בס"ד
הלכות מלחמה המשך
הרב שמואל אליהו
השיעור ניתן ביב' טבת תשס"ט
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה
שעור זה מהווה המשך לשעור "הלכות מלחמה".
משה מנהיג את ישראל בגלל שהיה איתם בעת צרתם
בעת מלחמה - גם מי שאין לו תפקיד של לחימה וסיוע, הוא חייב להתפלל ולהיות עם הלוחמים. בבחינת עמו אנכי בצרה. כך היה המפגש הראשון של משה רבינו עם האלוקים "בלבת אש מתוך הסנה. ולמה דוקא סנה שהוא אילן קוצים ולא אילן אחר? משום "עמו אנכי בצרה" (רש"י שמות ג ב). וכך אמר המדרש (רבה שמות ב ה)
"אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה כביכול (תהלים צא) "עמו אנכי בצרה".
חכמינו אמרו שהסיבה שהקב"ה נגלה למשה היא דווקא בזכות העובדה שהוא נושא בסבלותם של אחיו. וכך מובא במדרש (רבה שמות א כז) על משה רבינו:
"וירא בסבלותם" מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם. שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול. משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש. משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב "וירא ה' כי סר לראות" ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".
בסנה משה רואה שגם הקב"ה בעצמו שותף בסבלותם של בני ישראל. הוא רואה עד כמה הקב"ה אוהב את ישראל וקשור אליהם. שם הוא לומד ה לשתף את עצמו עוד יתר בצערם של ישראל. עד בחטא העגל אומר משה לקב"ה: ריבונו של עולם "מחה חטאתם. ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ממי למד? מהקב"ה בעצמו. בבחינת "והלכת בדרכיו".
אדישות בעת מלחמה – חילול ה' ועבירה גדולה
המעשה הזה הוא הדרכה גם בשבילנו, להיות בשותפות על הציבור בשעה שחלק גדול מעם ישראל נמצא במלחמה. כך אומרת הגמרא במסכת תענית (יא.)
"תנו רבנן, בזמן שישראל שרוין בצער, ופרש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהם על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפרש מן הצבור, אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי ואכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, (ישעיה כב) "והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכל בשר ושתות יין"
התוצאה של המחשבות וההתנהגות הזו היא חורבן והרס. כי כשעם ישראל אינו עם אחד הוא הופך להיות למרמס לעמים זרים. וכמו שאומר הפסוק בהמשך שם על האוכלים בשר ויין ושמחה בעת מלחמה. "אכול ושתו כי מחר נמות". אומר על זה הפסוק אחר כך: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון".
הפסוק הזה של "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון" הוא הפסוק שמדבר על הדרגה החמורה ביותר של העבירות שאין לה כפרה עד המיתה. (רמב"ם בפרק א' של הלכות תשובה) כאן היא מופיעה על אדם שלא עשה שום עבירה, רק שבעת צער ומלחמה הוא ממשיך את חייו בששון ובשמחה כרגיל למרות שיש מלחמה. "ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכל בשר ושתות יין". וזאת העבירה היותר גדולה.
כך מביאה הגמרא (יומא פו) ש
"שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי, שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש?! אמר לו, שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. [א] עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר, (ירמיה ג) "שובו בנים שובבים, ארפא משובתיכם". [ב] עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר, שנאמר, (ויקרא טז) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".[ג] עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה , תשובה ויום הכפורים תולין ויסורים ממרקין, שנאמר, (תהלים פט) "ופקדתי בשבט פשעם" וגו'. [ד] אבל מי שיש חלול השם בידו - אין כח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כלן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר, (ישעיה כב) "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון" וגו'.
העושים מסיבות בעת מלחמה – מסלקים את השכינה
הגמרא במסכת תענית (יא.) ממשיכה: "עד כאן מדת בינונים". שהם אוכלים בשר ושותים יין כשאחרים סובלים. "אבל במדת רשעים מה כתיב? (שם נו) "אתיו, אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, גדול יתר מאד". הרשעים לפי הפסוק הזה לא רק שהם אינם משתתפים בצרה, הם עושים מסיבות בשעה שאחרים נלחמים. שותים ומשתכרים. לא בגלל המלחמה אלא למרות המלחמה.
מה כתוב על מצב כזה? "הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו', כי מפני הרעה נאסף הצדיק". רוצה לומר שאלוקים הסיר את ההגנה של הציבור הזה. ומנין זה נלמד? ממשה רבינו שבזכות השותפות שלו עם הציבור בויצא אל אחיו וירא בסבלותם" בזכות זה הקב"ה ירד לגאול אותם. אבל אם האנשים הולכים למסבאות ופאבים בשעה שאחרים נלחמים – הקב"ה מסיר את השגחתו, הפוך ממה שהיה עם משה רבינו ח"ו.
מה יעשה אדם בעת שהציבור במלחמה?
"אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבנו, שצער עצמו עם הצבור, שנאמר, (שמות יז) "וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה". וכי לא היה לו למשה כר אחד, או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרוין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור".
הרמב"ן (שמות יז ט) מביא בשם המדרש (פרקי ר' אליעזר מד) איך היה המעשה עם משה שישב על אבן במלחמת עמלק שניהל יהושע. זה מסביר למה כשאדם מתעלם מצער הציבור זה חילול ה'. אומר המדרש שבאותה שעה עיני כולם היו נשואות אל משה לראות מה יעשה.
"כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו - והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה - והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים - והם פורשים את ידיהם לשמים. כשם ששליח צבור מתפלל - כך כל העם עונין אחריו".
זהו מה שממשיכה שם הגמרא ואומרת שלא יחושב אדם ויאמר מי יודע אם אכלתי ושתיתי בעת שהציבור היה במצוקה. או שנשתתפתי עימהם. כי כמו שמשה רבינו ישב על אבן וכל העם ראה אותו ועשה כמעשיו. כך כל אדם, אע"פ שאינו מנהיג כמשה רבינו, המעשים הללו שלו חקוקים על עצמותיו. וכך מביאה הגמרא: "ושמא יאמר אדם, מי מעיד בי שהצטערתי עם הציבור או שלא נשאתי בעול עם חברי? והגמרא מביאה כמה "עדים" על כך.
"אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר: (חבקוק ב) "כי אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יעננה". דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, הם מעידין עליו. שנאמר, (תהלים צא) "כי מלאכיו יצוה לך". רבי חדקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר, (מיכה ז) "משכבת חיקך שמר פתחי פיך". ויש אומרים, אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר, (ישעיה מג) "אתם עדי נאם ה'".
צער הציבור – צער השכינה
רבי יוחנן בן ברוקא אומר במסכת אבות (ד) "כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". ואין לך חילול ה' יותר מזה. שצערם של ישראל הוא צער של הקב"ה כמו שראינו אצל משה רבינו בסנה. כך בכל מלחמה ומלחמה ושעה שעם ישראל נמצא בצער – גם השכינה נמצאת בצער.
על פי זה מסביר בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע מפני מה מניחים המלאכים את ידיהם דווקא על ראשו של זה שהוא אדיש לצער אחרים בעת מלחמה וצער הציבור. ומסביר שחכמינו אמרו "לעולם יראה אדם כאילו שכינה נמצאת למעלה מראשו". וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה. ואם כן זה שפירש מן הציבור לא איכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו. ולכן מניחים ידיהם על ראשו ואומרים כן".
להבין יותר לעומק את צער השכינה בעת צערם של ישראל צריך לראות את דברי הגמרא (חגיגה טז:) ששואלת איך רבי מאיר תורה מאלישע בן אבויה. והרי
"אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, (מלאכי ב) "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" - אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו".
הגמרא מתרצת כמה תירוצים שמהם למד רבי מאיר שמותר לו לעשות כן. אבל אנשים לא ראו בעין יפה את מעשיו של רבי מאיר.
הגמרא מספרת סיפור מופלא על רבה בר רב שילא שפגש את אליהו הנביא. שאל אותו מה עושה הקב"ה עכשיו? אמר לו שהוא אומר דברי תורה שחכמים אמרו, אבל לא אומר דברי תורה משמו של רבי מאיר. שאל רבה בר רב שילא את אליהו: למה הוא לא אומר שמועות מפי רבי מאיר? ענה לו אליהו: כי הוא למד תורה מאלישע בן אבויה. חזר ושאל רבה בר רב שילא ואמר מה בכך? הלא רבי מאיר ידע לברר את הטוב מהפסולת בתורה של אלישע בן אבויה. "רבי מאיר - רמון מצא, תוכו - אכל, קליפתו – זרק".
מספרת הגמרא שמיד אחרי דברי רבה בר רב שילא אומר לו אליהו הנביא: ממש עכשיו אומר הקב"ה דבר תורה משם רבי מאיר. ומהו הדבר? "מאיר בני כך הוא אומר. בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי". אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים, (שנשפך) קל וחמר על דמן של צדיקים שנשפך".
הסביר בעל הבן איש חי את הדבר כך שהקב"ה בודאי ידע שרבי מאיר אכל רק את הפרי מתורתו של אלישע ולא את הקליפה. אבל כיון שמאז מתן תורה "לא בשמים היא" אלא ביד חכמים. אם חכמים חושבים שמנהגו של רבי מאיר אינו ראוי – גם הקב"ה משתתף עימהם ולא אומר תורה משם רבי מאיר. אבל באותה שעה שרבה בר רב שילא אומר כאן בעולם הזה שרבי מאיר נהג כראוי וכהוגן ואכל רק את הפרי ולא את הקליפה. באותה שעה הקב"ה אומר בחיבה גדולה את דבריו רבי מאיר במילים "מאיר בני כך הוא אומר". ומה אומר רבי מאיר?
שכשאדם מישראל מצטער, גם השכינה מצטערת. כאדם שראשו כבד עליו והוא אומר אני יותר קל מראשי. שהוא כל כך כבד. אני יותר קל מזרועי שהיא כל כך כבדה ואין אני יכול להרימה. מכאן נבין שהפורש מהציבור – פורש מהשכינה. והנמצא עם הציבור – נמצא עם השכינה.
הפורשים מדרכי הצבור– גיהנום כלה והם אינם כלים
הגמרא במסכת ראש השנה (טז:) אומרת שיש כמה סוגי של דינים בעולם הבא. הצדיקים גמורים - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא. הבינוניים - יורדין לגיהנם, וכשהם חוזרים בהם ומכירים בשם ה' - הם יוצאים ועולים משם. עליהם נאמר: "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". הרשעים גמורים - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. הגמרא גם אומרת שיש כאלה שנקראים "פושעי ישראל בגופן, ופושעי גויים בגופן" דינם להיות בגיהנום שנים עשר חדש.
יש סוג אחד שהם הגרועים מכולם, בהם נמצאים אלו שהיו מוסרים את ממונם של ישראל לנכרים. אלה ששיתפו פעולה עם הגויים נגד עם ישראל. ביניהם נמצאים גם המומרים לעבודה זרה. ואלו "שחטאו, ושהחטיאו את הרבים, כגון, ירבעם בן נבט וחביריו". בין החבורה הזו נמצאים אלו "שפרשו מדרכי צבור" על כל החבורה הזאת נאמר ש"יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר, (ישעיה סו) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים" וגו'. גיהנום כלה והם אינם כלים".
מי הם ה"פורשים מדרכי ציבור"? לפי הרמב"ם (תשובה ג יא) אלו אנשים שלא עברו עבירות אבל לא היו עם ישראל בצרתם. "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא". אחד כזה - גיהנום כלה והוא אינו כלה. וכשמתים – לא מתאבלים עליהם. (רמב"ם אבל ב ח).
השו"ע (יו"ד שמה) פוסק ש"הפורשים מדרכי צבור" הם אנשים שפרקו עול המצות מעל צווארם "ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות, וישיבת בית כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות". אנשים שהתנתקו מעם ישראל לגמרי, גם במצוות.
השו"ע אינו חולק על הרמב"ם על העקרון שאדם שמקיים מצוות אבל לא נמצא עם הציבור גם כן נקרא "פורש מדרכי ציבור" שהרי בהלכות תענית (או"ח תקע"ד) פסק שאם אדם לא מתענה עם הציבור בתעניות גשמים וכד' – נקרא פורש מדרכי ציבור. עליו נאמר: "כל הפורש מן הצבור - אינו רואה בנחמתן. וכל המצטער עמהם - זוכה ורואה בנחמתן". המחלוקת ביניהם היא לגבי חומרת העניין, האם אדם כזה אין לו חלק לעולם הבא? האם לא מתאבלים עליו כשהוא מת? לדעת השו"ע מתאבלים עליו ולדעת הרמב"ם לא.
במוצאי שביעית - בן דוד בא
מלחמה – אתחלתא דגאולה
הגמרא במסכת מגילה (יז/ב) שואלת למה ברכת "גואל ישראל" נקבעה בתפילת שמונה עשרה בברכה השביעית?
"אמר רבא, מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית" מקשה הגמרא והרי למדנו "בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן - דוד בא?" עונה הגמרא: מלחמה נמי, אתחלתא דגאלה היא".
לכן קבעו לומר ברכת "גואל ישראל" בברכה השביעית. כי המלחמות הם חלק מהגאולה. אבל העיקר הוא במוצאי שביעית. לכן אומרים בברכת יוצר שלפני קריאת שמע: ""בעל מלחמות. זורע צדקות. מצמיח ישועות". שהמלחמות הם מצמיחות את הישועות.
המלחמה האחרונה על קיומו של עם ישראל
על המלחמה של הגאולה כותב המהר"ל בספר נצח ישראל (בסופו בפרק סב) שעליה אמר משה את הפסוק האחרון בברכות שבפרשת וזאת הברכה. שהוא למעשה הברכה האחרונה שברך משה את בני ישראל:
"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. מגן עזרך ואשר חרב גאותך. ויכחשו איביך לך, ואתה על במותימו תדרך".
על המלחמה הזאת כותב הרמב"ן שהיא מלחמה להשמיד את עם ישראל.(שמות יז ט) המשך של מלחמת עמלק שהיא מלחמה לעולמים.
"כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר".
זכור את אשר עשה לך עמלק
אנחנו חייבים לזכור שיש רוע בעולם שרוצה להשמידנו ולא לטעות לחשוב שיש כאן איזה סכסוך גבול מקומי. התורה אומרת:
"והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם,,, והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה. ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה: והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם". (במדבר לג וראה באבן עזרא שם).
התורה מזהירה שלא ניתן לנכרים אחרים לגור בארץ הזו ונחשוב שהם טובים. הם ישבו במקומם בשקט כמו שאתה תשב במקומך בשקט. דע לך - אומר הקב"ה - כי הגויים הללו לעולם לעולם לא יסתפקו במה שתתן להם. מחר הם ירצו לסלק אתכם מתל אביב, מחיפה, מצפת ומירושלים. דעו לכם כי רק אם תורישו את יושבי הארץ מפניכם "תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". (רש"י לג נג).
היום נמצאים יותר ממיליון אזרחים בדרום הארץ בסיכון חיים. כל זאת בגלל שלא שמענו למה שכתוב בתורה, היום מתברר כי דווקא הגויים שקיבלו רשות לשבת בארץ ישראל, הם אלה שרודפים אותנו בכל מקום שאנו יושבים בו, לומר לנו: "קומו צאו ממנו". (אור החיים).
מלחמת החמאס – מלחמת עמלק
המלחמה של החמאס היא נגד קיומו של עם ישראל. היא לא מלחמה על שטחים או אדמות, היא חלק מה שאנו קוראים בהגדה של פסח. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" את המן אנחנו מכירים ממגילת אסתר. היטלר ניסה בכל כוחו להשמיד אותנו ולכלותינו. והיום זה אירן והשלוחות שלו החמאס והחיזבאללה.
שבכל דור ודור – גם בדור שלנו. גם היום ממש משקיעים באירן מיליארדי דולרים על מנת לבנות בשבילנו "תאי השמדה" מודרניים. אחמדניג'אד הנקרא בפרסית האמנ- ניג'אד הרים את שרביטו של המן. "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים – במדינת ישראל - מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד".
לאדם שגדל על הטוב קשה להבין מאיפה הרע הזה חי. לא מדובר באנשים שרוצים לחיות בשקט ורק יש להם איתך איזה סכסוך גבול. מדובר באנשים שהשנאה מדריכה אותם. היא כל חייהם. העובדה שאתה חי מציקה להם. במגילת אסתר מתואר המן שסוקר את "כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך". כל זה לא מרגיע אותו. "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".
לאדם טוב קשה להבין רגש כזה, הוא לא מאמין שדבר כזה קיים בכלל. נוח לנו להיתפס לטיעונים החיצונים שהרע טוען ולקבל אותם. ההיסטוריה הארוכה שלנו מלמדת שבכל מקום שבחרנו להתעלם מהשורש שילמנו מחיר יקר מאוד בדמים. צריך להכיר את שורש הרע. להיערך לו. להלחם בו כשאפשר. ובעיקר ללמוד להישמר מפניו.
החמאס והחזבאללה – שליחים של עמלק
החמאס והחיזבאללה הם זרועות התמנון של הרשע העולמי. כוח החוד של הרשע העולמי. צריך להיות תמים מושלם כדי לחשוב שהסכסוך על חוות שקעה הוא זה שמניע את השנאה של החזבאללה. מה לא עשינו על מנת להסיר מהחמאס כל סיבה למלחמה. הרסנו במו ידינו ישובים פורחים. קרענו קרע בחברה הישראלית. חשבנו שאם לא תהיה להם סיבה להלחם הם לא ירו עלינו. טעינו בגדול. הם לא רוצים לחיות בשקט, הם רוצים דם. הם רוצים את הדם שלנו.
גם את הדם של הילדים שלהם הם לא ממש סופרים, הם לא מהססים לירות עלינו מתוך בתי חולים שלהם, בתי ספר שלהם, מגדלי דירות שלהם. ראיתי פעם תמונה של ג'יפ הרשות הפלשתינאית גורר פלשתינאי חי קשור בחבל בחוצות חברון עד שהוא נעשה אברים אברים. הכל בראש כל חוצות. הכל באישור הראיס. זאת פשוט תרבות של רשע, תרבות של אכזריות. תרבות של הרג, רצח, דם, מסמרים וקטיושות בלי אבחנה.
למה הם שונאים אותנו?
עמלק נקרא בפי בלעם "ראשית" - "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". וישראל נקראים "ראשית" – "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה' " (ירמיה ב ג). כל התרבות של הרשע היא הפך התרבות של אברהם אבינו. התפקיד של עם ישראל מראשית יצירתו הוא להביא את הטוב לעולם. אלוקים הגדיר לאברהם את תפקיד ישראל להביא לעולם טוב, צדק, אמונה, אחווה, רחמים, חיים, שלום. "ונברכו בך כל משפחת האדמה".
המציאות של עם ישראל מעצם מהותה קוראת תיגר על הרשע העולמי. על נמרוד ועל פרעה, על נבוכדנצר ועל טיטוס. על סטלין, על היטלר ועל עריצי מדינות ערב שאהדו בגלוי את כל העריצים האלה. ברגע שקיבלנו על עצמינו את התפקיד של אברהם, אנחנו הפך הגמור של הרע העולמי. הם סומנו על ידינו ואנחנו סומנו כמטרה על ידי ציר הרשע העולמי. זה יסוד האנטישמיות בעולם. זה יסוד הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" – "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר "כסא" ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו.
וכשימחה שמו של עמלק, יהיה השם שלם והכסא שלם. על זה נאמר בתהילים (ט) "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו: והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים". וה' לעולם ישב - הרי השם שלם. כונן למשפט כסאו - הרי כסאו שלם". (רש"י שם).
שבירת רוח האויב במלחמה
שימו את רגליכם על צוארי המלכים
מהפסוק הנאמר בברכה האחרונה משה למדו יהושע ודוד את דרך המלחמה. "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. מגן עזרך ואשר חרב גאותך. ויכחשו איביך לך, ואתה על במותימו תדרך". בספר יהושע (י) מתואר קרב שעשה יהושע עם חמשה מלכי ערים חשובות: ירושלים, חברון, לכיש, ירמות ועגלון. חמשת המלכים הללו עלו על גבעון שהייתה "עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה וכי היא גדולה מן העי וכל אנשיה גברים". ההשלמה שלהם עם ישראל היא מכה קשה לכל המאבק של הכנענים לכן הם החליטו להכות את תושבי גבעון ולהרוג את תושביה.
תושבי גבעון קראו ליהושע לעזרה "ויאמר ה' אל יהושע אל תירא מהם כי בידך נתתים לא יעמד איש מהם בפניך" במהלך זריז עולה יהושע במשך כל הלילה מהגלגל עם גבורי החיל של ישראל ומפתיע את חמשת מלכי כנען. "ויבא אליהם יהושע פתאם, כל הלילה עלה מן הגלגל". אלוקים עוזר לו פעמיים. פעם אחת אלוקים "השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים". ופעם שנייה הוא עוצר את השמש והירח לפי ציווי יהושע שאומר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" הכל כדי שיהושע יסיים את המלחמה עם חמשת מלכי האמורי.
בסיום המלחמה נודע ליהושע שחמשת המלכים הללו מסתתרים במערה במקדה, הוא מציב אבנים על פתח המערה וכשכל הלוחמים חוזרים מהמערכה הוא מוציא את המלכים הללו ואומר לכל קציני הממלכה שהלכו איתו "קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה". אחר כך הוא מכה אותם ותולה אותם על עץ עד הערב. מוריד מהעץ ומשליך את גופותיהם למערה שבה הם התחבאו. למה יהושע שם את רגלי המפקדים על צווארי המלכים?
וידוא הריגה - שבירת רוחם של הפלישתים
חכמינו במדרש אמרו שיהושע עשה מה שמשה בירך את עם ישראל (דברים לג כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך". אנחנו נמצאים היום במלחמה עם הפלשתים. וזה מה שעשה דוד המלך לגלית הפלשתי. שבתחילה הרגו באבן כמו שאומר הפסוק: "ויך את הפלשתי וימיתהו וחרב אין ביד דוד". אחרי זה רץ דוד לוקח את חרבו של הפלישתי והורג אותו פעם נוספת. "וימתתהו ויכרת בה את ראשו ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו".
שואל המדרש למה להרוג את גולית פעם נוספת אחרי שהוא מת מהאבן? האם יש כאן וידוא הריגה? חכמינו במדרש אמרו שדוד קיים כאן את דברי משה "ואתה על במותימו תדרוך". (שיר השירים רבה ד ה). כל זה כדי להשפיל את הפלישתים כשיראו את ראש גיבורם נכרת. ובאמת זה פעם עליהם "ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו". שבפעם הראשונה אחרי שפגע בו באבן היו יכולים לחשוב שגולית רק נפגע ותיכף יקום וילחם בדוד. אבל כשראו את ראשו חתוך מיד ברחו וגבר ישראל.
שבירת רוחו של המן
מעין זה אנו מוצאים אצל מרדכי הצדיק שבא אצלו המן הרשע כשהוא עדיין מלובש שק ואפר ואומר לו המלך ציווה אותי לקחת אותך ברחוב העיר ולקורא לפניך ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. לכאורה זה הצלה רבה למרדכי היהודי. הגמרא (מגילה טז:) מספרת שמרדכי היהודי אומר לו איני יכול לרכוב על סוס עד שאתרחץ ועד שאסתפר. בינתיים בתיאום עם מרדכי סגרה אסתר בצו מלכותי את המספרות ובתי המרחץ בשושן הבירה באותו יום. המן שנאלץ בתוקף הצו המלכותי להוליך את מרדכי ברחוב העיר הוצרך להשפיל את עצמו לחמם מים, להיות בלן וספר לשעה קלה לצורכו של מרדכי היהודי. נאנח המן שהוצרך לכל זה. שואל אותו מרדכי למה אתה נאנח? אומר המן: אני המשנה למלך העולם נאלץ לעשות מלאכות כאלו בזויות? אמר לו מרדכי: לא היית פעם בלן וספר עשרים ושתים שנה בכפר קרצום?
אחר כל זאת ביקש ממנו המן לעלות על הסוס המלוכתי, אומר לו מרדכי איני יכול שאני חלש מהתענית. התכופף המן שיעלה עליו מרדכי ומרדכי בועט בו. אמר המן מתחתית רגלו של מרדכי. והלא כתוב אצלכם: "בנפל אויבך אל תשמח"?! (משלי כד) אמר ליה מרדכי להמן: רשע! הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב, (דברים לג) "ואתה על במותימו תדרך".
הפעולה הזאת הייתה בשיתוף פעולה של מרדכי ואסתר, והשאלה היא למה הם משפילים את המן כל כך? התשובה כאן היא כמו אצל דוד. זה חלק מהמלחמה. כמו שחשוב לחזק את רוחו של העם היוצא למלחמה. כך חשוב לשבור את רוחו של האויב. להוריד לו את החשק להלחם. לשבור את גאוותו. זו לא אכזריות יותר מלהרוג אותו. אם לא תעשה זאת הוא ימשיך המן במחשבתו הרעה להשמידנו.
אין שמחה במפלתם של רשעים
אין "כי טוב" במלחמה
למרות שצריך להשפיל את האויב ולשבור את רוחו. אין במלחמה שמחה לפני הקב"ה. לפי שאינו שמח במפלתן של רשעים רק היה חפץ בתיקונם. כך כתוב בגמרא (מגילה י:) "על הפסוק בדברי הימים שמדבר על המלחמה של יהושפט בגבעונים ובעמונים
"בצאת לפני החלוץ, ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו". (ב כ) ואמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר, "כי טוב", בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים".
הפסוק שמביא רבי יוחנן הוא ממלחמת יהושפט. שם היו אויבים רבים שקמו על עם ישראל. התפללו המלך יהושפט וכל הקהל אנשים נשים וטף בבית המקדש. תוך כדי כך התנבא אחד הלווים מבני אסף ואמר להם:
"כה אמר ה' לכם: אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה, כי לא לכם המלחמה כי לאלהים".
יצאו בני ישראל למלחמה במדבר תקוע ולפני חלוצי הצבא הערוכים למלחמה החלו לשורר לה' על הניצחון לפני שהיה. סוף סוף הם כבר יודעים את תוצאות המלחמה.
"ויועץ אל העם ויעמד משררים לה ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו. ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו".
רנה במלחמה, שמחה אחרי המלחמה
במלחמה הייתה "רנה ותהלה" אבל לא שמחה "לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים". גם לא אומרים על אבדנם של רשעים שזה "טוב" כי הטוב האמיתי הוא שיכירו את ה' ולא שיהיו רשעים ויצטרכו להלחם בהם. אמנם אחרי המלחמה יש שמחה גדולה. כך היה במלחמת יהושפט, אחרי הנצחון במלחמה בזזו ישראל את העמונים שלושה ימים
"וביום הרבעי נקהלו לעמק ברכה כי שם ברכו את ה' על כן קראו את שם המקום ההוא עמק ברכה עד היום: וישבו כל איש יהודה וירושלם ויהושפט בראשם לשוב אל ירושלם בשמחה כי שמחם ה' מאויביהם: ויבאו ירושלם בנבלים ובכנרות ובחצצרות אל בית ה' : ויהי פחד אלהים על כל ממלכות הארצות בשמעם כי נלחם ה' עם אויבי ישראל".
מכאן נלמד שאין שמחה כשהורגים את האויבים. אבל אחר כך יש שמחה ותודה גדולה לה' וכמו שאומר הפסוק: "בשמחה, כי שמחם ה' מאויביהם", "בנבלים ובכנרות ובחצצרות".
וגם בימי המלחמה אע"פ שאין שמחה - יש רינה. לכן אומרים "יצחק ירנן". כי יצחק מידתו מידת הדין. לכן כתוב בפסוק שכשמת אחאב הייתה רינה. סוף סוף נהרג אותו רשע. "ויעבר הרנה במחנה" (מ"א כב). ובתוס' (בבא קמא יז/א) מקשה ממה שהגמרא אומרת שהיה הספד גדול לאחאב שמת. אם כן יש שם צער, ואיפה הרינה? ועונה תוס' שהרינה היתה "לצדיקים שבדור, אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו".
ממש כמו שבפורים הרגנו שבעים וחמש אלף שונאי ישראל והייתה שמחה גדולה.
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה: ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר: ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ". (אסתר ח).
וגם לדורות נקבע היום לשמחה גדולה. רק שלא עושים שמחה ביום י"ג אדר שבו הייתה המלחמה וניצחו את אויבי ישראל אלא יום אחר כך. בי"ד באדר בשאר ערים הפרוזות. הערים שבהם נלחמו ביום י"ג באדר. ובט"ו באדר שמחה בשושן הבירה ובשאר הערים המוקפות. ולמה? כיון שנלחמו גם ביום י"ג וגם ביום י"ד והמנוחה הייתה ביום ט"ו קבעו את השמחה לדורות ביום ט"ו אדר "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" (אסתר ט).
חודש טבת - תרגום התורה ליוונית
תרגום התורה – חושך שלשה ימים
בשו"ע (אורח חיים סימן תקפ א) "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם" שולחן ערוך מביא רשימה של כמה וכמה תאריכים שאירעו בהם אסונות לעם ישראל בניהם הוא מביא:
"בשמונה בטבת - נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים. בתשעה בו - לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו. בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע. בכ"ג בו - נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה. בז' באדר - מת משה רבינו ע"ה. בט' בו - נחלקו בית שמאי ובית הלל".
מה שחשוב לעניננו הוא תרגום התורה שהיה בח' טבת שאנו מתאבלים עליו שלושה ימים לומר שבי' בטבת אנו מתאבלים גם על כך. בט' בטבת אנו מתאבלים "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו". אם לא נודע למה צמים. מקובל שחכמים בהחלט ידעו מה הייתה הסיבה, רק שלא רצו לגלות אותו כי זה קשור לתחילת לידתה של הנצרות, ולא רצו לגלות.
תרגום התורה - טוב או רע?
התנ"ך תורגם ליותר מאלפיים שפות, הוא הודפס ביותר משלוש מיליארד עותקים. זה כמובן יותר מכל ספר אחר בהיסטוריה האנושית. הדבר הזה אמור לשמח את ליבנו. הנה תורת ה' הופכת להיות יסוד התרבות האנושית. עם ישראל שהוא הנושא בתנ"ך מקבל מקום מרכזי באנושות. ממש כמו שנאמר לאברהם אבינו "אב המון גויים".
את התפקיד הזה של אברהם נצטוו בני ישראל להתחיל למלא בעת שנכנסו לארץ. הם נצטוו לתרגם את התורה לשבעים לשון ולחרוט אותה על אבנים. בלי ספק עבודה קשה. הכל כדי שיבואו אומות העולם וילמדו את התורה (דברים כז. סוטה לה:). אם זה הציווי משמע שתרגום התורה הוא דבר חיובי.
אם כן למה בשולחן ערוך כתוב שאחד הדברים הרעים שקרה לעם ישראל במהלך חודש טבת הוא תרגום התורה ליוונית. בשולחן ערוך מופיע כי התרגום הזה היה כל כך רע עד שבגללו בא חושך בעולם שלושה ימים. (או"ח תק"פ). צריך להבין למה "תרגום השבעים" הביא חושך לעולם כולו?
הגמרא אומרת במסכת יומא (עב:) "אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה?" זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה". גם תרגום התורה יכול להיות סם חיים לעולם או סם מוות לעולם. תלוי ביחס. כשהייונים תרגמו את התורה הם הורידו אותה אליהם. ולכן היה צער גדול בעולם. לעומת זאת התורה שהייתה חקקוה על אבנים בכניסה לאר. הייתה כמות שהיא. היו צריכים הגויים להתאמץ ולהסיר את הסיד מעל האבנים וללמוד את התורה כמות שהיא בלי שינויים.
השינויים בתורה
במסכת מגילה (ח: ט.)
"מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כנסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקדוש ברוך הוא עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתם לדעת אחד, וכתבו לו, (בראשית א) "אלהים ברא בראשית". "אעשה אדם בצלם ובדמות". "ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי". "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו, "בראם". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". (שם יח) "ותצחק שרה בקרוביה לאמר". (שם מט) "כי באפם הרגו שור, וברצנם עקרו אבוס". (שמות ד) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על נושא בני אדם". (שמות יב) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות, שלשים שנה וארבע מאות שנה". (שם כד) "וישלח את זאטוטי בני ישראל". (שם) "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו". (במדבר טז) "לא חמד אחד מהם נשאתי". (דברים ד) "אשר חלק ה' אלקיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים". (שם יז) "וילך ויעבד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם". וכתבו לו במקום, (ויקרא יא) "הארנבת" - "את צעירת הרגלים". ולא כתבו לו, "את הארנבת", מפני שאשתו של תלמי המלך, "ארנבת" שמה, כדי שלא יאמר, שחקו בי יהודאי, וכתבו שם אשתי בתורה"
כתב בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע כי הם שינו יד פרשיות בתורה. שהם בסה"כ חמש עשרה שינויים. ועל זה נאמר מפני היד שנשתלחה במקדשך. שהם שינו בקודש מפני הפחד שהיה להם מאומות העולם. "שאם לא היה חרבן וגלות לא היו משנים ולא היו חוששים ממנו" וסיפרו לנו את השינויים הללו שאם נקרא בתורה שלהם, נדע שלא לטעות בכך שלא נלך אחר התרגום המוטעה אלא אחר המקור.
