בס"ד
1.החסידים-חרדים טוענים(וגם רשום בכמה ספרים) שאסור בכלל להסתכל על אישה גם אם היא צנועה למשל:שהולכים במאה-שערים ורואים אשה צנועה צריך ללכת עם הראש-בריצפה וזה נורא קשה לי,האם לפי-התורה כך צריך לנהוג? או שזה רק החמרה של החרדים-חסידים? מה התורה-אומרת? לא מה שהחרדים אומרים מישהו-יודע?
2.האם גם לכם יש יצר-הרע להסתכל בנשים? ואם-כן איך אתם מתגברים עליו ומנצחים אותו?
3.מה התוצאה של איסור/י-עריות בכלליות?
4.מה הם כל איסורי-העריות?
להלן רשימה של מצוות לא תעשה בנושא
מתוך ספר המצוות של הרמב"ם - http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hamitsvot/lo10-2.htmהמצווה המ"זהאזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט).
ולשון ספרי:
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות
כעניין שנאמר: "ומצא אני מר ממות" וגו' (קהלת ז, כו);
"ואחרי עיניכם" - זו זנות,
שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו" וגו' (שופטים יד, ג).
הכוונה באמרם זו זנות רדיפת התענוגות והתאות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד.
המצווה הש"להאזהרה שהזהרנו מלבוא על האם,
והוא אמרו: "אמך הוא לא תגלה ערוותה" (שם יח, ז).
והעובר על לאו זה - בכרת.
ואם נתקימה העדות עליו - נסקל אם היה מזיד;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"אהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת אב,
והוא אמרו: "ערוות אשת אביך לא תגלה" (שם, ח),
והעובר על לאו זה - בכרת.
ואם נתקימה עליו העדות - בסקילה אם היה מזיד;
ובשוגג, מקריב חטאת קבועה.
הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, כמו שנתבאר בסנהדרין.
המצווה השל"בהאזהרה שהזהרנו מלבוא על האחות,
והוא אמרו: "ערוות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערוותן" (שם, ט).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ובשוגג - חטאת קבועה.
המצווה השל"גהאזהרה שהזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו.
והוא אמרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא).
לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה.
והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו. וזה לשונם:
אמרו בפ"ב מיבמות:
"תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו -
חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו,
ר' יוסי ביר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.
מאי טעמיהו דרבנן?
אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' -
'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי?
שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו".
והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו - בכרת, בלבד אם היה מזיד;
ובשוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"דהאזהרה שהזהרנו מלבוא על בת הבן,
והוא אמרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (שם, י).
המצווה השל"ההאזהרה שהזהרנו מלבוא על בת הבת,
והוא אמרו: "ערות בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (שם).
המצווה השל"והאזהרה שהזהרנו מלבוא על הבת עצמה, וזה לא נתבאר בלשון התורה, לא נאמר לנו: ערוות בתך לא תגלה; אלא שתק ממנה מחמת פשטות העניין, לפי שכבר אסר בת הבן ובת הבת - כ"ש הבת.
ובגמרא יבמות אמרו:
"בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא:
אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה ואתיא זמה זמה",
כלומר: שהוא אמר בבת בנך ובת בתך 'ערותך הנה' (שם, י),
ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה 'שארה הנה זמה היא' (שם, יז),
כשם שבאיסור אשה ובת בנה ובת בתה נאסרה בתה,
כך באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה גם בתו.
ואמר בעונש:
"אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), וכן גם אשה ובת בנה ובת בתה בשרפה, לפי שנאמר בהן 'הנה' כמו שנאמר באשה ובתה.
ולשון גמרא כריתות:
"אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי 'בתו' אחד מגופי תורה,
ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה".
והתבונן באמרם: לא למדה הכתוב, ולא אמרו לא למדנוה, לפי שכל הדברים האלה קבלה מפי השליח והוא פירוש מקובל, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה, ולא שתק הכתוב מלהזכירה אלא מפני שאפשר ללמדה בגזרה שווה.
וזהו עניין אמרם:
"לא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה".
ומספיק אמרם "גוף תורה".
היוצא מכל מה שקדם כאן שהעובר על בתו או בת בתו או בת בנו - בשרפה;
ואם לא נודע או שלא נתקיימה עליו העדות - בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג באחת מהן - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"ז
האזהרה שהזהרנו מלצרור אשה ובתה.
והוא אמרו: "ערות אשה ובתה לא תגלה" (שם יח, יז).
והעובר על זה, והוא שתהיה אחת מהן אשתו ובא על האחרת - חייב שרפה אם נתקימה עליו העדות;
והוא בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"חהאזהרה שהזהרנו מלצרור אשה ובת בנה,
והוא אמרו: "את-בת בנה" (שם).
וגם זה בשרפה וכרת אם היה מזיד,
או חטאת קבועה אם היה שוגג.
המצווה השל"טהאזהרה שהזהרנו מלצרור אשה ובת בתה.
והוא אמרו יתעלה: "ואת בת-בתה לא תקח" (שם).
והוא בכרת ובשרפה אם היה מזיד;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה הש"מהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אחות האב,
והוא אמרו: "ערות אחות-אביך לא תגלה" (שם, יב).
והעובר על זה אם היה מזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"אהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אחות האם.
והוא אמרו יתעלה: "ערות אחות-אמך לא תגלה" (שם, יג).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"בהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת אחי האב,
והוא אמרו: "אל אשתו לא תקרב דדך היא" (שם יד).
והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"גהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת הבן,
והוא אמרו: "ערות כלתך לא תגלה" (שם, טו).
והעובר על זה - בסקילה.
ואם לא נתקימה העדות או שלא נודע - הרי הוא בכרת אם היה מזיד;
ובשוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"דהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת האח,
והוא אמרו: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (שם, טז).
והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ההאזהרה שהזהרנו מלבוא על אחות האשה בחיי האשה.
והוא אמרו יתעלה: "ואשה אל-אחתה לא תקח" (שם, יח).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"והאזהרה שהזהרנו מלבוא על הנידה בזמן טמאתה, כלומר: כל שבעת הימים, והוא אמרו: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (שם, יט); וגם כל זמן שלא תטבול אחר שבעת הימים היא נידה.
והעובר על לאו זה אם היה מזיד - חייב כרת;
ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
המצווה השמ"זהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת איש,
והוא אמרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (שם, כ).
ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא:
אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב;
ואם הייתה בת כהן - היא נשרפת, והוא, כלומר: הבועל - בחנק;
ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה - חייבים שניהם חנק.
כל זה אם נתקימה העדות;
אבל אם לא נתקימה - הרי הוא בכרת. במה דברים אמורים? כשהיה מזיד,
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נכפל הלאו בעברה זו והוא אמרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד; דברים ה, יז), וזהו הלאו על ביאת אשת איש.
ולשון המכילתא:
"'לא תנאף', למה נאמר?
לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר: 'לא תנאף'".
וספרא:
"אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' (שם), עונש שמענו אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה".
ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה - לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד.
וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה,
אמרו:
"'לא תקרבו לגלות ערוה' (שם יח, ו) -
הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש".
ובגמרא סנהדרין אמרו:
"הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה ואת נערה מארשה לסקילה".
וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה.
המצווה השמ"חהאזהרה שהזהרנו מלבוא על הבהמה, בין זכרים בין נקבות,
והוא אמרו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (שם, כג).
והעובר על זה בזדון - חייב סקילה, ואם לא נסקל - הרי הוא בכרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"טהאזהרה שהזהרו הנשים מלהביא עליהן בהמות.
והוא אמרו יתעלה: "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה" (שם),
וגם זו מצווה בפני עצמה ואינה נכללת במצווה שקדמה לה. כי באוסרו על הזכרים לבוא על הבהמות לא נאסר על הנשים להביא בהמות עליהן, לולא הלאו המיוחד שבא בכך.
ובתחילת כרתות אמרו:
"שלשים ושש כרתות יש בתורה",
ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה עליה, אף על פי שמנו שם כללי עניינים כמו שביארנו בפירושנו.
הנה נתבאר שהיא מצווה בפני עצמה מכלל מצוות לא תעשה.
והעוברת על לאו זה - בסקילה.
ואם לא נתקימה העדות - הרי היא בכרת אם הייתה מזידה;
ואם הייתה שוגגת - מקריבה חטאת קבועה.
המצווה הש"נהאזהרה שהזהרנו מלבוא על הזכור,
והוא אמרו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (שם, כב).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בעצמו ואמר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), וזוהי הסברא הנכונה שלאו זה נכפל לחיזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב; וממה שאמר: "לא תשכב" נלמדה אזהרה לשוכב ונשכב.
ובגמרא סנהדרין נתבאר
שר' ישמעאל הוא שעושה "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב,
ולפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד - חייב שתים לדעת ר' ישמעאל,
ור' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתורה: "ואת זכר לא תשכב" - קרי ביה: לא תשכב. לפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד - לדעתו אינו חייב אלא אחת.
אמרו בטעם עניין זה:
לא תשכב ולא תשכב - חדא היא, ולדעתו בא "לא יהיה קדש" לחיזוק,
כמו שאמר: "לא תנאף" והוא אזהרה לאשת איש, כמו שביארנו,
ואמר: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך", ורבים כמו זה כמו שביארנו בכלל התשיעי.
והעובר על לאו זה - בסקילה. ואם לא נסקל - הרי הוא בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג- מקריב חטאת קבועה.
המצווה השנ"אהאזהרה שהזהרנו מלבוא על האב,
והוא אמרו: "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ז).
וגם העובר על לאו זה -בסקילה, עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר ומשום מגלה ערות אביו.
ובגמרא סנהדרין נתבאר שממה שנאמר:
"ערות אביך לא תגלה - אביך ממש".
והקשו שם ואמרו:
"האי מ'ואת זכר לא תשכב' נפקא?
"והשיבו:
"לחייבו שתים וכדרב יהודה דאמר: גוי הבא על אביו חייב שתים".
ושם בארו ואמרו:
"מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ולקרבן,
והאי דאמר "גוי" לשנא מעליא",
כלומר:
שאם שגג באביו - יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות;
ואין כן השוגג בזכור דעלמא, שאינו מביא אלא חטאת אחת.
המצווה השנ"בהאזהרה שהזהרנו מלבוא על אחי האב,
והוא אמרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה" (שם, יד).
עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו.
ובגמרא סנהדרין אמרו:
הבא על אחי אביו - חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה".
ודע שעניין אמרי "נתקימה העדות" הוא:
שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלשה שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין.
ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן הכרת בלשון התורה.
והוא אמרו אחר שמנן: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (שם כט).
וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה. אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו מקצתן בסקילה ומקצתן בחנק ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה ומהם מפורשים בכתוב.
וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין.
וכבר נתבאר בריש כריתות שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה - חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי.
ועניין אמרם "חטאת קבועה" הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה. ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - אותה החטאת - חטאת קבועה.
חוץ משני חטאים שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד"; ואותם שני החטאים הם טומאת מקדש וטמאת קדשיו.
כוונתי באמרי טומאת מקדש: טמא שנכנס לעזרה;
וטומאת קודשיו: טמא שאכל בשר קודש.
וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ מחטא אחד, והוא: המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת.
וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין - איזו מיתה שתהיה - הרי אותו אדם בכרת גם כן אם לא המיתו אותו בית דין או שלא ידעו בו, חוץ מעשרה שהם מחייבי מיתת בית דין ואין עליהם כרת, והם:
מסית,
ומדיח,
ונביא שקר,
ומתנבא בשם עבודה זרה,
וזקן ממרא,
ובן סורר ומורה,
וגונב נפש מישראל,
ורוצח, ומכה אביו ואמו,
ומקלל אביו ואמו
כל אחד מאלו אם נתקימה עליו העדות - נהרג; ואם לא ידעו בו או שלא היה אפשר לבית דין להרגו - הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת.
דע כללים אלו וזכרם.
המצווה השנ"גהאזהרה שהזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן.
והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה.
ולשון ספרא:
",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב?
תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט).
אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו?
תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'".
ושם נאמר:
"ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה -
תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות.
וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל).
אבל אמרו:
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות.
וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען - וזה כולל כל מה שהיו עושים,
הזימה
ועבודת האדמה
ומרעה המקנה
וישוב בארץ גם כן,
לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו:
ערוות לא תגלה
וערוות לא תגלה,
וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז).
ולשון ספרא:
"יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם -
תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג),
לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם".
ושם אמרו:
"ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים".
הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה.
וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם.
וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת - הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה - הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה.
וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות.
המצווה השנ"דהאזהרה שהזהר הממזר מלבוא על בת ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג).
והעובר על לאו זה - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מיבמות ובסוף קדושין.
המצווה השנ"ההאזהרה שהזהרנו מלבעול בלא כתובה וקדושין.
והוא אמרו יתעלה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, יח).
וכבר כפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אמרו יתעלה: "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט).
ולשון ספרא:
",אל תחלל את בתך' - זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות,
וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות".
ושמע ממני למה כפל לאו זה בלשון זה ואיזה עניין נוסף יש בו, והוא: שכבר קדם במשפטיו יתעלה, שהבועל בתולה בין שהיה מפתה או אונס- אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא תשלום ממון בלבד ונשואי אותה אשר ששכב, כמו שנתבאר בכתוב.
והיה עולה בדעתנו, כיון שאין בדבר זה אלא תשלום ממון הרי הוא נוהג ככל דבר שבממון, וכשם שרשאי אדם למסור לחברו מממונו כל מה שירצה או למחול לו במה שהוא חייב לו, כך גם יהיה רשאי לקחת בתו הנערה ולמסרה לאיזה אדם לבוא עליה וימחול לו בכך כיון שזה זכות בזכיותיו, כלומר: החמישים כסף שהם לאבי הנערה; או שימסרנה לו על מנת שיתן לו כך וכך דינרים.
לפיכך הוזהר על זה ונאמר לו: "אל תחלל את בתך להזונתה", לפי שזה שדנתי בו בתשלומי ממון בלבד אינו אלא אם קרה שפתה או אנס; אבל שיעשה הדבר ברצון שניהם ובהתר - אין דרך לכך.
וגילה את הטעם לכך ואמר: "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (שם). לפי שהאונס והפיתוי קורה מעט, ואם יהיה הדבר ברצון ובהתר - יתרבה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה ונאה לפסוק זה, והוא מתאים לכל מה שהזכירו חכמים ולמה שיחייבו משפטי התורה. ולאו זה, כלומר: לאו דפנויה - לוקין עליו
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכתובות וקידושין.
סקר