סיפור1:
חנה ושבעת בניה
"אמרה לו: בני, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עדקת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות.
אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאתה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה".
(גיטין, נ"ז, ב').
"כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים, מ"ד, כ"ג). את הפסוק הנ"ל מביאה הגמרא בדיונה על
מסירות הנפש שהפגינו יהודים על קידוש השם. מסירות נפש של מבוגרים וילדים לאורך ההיסטוריה היהודית.
מסירות נפש לקיום התורה והמצוות למרות גזירות ועונשים איומים שהוטלו עליהם ע"י הגויים. סיפור נורא אחד
שכזה התרחש בזמן שהיוונים כבשו את ארץ ישראל, טבחו במליוני יהודים. לקחו בשבי מאות ילדים והתעללו
להם בכל מיני גזרות שונות ומשונות. ע"פ אחת הגרסאות הסיפור התרחש מספר שנים לפני מרד החשמונאים.
כזה הוא סיפורה של חנה ושבעת בניה שנפלו בשבי היווניםם. הביאו אותם לפני הקיסר וניסו לפתות אותם לעבוד
עבודה זרה בנוכחות המלך. הם פנו לילד אחר ילד והורו לו לעבוד עבודה זרה, הילדים כל אחד מהם בתורו סירב
תוך שהוא מצטט פסוק אחר בתורה האוסר על עבודה זרה, והם הרגו את הילדים אחד אחרי השני:
הבן הראשון - 'אנכי ה' אלוקיך' (שמות, כ', ב').
הבן השני - 'לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני' (שמות, כ', ג').
הבן השלישי - 'לא תשתחוה לאל אחר' (שמות, ל"ד, י"ד).
הבן הרביעי - 'זובח לאלוקים יחרם' (שמות, כ"ב, י"ט).
הבן החמישי - 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' (דברים ו', ד').
הבן השישי - 'וידעת היום, והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'
(דברים, ד', ל"ט).
הבן השביעי - 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום' (דברים, כ"ו, י"ז-י"ח). את הקב"ה הבדלת מאלילי נכר, להיות
לך לאלוקים וללכת בדרכיו, והוא יבדילך מעמי הארץ, להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך. הקב"ה נשבע לנו שאנו
לא מחליפים אותו באחר ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מחליף אותנו באומה אחרת.
הקיסר ראה את מסירות נפשם של הילדים למות על קידוש השם והבין כי היא מייצגת את גבורת נפשו של עם
ישראל והבין כי זהו עם לא מנוצח וכמו שהוא הרג שישה ילדים הוא יוכל להמשיך ולהרוג עוד אלפים, אבל זהו
עם בלתי מנוצח. הקיסר הבין כי כבודו האישי מוטל על הכף וניסה להציל את כבודו. ולכן הציע לילד מוצא של
כבוד עבור לשניהם, הוא הציע שהוא יזרוק את הטבעת המלכותית שדמותו חקוקה עליה והילד יתכופף להרימה וזה
יראה כאילו הילד משתחוה לדיוקנו של הקיסר, וכולם יגידו שהילד קיבל עליו את עול מלכותו של הקיסר.
ענה לו הילד: "חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר, על כבוד עצמך - כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה
וכמה?!" (גיטין, נ"ז, ב'). אתה חס על כבודך ומציע שאשתחוה לדיוקן שלך, כאילו שקבלתי על עצמי להאליל
אותך וזה נראה כמו עבודה זרה. עלי לחוס על כבוד הקב"ה ולכבדו וגם אתה חייב בכבודו. הקיסר כעס וציווה
להוציא להורג את הילד. אולם מתוך תחושת כבוד למסירות הנפש של המשפחה המופלאה הוא החליט לאשר
לאם להיפרד מבנה בטרם יוצא להורג. הוא קיוה כי אולי האם תצליח לשכנע את בנה לשמוע בקולו ולבצע
את פקודתו.
האם ביקשה מהתליינים לאחוז בילד ולנשקו, ואז בעודה מחבקת אותו בעוז אמרה לו: ואתה ואחיך תלכו לאבותינו
הקדושים ותגידו לאברהם אביכם: "אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות". אתה היית צריך
להקריב בן אחד, אני הקרבתי שבעה בנים. ובזמן שהיתה מחבקת ומנשקת אותו הרגו אותו החיילים. האם
השכולה לא חיכתה עד שיפגעו בה, היא עלתה לגג הבנין וקפצה אל מותה. מיד יצאה בת קול משמים ואמרה:
"אם הבנים שמחה" (תהילים, קי"ג, ט'). שמחה בשמחת עולם נצחית. "שמחה" על שהגיע להשלמת תפקידה עלי
אדמות באופן הנעלה ביותר. היא ובניה במותם על קידוש השם זכו לדרגת שלמות גבוהה ביותר. זכרון עולם
במורשת של העם היהודי כסמל לעמידה בנסיונות.
בספר "סדר הדורות" מבואר כי חנה היא גלגול נשמתה של אמתלאי בת כרנבו - אמו של אברהם אבינו שנסתה למנוע ממנו למסור את נפשו על קידוש ה'. לכן חנה שלחה את נשמות בניה לאברהם אבינו כדי לספר לו שהיא תקנה את חטאה.
לקריאה נוספת:
"האשה ושבעת בניה" - ר' צבי הבר (דעת) - הסיפור כפי שהוא מופיע במקורות השונים.
ספור חנה ושבעת בניה על פי מסורת תימן כפי שנקרא בליל ט' באב.
סיפור 2:
חומא - אשתו של אביי
חומא, נכדתו של רבי יהודה ואישתו של אביי, היתה ידועה ביופיה הרב. הוכרזה כ'אשה קטלנית'
לאחר שאיבדה שלושה בעלים. ולמרות זאת ניסתה למצוא לעצמה בעל רביעי בבית דינו של רבא. זה
האחרון נאלץ לתחבל תחבולות על מנת להניעה מרצונה.
לאחר פטירתו של אביי ראש ישיבת פומבדיתא, הגיעה אישתו חומא לבית דינו של רבא לתבוע מזונות: "חומא,
דביתהו דאביי, אתאי לקמיה דרבא, אמרה ליה: פסוק לי מזוני! פסק לה. פסוק לי חמרא!" (כתבות, ס"ה, א').
לאחר שנפסקו לה מזונות, תבעה חומא גם שיפסקו לה אספקה שוטפת של יין. רבא ענה לה שאביי היה ידוע
כאחד שאינו שותה יין. אולם חומא התעקשה: "חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי". היא נשבעה שלא רק
שאביי היה משקה אותה ביין, אף מזג לה אותו ב"שופרזי" - גביעים גדולים. כדי להמחיש את גודלם של הגביעים
בהם נהגה לשתות יין, החוותה בעזרת ידיה, בשעה שהרימה את ידה השתלשל שרוול בגדה ונחשף בשר זרועה,
הגמרא משווה את היופי שנגלה מאותה פיסת עור חשופה, כאור שהאיר בבית הדין.
רבה חשש כי האלמנה שמאחוריה כבר שלושה בעלים והיא מוגדרת כ'אישה קטלנית' מחפשת לה בעל
רביעי. ולכן חשפה את ידה להראות כי היא עדיין צעירה ויפה מאוד. רבא חשש כי כל מי שישא את חומא
סופו למות תוך זמן קצר. על כן החליט להניעה מהרצון להינשא שוב. הוא החליט לעורר עליה את זעמן של
נשים אחרות באזור והניח שהן תמצאנה את הדרך כיצד לשכנעה.
"קם רבא, על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא. אמרה ליה בת רב חסדא: מאן הוי האידנא בבי דינא?, אמר
לה: חומא, דביתהו דאביי". (כתבות, ס"ה, א'). הוא עלה לביתו וסיפר לאשתו (בתו של רב חסדא) כי
ישנה בבית הדין אישה שרוצה להנשא לו, או לדיין אחר. וסיפר לה שמדובר בחומא אשתו של אביי.
אשתו של רבא יצאה לרדוף אחריה כשהיא חמושה במנעול של ארגז ואף היכתה אותה נמרצות בעזרתו
היא רמזה לה כי עליה לגנוז ולנעול באופן סופי את רצונה להינשא. לאחר מכן גרמה אשתו של רבא
כי הדבר יפורסם ברבים וכל בני העיר ידעו שחומא מחפשת לה בעל רביעי וכי שלושת הקודמים נפטרו.
לבסוף השתכנעה חומא לגנוז את רעיון הנישואין.
בהלכה אישה קטלנית היא אישה שהתאלמנה פעמיים. אישה זו אסורה להינשא בשלישית, שכן חוששים שהיא הגורם למות בעליה הקודמים ולפיכך נישואים איתה מסכני חיים. מקור הדין בתלמוד, שבו חלוקות הדעות האם אישה נחשבת קטלנית אחר שמתו לה שני בעלים או אחר שמתו לה שלושה בעלים. להלכה התקבלה הדעה הראשונה.
בתלמוד מובאות שתי סיבות אפשריות מדוע הנישואים לאישה קטלנית מסכני חיים. סברה אחת היא שמזלה הרע של האישה גורם למות בעליה. לפי סברה אחרת "מעיין גורם", דהיינו עולה החשד שקיום יחסי מין עם האישה גורם למוות.
הרמב"ם, ניסה להמעיט מחומרתו של דין האישה הקטלנית וקבע שגם אם אין להינשא מלכתחילה לאישה כזו, אם אדם נישא לה אין הוא מחויב לגרשה. לפי הרמב"ם ניתן לעקוף למעשה את ההלכה על ידי נישואים שלא על דעת בית דין. בדיעבד ייאלץ בית הדין להכיר בהם. באחת מאיגרותיו שלל בתוקף את ההשוואה בין דין האישה הקטלנית לדין לפיו אין מלים תינוק שאחיו מתו מחמת ברית מילה. בעוד שחזקת המסוכנות אצל התינוק מסתמכת על הגיון רפואי, למסוכנותה של האישה הקטלנית אין הסבר רציונלי כלשהו, אלא מדובר בנזק פסיכולוגי בשלל חששם של בני אדם. פוסקים אחרים, כמו הרא"ש, החמירו יותר בדין. לדעתם, אין אדם בעלים על חייו ואין לו זכות לסכן אותם. לפיכך גם אם נישא גבר לאישה קטלנית עליו לגרשה.
עולה השאלה מדוע דווקא אישה שמתו בעליה פסולה להינשא, אך לא גבר שמתו נשותיו. בפוסקים מצוי ההסבר כי מזלו הרע של אדם יכול לגרום למות מפרנסו. לפיכך אישה עלולה לגרום למות בעלה, אך בעל אינו מפורנס על ידי אשתו ולפיכך גם מזלו הרע אינו צפוי להביא עליה אסון. הסבר זה מוקשה במידת מה על ידי העובדה שמימי הביניים ועד העידן המודרני, במשפחות יהודיות רבות היה עיקר עול הפרנסה על האישה.
דין האישה הקטלנית תקף בהלכה עד היום, אך הפוסקים צימצמו במידת מה את תחולתו. בין השאר היו שאמרו כי אישה שבעליה מתו על קידוש השם אינה נחשבת לקטלנית, שכן לא מזל רע מביא למוות כזה, אלא זכות. כיום מקובלת דעה מצמצמת לפיה האישה הקטלנית היא דווקא זו שבעליה מתו ממחלה שהחלה אחר הנישואין, אך לא ממחלה שהחלה קודם הנישואין, ממגפה או מתאונה. בנוסף, לפי הדעה המקובלת, האישה נחשבת לקטלנית רק אם בעליה מתו לפני גיל שבעים.
חלוקות הדעות בשאלה האם גיורת שבעליה מתו בעודה גויה נחשבת לקטלנית אחר הגיור.
