה צורך זמני, או שזהו צורך לדורי-דורות. משה בחר ביהושע לנהל את הקרב שהיה באותו זמן נגד עמלק, אולם ה' בחר ביהושע - ובמה שהוא מייצג - כדי לנהל מלחמות נוספות.

משה רבנו מייצג את כוח התורה והתפילות (כוחו של משיח בן דויד), והוא ה'משיח' שהוציא את ישראל ממצרים. משיח זה ממשיך לנהל מלחמות נגד הגויים - אולם אין די בכוחו של המשיח הזה. הקב"ה ציווה על משה רבנו להוסיף לידו את 'משיח בן אפרים' שיוצא להילחם בכוח הזרוע ומסתכן בקרב. כאשר הקב"ה ציווה על משה - 'ושים באזני יהושע' - הוא משח את יהושע להיות המשיח הרשמי הראשון של 'בני אפרים'. ולכך התכוון רבי יהושע בן חלפתא באומרו - 'מגיד שבאותו היום נמשח יהושע'.