בס"ד
ניתוח שלבי הגאולה
הרב ש. יוסף וייצן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה
משל הגפן
רבים שואלים כיצד להתבונן על החרבת הישובים. האם יש כאן נסיגה בגאולה, או שגם מהלך זה הוא חלק מהתוכנית של בנין האומה.
כשאנו מבודדים את החרבת הישובים ודנים עליה בפני עצמה, ודאי שזהו דבר נוראי. דומה הדבר לסילוק נשמה מן העולם. יש בסילוק הנשמה הפסקת חיים בעולם הזה, הפסקת השפעה קרובה על סביבה. יש בסילוק נשמה את קללת המיתה, קללה שהמציאות של תחיית המתים תבוא ותתקן. כך גם בהתרחקות מחלקי ארץ ישראל. יש כאן העדר חיים. זרמי החיים שהיו לנו בהיות ישראל ריבוניים במקום זה, בואנו במגע ובקשר של התיישבות עם המקומות האלו - החייו אותנו. כל זאת נלקח מאתנו, עם התרחקות עם ישראל ממקומות אלו.
אולם, כל זאת כשאנו מתבוננים במאורע מצד עצמו. כיצד נתבונן במבט כללי, האם יש כאן נסיגה בגאולה או שיש כאן ירידה צורך עלייה?
ודאי שאנו היינו רוצים גאולה חלקה שהולכת ומתקדמת ללא עיכובים. אולם, לאחר שקורים העיכובים אנו רואים אותם כירידה צורך עלייה. אין אנו יודעים כיצד הדברים יהפכו לטובה, אולם, זה חלק מאמונתנו.
יש משלים רבים שבעזרתם ניתן להבין את מהלכי הגאולה. הכלל העולה מהם שיש מבט כללי במעוף הציפור, ובמבט על זה אנו רואים את הגאולה הולכת ומתקדמת.
יש לדמות את הגאולה להליכה אל יעד רחוק וגבוה,אולם, הדרך אל היעד רצופה עליות וירידות.
יש להמשיל את הגאולה לגפן שהולכת וצומחת. הגזע של הגפן הולך ונהיה עבה, הולך וגדל ביכולת ההתפשטות שלו. "גפן ממצרים תסיע תגרש גויים ותטעיה". אולם, בגפן יש גם פעולת זמירה. פעולת הזמירה היא שימור כוח הפריצה, בכדי לרכז את הכוח של העץ קרוב אל הגזע. כוח הזמירה הוא זה שנותן כוח צמיחה מחודש בהמשך. אמנם משל זה אינו מדויק, משום שבגפן - לאחר שהניבו הענפים פירות הם עומדים להיות נכרתים, ואילו כאן אנו עסוקים בהתיישבות ובזרמי חיים שצריכים להיות איתנו לנצח.
אולם, אנו רואים שדרך התפתחות דבר באה לפעמים דווקא דרך הייסורים. הרחבנו במקום אחר לבאר מדוע דווקא מי שחווה את אבלות ירושלים הוא זה שזוכה ורואה בבניינה. דווקא רבי עקיבא, שהיה הקרוב ביותר לחורבן ביתר, הוא זה שיכול לשחוק ולראות את שורשי הגאולה. דווקא אנשי גוש קטיף וקרוביהם - יזכו מתוך כאבם לראות בבנין ציון.
אנו רואים כל מקום בארץ ישראל כמקום שנותן לנו חיים. היכולת להיות ניזון מארצות החיים לנצח דורשת מאיתנו הרבה מאמץ, הרבה התחברות. בכדי להתחבר לנצח למקומות אלו - נתבע מאיתנו עוד מאמץ ועוד השתוקקות.
חז"ל אומרים שה"צפייה לגאולה גדולה מהגאולה עצמה". הצפייה היא היחס הרוחני וההשתוקקות הפנימית, שנולדת לנו ביחס לגאולה. הגאולה עצמה היא המימוש של רעיונות אלו. כמו שבין איש ואישה, אנו רואים את השלמות דווקא בהיותם ביחד, אולם,הגעגועים והמרחק חייבים להיות קודמים אל הזמנים בהם ניתן לממש את האהבה, כך גם בקשר בינינו לבין הארץ. כל הגלות בנתה בנו את הגעגועים העצומים לארץ הזו, אולם,יתכן שלאחר שבאנו ומימשנו את החיבור בינינו לבין הארץ נוצר מצב ששוב אנו צריכים לרענן את כוחות הגעגועים, כוחות שמכוחם כשנשוב אל הארץ הטובה נוכל לשמר את החיבור במדרגה עליונה שאין לה הפסק.
אנו עדיין נמצאים בעולם הזה, שהוא עולם של יום ולילה, של חיבור והארה לניתוק וגעגועים. אנו מתפללים להגיע לעידן שבו כל הזמן יהיה בחינת יום. "והיה לעת ערב יהיה אור".
הבאנו את דברי הגר"א על הפסוק "עת צרה ליעקב וממנה יוושע", שבגאולת 'בעיתה' יש סדר קבוע של צרות, קשיים וחבלי לידה, שהם גורמים לישועה. סדר הגאולה הוא שיש צרה, ומכל צרה יש התקדמות. אנו יכולים לבסס את דברי הגר"א ממאורעות רבים שאירעו בתקופתנו.
ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הולידה את הנס של מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים הולידה את גוש אמונים. נפילת ימית הולידה פריחה של ישיבות הסדר ומכינות. הנפילה של אוסלו הולידה מהלך התנתקות מהערבים. גם הצרה הזו יכולה להוליד דברים גדולים. הרב מזוז אמר שהקב"ה לא הסכים שהישובים סביב לעזה יהיו מאוימים על ידי רקטות, ומהלך זה יגרום לכך שהערבים יאבדו את עזה ונחזור לשם כבני מלכים. יש אומרים שמהלך זה יביא לתשובה גדולה. היו תקופות רבות שדווקא חורבן גשמי גרר בעקבותיו פריחה רוחנית.
יש אומרים שמהלך זה היה מהלך גיבוש של מחנה מאמינים שילך ויגבר. מחנה זה יבנה מערכת יחסים אמיתית יותר בינה לבין המדינה. "זה לעומת זה עשה האלוקים", אל מול כוחות הרוע והניתוק הלכו ונבנו ביתר שאת כוחות אמוניים המחוברים ומחברים בין הקודש לחול בין עם לארץ. עיקר השגחת ה' מופנית לבנות את מחנה המאמינים. מבחני האמונה אינם פשוטים כלל ועיקר. אל מול הגויים שרוצים לשמר אותנו כעם קטן, ומול חלקים מהאומה שלא עומדים בלחץ ומקבלים את עמדת הגויים, צריך לקום מחנה מאמינים בגאולה ובמהלך האלוקי של גאולתנו בעל עוצמות וביטחון בה', שהם אלו שיובילו אותו לעבר המשך הגאולה.
יותר נכון לומר שאנו עדיין לא יכולים לצפות מה יוולד מהצרה הזאת, אולם,אנו מאמינים שסופה של הצרה היא ישועה גדולה. ישועה שלא יכולה להיוולד ללא הצרה הזו.
תקופת מעבר
במבט על, ניתן לראות בבירור שאנו במהלך של התקדמות. לאחר חמישים שנה של ריבונות יהודית שמקורותיה לא היו נטועים באמונה ובקודש, הקב"ה מתחיל לזעזע את כל המערכות. בספרו 'אורות' כתב הרב קוק על הגאולה, שתנועות רבות בונות אותה. הרב דיבר בעיקר על שלוש תנועות. תנועת קודש, תנועה לאומית והתנועה המוסרית חופשית. בתחילת הקמת המדינה יד ההשגחה סידרה שיהיו שלוש תנועות באומה כשכל תנועה בשליחותה בונה את הרוח שהיא צריכה לבנות. אולם, לאחר חמישים שנה הקב"ה רוצה לקדם אותנו. הוא אינו מסכים לכך שלא תבנה אחדות בין הרעיונות. הוא רוצה לברר שהקודש, הלאומיות, המוסר והחופש - מחוברים ומאוחדים בצורה שעזיבת אחד מן היסודות מפיל גם את השייכות לשאר היסודות.
בשנים הראשונות של הקמת המדינה נטע הקב"ה בלב עם ישראל את המשיכה הטבעית והפשוטה לרעיון הלאומי. שורשיו באו מכוח מאיסת הגלות ורצון לראות עם שהולך ומתחדש. לאחר שכבר אין כל 'הוא אמינא' אצל עם ישראל לחזור לגלות - נוטל הקב"ה את הטבע הלאומי כך שקשה מאד לבנות את הדגם הציוני על בסיס תחושה טבעית והכרח המציאות. הקב"ה דוחף אותנו לבנות את הרעיון הלאומי על בסיס הקודש.
תקופת המעבר בה אנו מצויים היא תקופה קשה. קשה לכל העם להתרומם למדרגת האמונה. מדרגה זו מאיימת על האומה. האומה יודעת שהמשמעות בהקמת עם לאומי מאמין ידרוש ממנו מחיר יקר, מחויבות עצומה ואנרגיות רוחניות גדולות. הטבע האנושי מושך את האומה כלפי מטה. החומר בעפריותו מושך אותנו שלא לבזבז אנרגיה לשווא. יש העדפה ברורה אל חוסר המעש וחוסר ההשקעה. רק מתוך הכרח פנימי או לחילופין מכוח הכרח חיצוני אדם מגייס כוחות ומוציאם אל הפועל.
מצב זה מתואר בדברי חז"ל המזכירים את האפשרות הסבירה שמשיח בן יוסף ימות. ובאר הרב קוק שהכוונה היא שהרעיון הלאומי בצורה הראשונית שלו עלול לדעוך ויחד עימו נראה תנועה גדולה באומה שתתנכר לרעיון הלאומי ציוני. עכשיו אנו תחילים לחוש ענין זה ביתר שאת.
אולם, כתלמידי הגאון מוילנה אנו לא מתייאשים חלילה מתנועת משיח בן יוסף. מקובלת עלינו המסורת של הגר"א ויחד עימו עוד גדולי גדולים, שכתבו שבעזרת ה' ובהשתדלות גדולה שלנו נצליח שמשיח בן יוסף לא ימות והוא חיה יחיה, כיוסף בשעתו שחשב שהוא מת והתברר ש"עוד יוסף חי".
מה נתבע מאיתנו לשם כך - נברר בהמשך.
2.
ארץ-ישראל נקנית בייסורים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
למחרת הרצח של שני תלמידי-הישיבה בוואדי-קלט - אורי שחור ואוהד בכרך, הי"ד.
באותו יום אירעה התנגשות בין שני מטוסי F-16 בצפון.
ארץ-ישראל נקנית בייסורין (ברכות ה, א), אבל כך היא נקנית ממש (הגר"א, "קול-התור" פרק א סעיף יג). אתמול נהרגו ארבעה אנשים על ארץ-ישראל, ועוד כמה נפצעו. שניים נהרגו בטיסת אימון של חיל האוויר, ושנים נרצחו על-ידי רוצחים רשעים אכזריים שרוצים לרשת את ארצנו. כולם נהרגו על ארץ-ישראל.
אוהד בכרך ואורי שחור הי"ד, שני בחורים צעירים, בני ישיבה, אוהבי תורה וארץ-ישראל, בידי בני עוולה נפלתם. הרצח הזה הוא עוד ביטוי לרצונם של רוב-רובם של הערבים. אין זו קבוצה שולית של מחבלים, אלא הם עושים מה שרוב הערבים רוצים: לפגוע בנו ולרשת את ארצנו. אין פניהם לשלום איתנו, אך לדאבונינו חלק מעמֵנו לא רואה את המציאות לאשורה. חלק מעמֵנו, מתוך רצונו העז לשלום, לרגיעה ולהשקט, מדמה דמיונות וחולם חלומות שווא. לכן אין הוא רואה שמאז ההסכם, לא רק שנתרבו פעולות הטרור ונתרבו הרוגים ופצועים, אלא גברה השנאה ברחוב הערבי כולו. המשטמה שהיתה בחלקה כבושה, היום היא גלויה. רואים זאת בפניהם ובעיניהם של הערבים הבאים לעבוד אצל היהודים, הם נעשו חצופים יותר ומראים את שנאתם בלי לפחד.
אך "רודפי השלום", כביכול, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. הם לא רואים שהויתורים העצומים מצידינו לא קֵרבו את השלום, אלא הרחיקו אותו, והסכנה הקיומית של המדינה הולכת וגדלה. כתוצאה מהויתורים הללו הטרור גובר, אין שקט ואין מנוחה. הציבור היהודי מודאג ולא רגוע, ומתיחות כזו כמו שיש היום לא היתה מאז קום המדינה.
אכן גם ייסורים אלו הנגרמים בשל תמימות של חלק מהאנשים, ובגלל רשעות ורוע לב של חלק אחר, גם אותם יש לצרף לייסורים שארץ-ישראל נקנית בהם. כל עוגמת הנפש, כל הצער מחמת המצב, כל המתח שבו נמצאים רוב ישראל, ובמיוחד אוהבי ארץ-ישראל, כל זה מצטרף להכריע את הכף לטובה, כל זה מצטרף לקניין האמיתי של ארץ-ישראל. וכך אנו אומרים בשיר של יום רביעי (תהלים צד, יב-יד): "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. להשקיט לו מִימֵי רע עַד יִכָּרה לרשע שחת. כי לא יטֹש ד' עמו ונחלתו לא יעזֹב".
אנחנו מלאי בטחון ואמונה בד' אלקי ישראל, כי מהצרה הזו נוושע: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושֵׁע" (ירמיה ל, ז). והייסורים לא מחלישים את אמונתנו, אלא מחשלים אותה. אנו מקבלים אותם באהבה, ויודעים שהכל לטובה, וגם זו לטובה. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו. ואנו מתפללים שד' ינקום לעינינו דם עבדיו השפוך. "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".
3.עבר הירדן המזרחי בהלכה
הגבול המזרחי של ארץ ישראל 2 ( שיעור 13 בגבולות הארץ )
הרה"ג חיים שטיינר
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה
כפי שפירטנו בשיעורים הקודמים, מצוות כיבוש וישוב הארץ חלה על כל השטח מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, כולל כמובן את עבר הירדן המזרחי. בשיעור זה נפרט הבדלים מסוימים בפרטי מצוות בין שני עברי הירדן - כנזכר במקורות - בפסוקי התורה, בגמרא ובפוסקים.
לצערנו - נחתם "הסכם שלום" עם "ממלכת ירדן" לפני מספר שנים. היה זה ויתור רשמי ראשון על שטח מרכזי בארץ ישראל - בניגוד להלכה, ובניגוד לתפיסה הפוליטית מאז הצהרת בלפור - שאסור לוותר על השטח הזה, והוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלימה.
דף עזר 18
הספרי זוטא כותב [מקור 1]:
"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן מכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה".
כלומר, על אף שקיימות מצוות כיבוש והתנחלות על שטח ארץ ישראל המזרחי, בניית משכן - אפשרית רק בחלק המערבי של הירדן.
והספרי (על ספר במדבר פרק כז, יב) ממחיש את ההבדל הזה [מקור 2]:
"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו" - זו נחלת בני ראובן ובני גד. בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח ואמר דומה אני שהותר לי נדרי. התחיל שופך תחנונים לפני המקום. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו נכנס לשער והוא אחריו לחצר והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו בני מיכן ואילך אתה אסור. כך, בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר דומה אני שהתיר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום".
כלומר, החלק המזרחי הוא הפלטרין והטרקלין. והחלק המערבי, הוא הקיטון.
ולמדנו בתורה (דברים א, פסוקים א,ד,ה) [מקור 3]:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב... אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. בעבר הירדן, בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור...".
והסבירו חז"ל בספרי, מהו העיתוי של הנאום של משה [מקור 5]:
"אחרי הכתו את סיחון, משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר. אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות. אמר להם: אני נותן. שוב אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות. אמר להם הפרכוס שלו בשביל שהמלך כשר מאין לו רחיים מאין לו תנורים במדבר. כך אמר משה: אם מוכיח אני את ישראל תחילה עכשיו יאמרו עלי בשביל שאין בו כח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו הוא מוכיחנו. הוא לא עשה כן, אלא לאחר שהכניסם לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם אחר כך הוכיחם לכך נאמר: אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי".
אם כן, עבר הירדן הינו חלק של ארץ ישראל, אלא שהוא מובדל מהארץ בדרגת הקדושה. יש לציין, שגם בארץ ישראל המערבית יש הבדל בקדושה בין מקומות שונים - בין ערי הקודש לערים אחרות, או בין ירושלים לשאר הארץ, וכו'.
עבר הירדן בגמרא
א. הבאת ביכורים מעבר הירדן
המשנה במסכת ביכורים (א, י) אומרת [מקור 6]:
"ואלו מביאין וקורין מן העצרת ועד החג משבעת המינים מפירות שבהרים מתמרות שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן. רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין ביכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש".
בירושלמי על ביכורים מובאת ברייתא נוספת, המסבירה את דברי רבי יוסי הגלילי באופן אחר [מקור 7-8]:
"רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש, רבי יונה, רבי זעירה בשם רבי חנינה: ששה עשר מיל חיזור חיזור לציפורין הן הן ארץ זבת חלב ודבש אמר רבי יונה מאן דמקדר אילין שגרונייה דבישן מינהון. מאן דמקדר הדא בקעת גינוסר מינהון. מתיבין לרבי יונה והא כתיב ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. אמר לון אשר בה זבת חלב ודבש. תני אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי מה ביניהון אמר רבי אבין חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש".
רואים בירושלמי נפקא מינה לגבי הגולן: למי שמנמק את אי הבאת הביכורים מעבר הירדן בגלל שאינה ארץ זבת חלב ודבש, גם מנחלת מנשה (רמת הגולן), לא יביאו ביכורים. למי שמנמק זאת בגלל שנטלתי לי בעצמי, כלומר שהיוזמה של ההתיישבות בעבר הירדן הייתה של ראובן וגד - מהשטח שלהם לא יובאו ביכורים.אבל, משטחו של מנשה, היינו רמת הגולן - יובאו ביכורים, כי היוזמה של התיישבות שם לא הייתה של מנשה.
וכפי שמסביר הנצי"ב ששבט מנשה היו תלמידי חכמים גדולים, וכדי שראובן וגד לא יתנתקו ממערב הארץ, חילק משה רבנו את שבט מנשה לשניים, ושתל תלמידי חכמים ממנשה בעבר הירדן, כדי להגביר את הקשר לגדה המערבית. ולכן, משבט מנשה יובאו ביכורים, כי בפרשת ביכורים נאמר: "אשר נתת לי". ואכן, גם למנשה, נתת לי, ולא נטלתי מעצמי.
הרמב"ם בפרוש המשניות שם, מסביר את דעת תנא קמא שהלכה כמותו [מקור 9]:
"ועבר הירדן, אף על פי שאינה זבת חלב ודבש, ה' יתברך נתנה לנו ואיפשר לנו לומר אשר נתת לי. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי".
ואם כן, גם מנחלת 2 השבטים - ראובן וגד, צריך להביא ביכורים, אלא שלדעתו אין ביכורים אלו אלא מדרבנן. וכך כותב הרמב"ם בהלכות ביכורים [מקור 10]:
"מצות עשה להביא ביכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך. ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים [אבל עמון ומואב ובבל] אף על פי שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן ביכורים ואם הביא ביכורים מחוץ לארץ אינן ביכורים".
ואילו, לדעת ה"משנה ראשונה" שם, עבר הירדן חייבת בביכורים מן התורה [מקור 12]:
"רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין וכו' - לעניין תרומות ומעשרות וכל המצוות התלויות בארץ, לכולי עלמא מעבר הירדן היא כארץ ישראל ממש, שהרי נתחלקה גם כן לשבטים ע"י משה מפי ה'. ולא פליג רבי יוסי אלא בביכורים, דכתיב בה זבת חלב ודבש, ומשמע, דלתנא קמא עבר הירדן חייבת בביכורים מדאורייתא".
על כל פנים, כמו שכותב כאן בעל ה"משנה ראשונה", המחלוקת היא רק על הבאת הביכורים, אך לכולי עלמא, עבר הירדן הוא חלק מהארץ.
ב. שמיטה, ביעור מעשרות ומצות יישוב הארץ
דף עזר 19
הגמרא בפסחים, דף נב: אומרת [מקור 1]:
"תנן התם: שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן, וגליל. ושלש ארצות בכל אחת ואחת. ולמה אמרו שלש ארצות לביעור - שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. מנא הני מילי? אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא: אמר קרא (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך. כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמה שבבית. כלה לחיה אשר בשדה - כלה לבהמתך מן הבית. וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה".
ורש"י מפרש [מקור 2]:
"שלש ארצות - בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור, שאין זו סומכת על זו משכלו בה. ואף על פי שלא כלו בחבירתה".
כלומר, בשנת השמיטה, כשכלה סוג מסוים מהשדה, צריך לבערו מן הבית. אבל, המצווה לא חלה על כל שטח ארץ ישראל בשווה, אלא ארץ ישראל מחולקת לשלושה חלקים: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכאשר כלה סוג מסוים מאחד מהחלקים - יש מצוות ביעור, לכלות מהבית באותו שטח של ארץ ישראל. אבל, בודאי, שכל השטחים הללו הם ארץ ישראל!
רואים, ששמיטה נוהגת גם בעבר הירדן!
התוספות במסכת יבמות טז. ד"ה עמון, מקשים סתירה בין הגמרא בפסחים לגמרא ביבמות:
הגמרא במסכת יבמות, דף טז, עמוד א, אומרת [מקור 4]:
"עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית - דאמר מר: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית".
ורש"י מפרש [מקור 5]:
"עמון ומואב - ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבארץ ישראל שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני".
אם כן שמיטה לא נוהגת בעבר הירדן!
רבינו תם מיישב את הסתירה בשני אופנים [ראה מקור 10]:
1. עבר הירדן מתחלקת לשני סוגי שטחים:
א. ארץ סיחון ועוג המקורית. ב. ארץ נוספת שכבש סיחון מעמון ומואב. עולי מצרים, היינו בני ישראל בפיקודו של משה רבינו - כבשו את שני השטחים הללו, וקדשו אותם.
אחר כך, בטלה הקדושה, וכאשר עלו עולי בבל הם קדשו מחדש רק את ארץ סיחון ועוג המקורית ושם נוהגת גם השמיטה - וזו הגמרא בפסחים.
הגמרא ביבמות עוסקת בשטח הנוסף שכבש סיחון, ושטח זה לא התקדש על ידי עולי בבל כדי שיוכלו העניים לבוא לשם ולקבל מעשר עני.
2. עוד אפשרות על פי רבינו תם:
עבר הירדן מתחלקת ל - 3 חלקים: א. ארץ סיחון ועוג המקורית ב. ארץ נוספת שכבש סיחון מעמון ומואב. ג. חבל ארץ של עמון ומואב, אותו לא כבש סיחון מעולם, גם עולי מצרים לא כבשו ולא קדשו את החלק הזה, וכן לא עולי בבל.
הגמרא בפסחים עוסקת בחלק הראשון, היינו בארץ סיחון ועוג המקורית ושם נוהגת השמיטה - כנ"ל. הגמרא ביבמות - עוסקת בשני החלקים האחרים, וכונתה לומר, שאם בחלק ב', היינו בחלק שהתקדש על ידי עולי מצרים ובכל זאת נמנעו עולי בבל מלקדשו, ושמיטה לא נוהגת שם, ואפשרו לעניים לקבל מעשר עני. קל וחומר בחלק ג', שלא נכבש מעולם אפילו לא על ידי סיחון - גם שם לא נוהגת שביעית ויש לתת שם מעשר עני.
למדנו, ששטחים נרחבים בעבר הירדן המזרחי נכבשו על ידי עולי בבל ונוהגים בהם מצוות התלויות בארץ, אע"פ שבחלקים נרחבים בחלק המערבי של הירדן, כגון בערבה הדרומית - לא נוהגים מצוות התלויות בארץ!
אם כן, בכל מקורות הקודש (מדרשים, ש"ס וכו') - אנחנו לומדים שעבר הירדן המזרחי - היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל!
עבר הירדן בהצהרת בלפור
בהצהרת בלפור לא מצויינים במפורש גבולות הארץ, אך לפי הפרוטוקולים מאז, ברור שהכוונה הייתה לגבולות התנ"ך. לאחר הצהרת בלפור, היה בעבר הירדן מנהיג שרצה להיות מלך. הוא נלחם בבריטים (עם 500 בדויים סך הכל), והם לא ידעו איך להסתדר איתו. הבריטים הציעו לויצמן לוותר על חבל ארץ זה לתקופה מוגבלת, כדי להשיג שקט אצל חבורת הבדויים ומנהיגם.
על השתלשלות העניינים מספר ויליאם זיף, אחד ממזכירי הממשלה הבריטית (לקוח מתוך יומן שכתב בעניין ויתור הסוכנות על עבר הירדן):
"ויצמן קרא בחפזון לישיבה את חבריו, אשר רובם ראו בהתנהגותו של צ'רצ'יל "בלוף". הדרך היחידה לבצוע חוקי של השינוי המוצע במעמד היהודי בארץ ישראל היתה בהסכמת המנהיגות היהודית. אך ויצמן שדל ודבר אל ליבם, עד שחבריו הסכימו לבסוף, וחתמו על פסק דין מוות לתנועתם מתוך הכנעה מופלאת ביותר.
אין כל ספק שחלק גדול ביותר של הסכמה ציונית לצעד זה הסתמך על לויאליות (נאמנות) מופרזת לאינטרסים של ידידתם ותומכתם בריטניה. הגידו להם שזוהי תחבולה זמנית כדי להוציא את המושלים הבריטיים ממצוקה בלבאנט. אילו עמדו איתן על עמדתם, היתה כל המזימה מתבטלת. הצרפתים עוד רצו בארץ ישראל, וזכותה היחידה של בריטניה בארץ ישראל נמצאה בפיקוחם של היהודים.
אולם לא היה כל ויכוח בעניין עבר הירדן. אין להטיל ספק בעובדה שעבר הירדן נכלל בתחומים שעליהם דובר בהצהרה (הצהרת באלפור) בזמן המלחמה. זוהי נקודת ההשקפה של הממשלה לגבי מעמדו המדיני של עבר הירדן וטיב יחסנו לארץ זו".
(מתוך הודעה רשמית של לורד ארנולד, סגן המזכיר למושבות, מיום 27.5.24).
אם כן, כל היצירה של ממלכת ירדן, היא יצירה מזויפת, שנוצרה בגלל חולשתם של המנהיגים הציוניים שהיו אז נאמנים לבריטניה. מתוך היומן רואים שהבריטים בעצמם מלגלגים על הויתור הטפשי הזה! לצערנו, רבין המשיך את הויתור הזה - וחתם על הסכם שלום עם ירדן.
אבל הקונגרס הציוני ה- 13 (בשנת 1923), נתן ביטוי לעובדת היות עבר הירדן חלק מהארץ :
"מתוך הכרה שארץ ישראל המזרחית והמערבית הינן באמת ובפועל חטיבה אחת בבחינה היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית, נותן הקונגרס ביטוי לצפייתו, שעתידו של עבר הירדן ייקבע בהתאם לדרישות הלגיטימיות של עם ישראל".
ובעזרת ה', בקרוב, נממש את זכותנו ונשוב ונכבוש את הארץ עד נהר פרת.
4.
נהר פרת וברכת השנים
הגבול המזרחי של ארץ ישראל 1 (שיעור 12 בגבולות הארץ)
הרה"ג חיים שטיינר
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
מחלוקת הראשונים במיקום הפרת כגבול הארץ
דף עזר 16
והסביר הרמב"ן [מקור 1-2], שאלו הן שתי הבטחות, הראשונה, שכל מקום שירצו לכובשו מחוץ לגבולות ההבטחה, יהיה שלהם, והמצוות כולן נוהגות בהן כי הכל ארץ ישראל, והשניה - מן המדבר והלבנון וכו', שאתם חייבים לכובשו ולאבד משם העמים.
והוא מוסיף שם, שקודם יש לכבוש את גבולות ההבטחה, ורק לאחר מכן אפשר לכבוש שטחים נוספים.
הפרת במזרח ארץ ישראל
[מקור 3]
"ולמזרח ישב (שבט ראובן) עד לבוא מדברה למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד" (דברי הימים א', ה, ט).
רואים שהיו תקופות שישראל התישבו עד הפרת!
לדעת הרד"ק שם [מקור 4]:
"למן הנהר פרת" - כלומר "עד נהר פרת, ומן הנהר והנה הוא גבולם, כי נהר פרת הוא גבול ארץ ישראל למזרח...".
אך לדעת המצודות שם הם התפשטו אף יותר [מקור 5]:
"ולמזרח ישב - כלפי המזרח ישבו עד המקום שבאים בה למדבר למן הנהר פרת והלאה אף כי נהר פרת היא גבול ארץ ישראל למזרח נתרחקו והלאה, כי נתרבו מקניהם מלשבת בארץ הגלעד כי היה צר להם המקום".
כלומר, לרד"ק הם התיישבו עד הפרת, ואילו למצודות, אף מעבר לו!!
למדנו, שהפרת הינו גבול הארץ המזרחי .
אבל אין ראיה שכל אורכו של הנהר בגבולה של הארץ, שהרי למדנו בספרי דברים א,ח [מקור 6]:
"פרת - רובו ותוקפו כנגד ארץ ישראל", ולכן אפשר לקרוא לו - גבולה המזרחי של הארץ" (דברים א, ח).
גם הרמב"ן והריטב"א, במסכת גיטין דף ז: כותבים בשם החכם הגדול ר' משה בר' חסדאי [מקור 7]:
"כי הנהר שבמשנה, הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל".
אבן עזרא בראשית ב, יא' [מקור 8]
"פרת... הוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח".
ר' אברהם פאריצול [מקור 9]:
"עד הנהר הגדול נהר פרת - שהוא במזרחה".
האבארבנאל בראשית ב' [מקור 12]:
"ונהר פרת היה גבול ארץ ישראל לצד בבל (בבל נמצא במזרח!)".
קצת ראיה לדעת הרב אריאל, שכל הפרת הוא בגבולה של הארץ, אפשר להביא מפירוש ה"אוצר נחמד" על הכוזרי [מקור 13]:
"ופרת הנקרא עפראט הוא מצפון מזרח לארץ ישראל להלאה מארץ ישראל ויורד אצל ארמיניא"ה, ויורד לצד דרום עד שמגיע לגבול ארץ ישראל הצפוני, דהיינו גבול צפוני מזרחי לארץ ישראל, ומשפע ויורד הלאה הרבה אל קרן מזרח דרום ונופל בים פרסי הנקרא סינוס פאדזיקו"ס. ומעתה גבול הדרומי הוא המדבר שאצל ים סוף והמדבר בכלל עד הפרת שהוא גבול הצפוני כנ"ל".
ברור על כל פנים, שלדעת כל המפרשים צריך להגיע בנקודה כל שהיא לפרת, ולכן נראה שלמחלוקת לגבי הנקודה הצפונית מערבית, שהוזכרה בשיעורים הקודמים, יש השלכה גדולה לגבי הגבול במזרח; והמצפינים ביותר (התרגומים) מצמצמים את השטח במזרח (כי המרחק מים התיכון לפרת - יקטן יותר - עי' במפה) והמדרימים יותר את הנקודה הצפונית מערבית (רש"ס ורדב"ז) יצטרכו לכלול בתחום הארץ שטח גדול בהרבה לצד מזרח, על מנת להגיע עד הפרת. (עי' במפה).
מפרשים אחרים שמאזכרים את הפרת בצפון ולא במזרח
חשבון מענין מאד של המרחק מירושלים לפרת - מובא בתוס' יום טוב במסכת תענית:
המשנה במסכת תענית (פ"א מ"ג) קובעת [מקור 14]:
"בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
ומחשב זאת בפירוש התוספות יום טוב [מקור 15]: (שגם לדעתו הפרת - בצפון ארץ ישראל)
"כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. שלפעמים מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו. לנהר פרת. הוא בצפונה של ארץ ישראל. כמ"ש רש"י בתחלת ספר יהושע בפסוק מהמדבר וגו' וכן הוא בגמרא בפ' עשרה יוחסין. ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מז' ומח' בחלוקת ארץ ישראל לעתיד לי"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה כזה כן זה. מצפון לדרום לכל שבט ברוחב ע"ה מילין. כאשר למדנו מן התרומה שמדתה כך. כמפורש שם בסי' מ"ה. וכתיב בה לעומת אחד החלקים. שומע אני שכן הם גם כן שעור כל אחד מהחלקים השנים עשר שהתרומה היא השלשה עשר. וכן ביאר רש"י ומפורש בכתוב כי חמשה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה. ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה ששם העיר, הנה הנם שמנה חלקים שכל אחד רחבה ע"ה מילין. צא וחשוב ח' פעמים ע"ה. עולים ת"ר שהם ק"נ פרסאות. ובמשנה ב' פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום יו"ד פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת מהלך ט"ו יום. וכבר כתבתי זה בספר צורת הבית במהדורתי, לסימן פ'. [ואל תתמה על השבתות שבתוך אלו הט"ו יום. שהרי אפשר שילך ע"י בורגנים. כדאיתא בפרק שואל במסכת שבת ק"נ ע"ב. וגם על ידי עיבורי עיר. כמש"כ בטור סימן שצ"ח והואיל ואפשר להיות כן שיערו חכמים בכך ימים כיון שאפשר שאין השבתות מעכבות]".
כבר בראשונים אנחנו מוצאים את השיטה שהפרת - בצפון:
בספר הכוזרי, מאמר שני יד [מקור 10]: "הנהר - הוא נהר פרת גבולה הצפוני"
ר' אברהם בן הרמב"ם (פירושו לשמות כג, לא) [מקור 11]:
"ושתי את גבלך... מים סוף..." - ברוח מזרחית של ארץ ישראל. והים הגדול הוא ים פלשתים - במערבה , והמדבר – בדרומה... ופרת הוא... בצפונה. שביאר ב"משנה תורה" (דברים י"א, כ"ד) "מן הנהר נהר פרת" - בצפונה. הגביל להם - (הקב"ה) ארבע הרוחות".
עיון בדעת הרמב"ם
הרמב"ם פוסק בהלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ב הט"ז, ששואלין גשמים מיום ז' מרחשון, וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן קי"ז.
משמע שאף הרמב"ם יודה שמרחק ההליכה מירושלים לפרת הוא חמשה עשר יום. אבל בהלכות קדוש החודש פ"יא הי"ז כתב הרמב"ם [מקור 19]:
"ולפי שהראייה לא תהיה אלא בארץ ישראל כמו שביארנו, עשינו כל דרכי חשבון זה בנויים על עיר ירושלם ולשאר המקומות הסובבין אותה בכמו ששה או שבעה ימים רואין את הירח תמיד ובאים ומעידים בבית דין, ומקום זה הוא נוטה מתחת הקו השוה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו שתים ושלשים מעלות עד חמש ושלשים ועד תשע ועשרים, וכן הוא נוטה מאמצע הישוב כנגד רוח מערב בכמו ארבע ועשרים מעלות עד שבע ועשרים ועד אחת ועשרים".
הרמב"ם עצמו כתב בהלכות קידוש החודש יח, טז [מקור 20] שבדרום התחום הוא בקו רוחב 35. וכוונתו היא שהתחום הוא בין 29 ל30, הקו של אילת.
יש לציין, שקוי הרוחב של הרמב"ם זהים למספרים שבמפות שלנו.
קו 32 - הוא קו הרוחב של ירושלים; צפונה מירושלים - שלושה קוי רוחב (עד 35 מעלות) ודרומה גם שלושה קוי רוחב (עד 29 מעלות).
קוי האורך - הם במרחקים כמו במפות שלנו, רק המספור שלהם - שונה. אבל ברור לדעתו - שגבול ארץ ישראל לקידוש החודש - הוא שלושה קוי רוחב מזרחה מירושלים, ושלושה - מערבה לירושלים. נמצא לפי זה - שלכאורה לפי הרמב"ם אין שום נקודה בארץ ישראל שמגיעה לפרת - וזה לא יתכן (עי' במפה).
וצריך לומר, שבהלכות קידוש החודש לא קבע הרמב"ם את הגבולות השלמים של הארץ, אלא את המרחקים שמהם מגיעים העדים, אבל הגבול של הכיבוש וההתנחלות - הוא רחב יותר ממה שציין בהלכות קידוש החודש, במרחק הליכה של חמשה עשר יום מירושלים, ולא מרחק של ששה או שבעה ימים כבהלכות קידוש החודש.
ברור על כל פנים - שגבול ארץ ישראל מגיע לפרת - או בצפון, או במזרח, ואולי בשניהם כאחד.
5.
ימי התנ"ך
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
כיום אנחנו ניצבים מול משברים כה רבים עד שאיננו יודעים לאן לפנות או כיצד לתכנן את חיינו. המערכת הפיננסית העולמית קורסת לנגד עינינו. הביטחון הכלכלי, שבדרך כלל נחוץ לנו מאוד כדי שנחוש רווחה מסוימת, איננו קיים עוד בעבור מרביתנו. ישראל עומדת בפני חילופי שלטון שגם הם מוסיפים לחוסר הוודאות בדבר עתידנו. בארצות הברית עומד להיבחר נשיא חדש שיהיה עסוק מאוד בבעיות כבדות משקל שיעמדו בפניו. כל תהליכי השלום שאנשים מנסים לקדם במזרח התיכון לא השיגו את יעדם. העולם שבחוץ מפחיד מאוד, וגם העולם הפנימי שלנו משוסע, מפולג ועתיר מריבות. הבחירות הקרבות, צפויות להחמיר את הבעיה, לפחות זמנית. תאונות דרכים, התרסקויות מטוסים, דקירות ומקרי רצח הם לחם חוקם של העיתונים היומיים והדיווחים בתקשורת האלקטרונית. אין ספק שהמצב נראה קודר ועגום.
אך אם נצליח לראות את המצב הנוכחי במסגרת נוף רחב וממושך יותר, נראה שכל זה כבר מתואר לנו בתורה הקדושה. אנחנו חיים במעין שידור חוזר של תנאי החיים של אברהם אבינו ושרה אמנו. הפרשיות שאנו קוראים בתקופה זו מלמדות אותנו שאנחנו חיים בימי התנ"ך ושאנחנו, היהודים, צאצאיהם של אברהם ושרה, צריכים להתעלות על עצמנו ולהתמודד עם האתגרים.
אברהם ושרה נאלצים לעזוב את סביבתם הנוחה ולנדוד לארץ ישראל. בארץ ישראל שלטו אז שבטים כנעניים שהיו עוינים, עובדי אלילים וחסרי כל מוסר בהתנהגותם. העיר סדום, שבה אורח החיים המרושע הפך לשגרה מקובלת, השפיעה השפעה גדולה על הארץ. לתוך סביבה עוינת זו היה צורך להחדיר את רעיונות המונותיאיזם, החמלה, טוב הלב והדאגה לזולת. בנוסף היו שם מלחמות גדולות שהשתתפו בהן תשעה מלכים, מלחמות שהכניסו את האזור כולו לסכסוך שנמשך 26 שנה. (אפגניסטן, עירק, ישראל מול ארצות ערב?) הכלכלות שם קרסו בגלל בצורת קשה ורעב נורא שפקדו את האזור. אברהם חש נבגד כאשר אחיינו, דמו ובשרו, לוט, נטש אותו ובחר לעבור לסדום ולאמץ את אורחות חייה החטאים.
אברהם ושרה, שאז עוד לא היו מסוגלים להביא לעולם ילדים, הכניסו לביתם אישה זרה, את הגר, ולבסוף גם את בנה ישמעאל. כשאסונות וצרות פוקדים את אברהם בעולם וגם בתוך ביתו, היינו מצפים ממנו להחזיר את השרביט לקב"ה, כביכול, ולפרוש מהמשחק. על אף שאברהם ושרה נשלטים על ידי אירועים שאין להם שום שליטה עליהם, לכאורה, הם לא מהססים ולו לרגע בכל הנוגע לשליחותם וייעודם בחיים. בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים, הם מצליחים ומנצחים. המסר שלהם נשמע ומתקבל והופך לרעיון דומיננטי בהתקדמות התרבות האנושית בכל הדורות.
חכמי המדרש מדגישים שהסיפורים על האבות והאמהות ממשיכים להדריך אותנו גם בדורות מאוחרים יותר. בימים אלה של חרדה, חששות וקשיים אדירים, דרכם של אברהם ושרה על אומץ לבם ונחישותם היא הדרך שעלינו לעודד ולחקות. למעשה, אין לנו ברירה. המשימה שלנו היא לבנות את משפחותינו ובתינו. עלינו ליצור אווירה שבה התנאים הגשמיים והכספיים אינם היעדים העיקריים של קיומנו.
בימים תנ"כיים, כמו הימים האלה שאנחנו עוברים כעת, אין ספק שיש צורך בהתנהגות תנ"כית. יש צורך באידיאליזם, בהקרבה, באחדות לאומית, בנטישת אלילי השקר והאידיאולוגיות שהשחיתו אותנו במאתיים השנים האחרונות ובחידוש האמונה האיתנה שלנו באלקים, בעם ובמדינה. התורה איננה אמורה להיות ספר היסטוריה. זהו ספר על תולדות האנושות שמלמד אותנו את הדרך לערכים ולדפוסי התנהגות שרק הם יבטיחו לנו הצלחה וקיום כעם נבחר וכגוי קדוש. לפיכך ראוי שנקדיש תשומת לב מיוחדת לקריאת התורה בשבועות הקרובים. הפרשיות האלה לא מספרות לנו רק מה היה אלא גם מתארות לנו את מה שיש כעת וכיצד נוכל להתמודד עם המצב הנוכחי. אם נעשה כן, נחזק את הביטחון העצמי שנחוץ לנו כל כך להגשמת היעדים הגדולים שלנו שהם שלום, מוסר וביטחון אישי ולאומי.
6.המאבק המחוכם של עשו
הרה"ג דב ליאור
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
במרכז הפרשה, עומד סיפור מאבקם של בני יצחק - יעקב ועשו. שני בנים שעוד בהיותם במעי אמם נפרדו דרכיהם, זה לקדושה וזה להפכה.
שורש העימות נעוץ בניגוד הבסיסי שביניהם, כאשר מחד - ביעקב אבינו הוטבעו כוחות רוחניים שניכרו כבר בבטן והלכו והתרחבו, ומאידך עומד עשו, שהטומאה שבו אינה יכולה לסבול את גילוי הקדושה. המאבק ביניהם החל בבטן, כעדות התורה - "ולאום מלאום יאמץ", וממשיך עד עצם היום הזה, כדברי חז"ל במדרש: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".
את מקורות השנאה אי אפשר לדכא בשום אופן בעולם שלנו, עד שיעקב וצאצאיו יגיעו לדרגה רוחנית כה גבוהה, שהרשעות תכיר בעוצמת הקדושה ותיכנע מפניה.
המאבק לובש פנים שונות ומתוחכמות לקראת סוף הפרשה. שם אנו מוצאים שרבקה אומרת ליעקב: "עשו אחיך מתנחם לך להרגך". ומסביר הנצי"ב (הוספות להעמק דבר פרק כ"ז) שהכוונה היא שעשו מתחכם כאן - הוא רצה להרוג את יעקב, אבל יעקב אמנם היה איש תם, אבל לא נאיבי, והוא נשמר ונזהר מפניו. עשו שראה שאינו יכול לפגוע ביעקב ישירות, הלך וחיפש דרכי הטעייה - 'מתנחם לך', כלומר: כלפי חוץ, חזר בו והצהיר שאינו רוצה לפגוע ביעקב. אבל רבקה אומרת ליעקב, שהתנהגות זו היא רק אחיזת עיניים - 'להרגך', ההתנחמות שמכריז שכאילו רוצה שלום ולא להרוג היא תכסיס כדי להרגך, ולכן על יעקב לברוח ולהשמר.
בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה של הטעיית הציבור בהכרזות שלום, כשבאמת זהו תרגיל הרדמה לעם ישראל. רצונם האמיתי של האירופאים ותומכיהם הערבים הוא להשמיד את יעקב, ארצו ומדינתו ואין שום אמת בהכרזותיהם על שלום.
עמינו צריך לדעת ששלומנו וביטחוננו לא יבוא מהם, אלא בהתחזקותנו בשמירת תורה ומצוות, הקול קול יעקב, ואז אין בידי עשו ותומכיו לפגוע בישראל.
ולוואי ונזכה שכל בני עמינו יתעוררו משנתם, ידעו את ייעודם בעולם ויפעלו בהתאם לצווי האלוקי, שנהיה לברית עם ואור לגויים, ונזכה לראות בקרוב בישועת ה' על עמו ונחלתו.
7.
רעיונות לפרשת בהעלותך
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
דמוקרטיה במדבר (תשנ"ו)
הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה כבר עברו. עתה, בשוך סערת מערכת הבחירות, מגיע הזמן להשקיף ממעל, ולראות את מערכת הבחירות הדמוקרטית הראשונה בהיסטוריה היהודית, והיא בפרשת השבוע: "ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
לא לחינם נקבע דווקא מספר זה, של שבעים איש, להנהגת עם ישראל. דעות שונות יש בין חלקי העם. ה"פרלמנט" הישראלי צריך להביא לידי ביטוי את כל הזרמים הקיימים בחברה. "כי המספר הזה יכלול כל הדעות, בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר" (רמב"ן).
לא על ידי תעמולה רעשנית מתבצע לוח תהליך הבחירה. כל שבט ושבט שולח ששה נציגים אל המועצה העליונה. כל השבטים ביחד יכולים לכלול את כל נקודות המבט הקיימות בכל עם ישראל.
גם לא כל אחד יכול להיבחר. ודאי שלא כל אביר "רייטינג" ולא כל אחד מחביבי תקשורת ההמונים. "אין מושיבין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה..." (רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"א). ואף בזה לא די. לא די ב"זקנים מזקני ישראל", עליהם להיות בעלי עבר של נשיאה בעול הציבור "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" - אלה אשר הוכו בהיותם במצרים על אשר לא אבו לנגוש את אחיהם. אנשים כאלה, המורמים מעם גם בחכמתם וגם באישיותם, כאשר הם מייצגים את כל מגוון הדעות והזרמים, השבטים והשכבות אשר בחברה הישראלית - הם הם הראויים להיות ההנהגה הדמוקרטית האמיתית של עם ישראל, למרות שלא "עברו את המסך" ולא הופיעו באמצעי התקשורת, ואף למרות שלא התארגנו במפלגות ולא נבחרו בבחירות כלליות. נברך את נבחרי הציבור שיזכו ללכת בדרכם של אבותינו, ולשאת בנאמנות את עולו של הציבור למען בניינו האיתן של עם ישראל בארצו עפ"י תורתו.
העם כמתאוננים
פרשה סתומה היא פרשת המתאוננים. התורה לא מספרת לנו כלל מה היה תוכנה של אותה התאוננות, ועל מה ולמה בערה בם אש ה'. מכיון שכך, עולה השאלה: מהו בכלל פירושה של המילה "מתאוננים"? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך בעקבות שנים מהן.
הרמב"ן מפרש את המילה "מתאוננים" מלשון אוננות. האונן הוא אדם אבל, בשעה שמתו מוטל לפניו. וא"כ "מתאוננים" פירושו: מצטערים. על מה היה להם להצטער? האם המן הפסיק לרדת? האם בארה של מרים ניטלה מהם? על כן מוסיף הרמב"ן ואומר שהצער לא בא כתוצאה ממה שכבר אירע אלא מדאגה מפני מה שאולי עתיד להיות: "היו מצטערים בעצמם לאמור: מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה... ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו?".
בדרך דומה הולכים גם בעלי התוספות, אך הם אינם תולים את הדאגה בייסורי הדרך אלא בכניסה הצפויה לארץ ישראל. לכאורה, מה רע בדאגה? האם אין צורך לקחת אחריות על מה שעתיד להיות? האם אדם צריך להיות "עכשוויסט" ולתקוע את כל מבטו אך ורק בהנאות ההווה? מה היה א"כ חטאם של המתאוננים והדואגים?
ההסברים של הרמב"ן ושל בעלי התוספות משלימים זה את זה. בעלי התוספות אומרים, "כי היו קטני אמנה ודואגים מן המלחמה". הדאגה - כשהיא קיימת בלבו של אדם המצהיר על עצמו שהוא מאמין בבורא העולם ומנהיגו - משקפת מצב נפשי של קטנות אמנה. אמנם יש אמונה, אבל היא קיימת רק בהצהרות ולא בלב. האדם המאמין באמת - אינו דואג מפני העתיד. הוא ידוע שהוא נמצא "בידיים טובות". כל ההכנות שלו לקראת מצבים קשים אפשריים נעשות מתוך ביטחון מלא בכוחו להתמודד בהצלחה עם הקשיים ולעבור אותם בשלום. על בסיס זה יש להבין את דברי הרמב"ן, מדוע היה הדבר רע בעיני ה': "שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם". כי האדם המאמין, המשוחרר מן הדאגות המיותרות, יכול לשמוח בכל עת בחלקו אשר נתן לו ה' א-להיו.
ויסעו ויחנו - על פי ה'
קשים היו המסעות במדבר. אין אנו יודעים אם היה בהם קושי פיסי גדול, מבחינת קצב ההליכה ותנאי הדרך. אבל קושי נפשי גדול מאד היה שם. יוצא אדם לדרך, ואינו יודע מתי יגיע אל מחוז חפצו. אף אינו יודע מתי תהיה התחנה הקרובה, אם בסוף היום הזה או בעוד מספר ימים. ואף כאשר הוא מגיע אל החניה, ומדמה בנפשו כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בנווה מדבר שוקק מים - אינו יודע אם יישאר שם למשך לילה אחד או לתקופה ארוכה. מאידך גיסא, יכול הוא להגיע אל מקום קשה לחניה ולקוות כי לא תארך שהותו שם, תוך שהוא נאלץ להתכונן לאפשרות שישהה שם פרק זמן ארוך.
כמעט כל חייל בצה"ל, העובר את פרק הטירונות, חווה על בשרו את המציאות הזאת ומכיר את קשייה. לחייל - שעבר הכנה נפשית מתאימה, שאין עול משפחה על צווארו ויודע שזוהי תקופה שזמנה קצוב - קל הדבר באופן יחסי. אבל כאשר מדובר בבעלי משפחות המטופלים בילדים רכים, בעם שאינו יודע כמה זמן יהיה במדבר ושכל מטרתו לא היתה אלא לברוח מן הנוגש המצרי - קשה הדבר עד מאד. רוצה הוא האדם להיות אדון לגורלו. גם כאשר הוא נמצא בתנאים קשים, רוצה הוא להכיר את התנאים, להתרגל ולסגל אליהם את אורח חייו כדי שיוכל להפיק מהם את המירב.
עם ישראל במדבר - לא כן עמו. אין הוא יכול להתכונן ולהסתגל לשום דבר. הרי הכל משתנה ומתחלף במהירות וללא כל התראה מוקדמת. מערכות חיים שלמות מתמוטטות בחטף. אך שינויים אלה אינם "תאונה" או תקלה מצערת שיצאה במקרה. כל המקריות הזאת היא "רק מה'". "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". נכון. חיים הם בעולם של חוסר יציבות. אין קרקע מוצקה מתחת לרגליים. כל דבר הוא זמני, ואף לא ידוע כמה זמן. חיים הם באי וודאות מוחלטת. רק נקודה אחת יציבה ומוחלטת נותרה להם בתוך אותו עולם, שבשבילם הוא כל כך מעורער ומבולבל - והיא: "את משמרת ה' שמרו, על פי ה' ביד משה".
אויבי ישראל ואויבי ה' (תש"ס)
"קומה ה' ויפוצו אויביך" - אומר משה בנסוע ארון הברית, ומוסיף: "ויפוצו משנאיך מפניך". מי הם אויבי ה' ומשנאיו? האם מאן דהו יכול לבנות מגדל וראשו בשמים, ולעשות לו סולמות כדי לעלות ולהילחם בו בקב"ה?
על כך עונה רש"י בשם חז"ל:
"משנאיך" - אלו שונאי ישראל. שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם.
את העיקרון הזה לומד רש"י מספר תהילים (פרק פ"ג), שם נאמר: "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". ומי הם 'אויביך' ו'משנאיך'? - "על עמך יערימו סוד, ויתייעצו על צפוניך (=עם ישראל, הנתונים לשמירתו של הקב"ה)".
גם הרמב"ם בהל
נושא: 1.שלבי הגאולה2.א"י נקנית ביסורין3.עבר הירדן המזרחי4. נהר פרת וברכת השנים ועוד... (נקרא 2304 פעמים)