שלום לכולם. רציתי להעלות נושא כאוב.
חיים בן פסח דיבר בעבר על ילדי תימן והעוול שנגרם להם, אך לדעתי לא מספיק.
ורציתי כאן להעלות את הסוגיה, כי לדעתי אפשר ללמוד הרבה ממנה, על הממסד הישראלי הרקוב, כמו אז גם היום.
ראשית ברצוני לספר על שלושה מקרים שקרו במשפחה שלי.
ב 23 בנובמבר 1956, ילדה סבתי (אם אימי) תאומים בבית יולדות "בית רבקה" בפתח-תקוה. בשביל שתבינו באותם ימים היתה הפרדה בין יולדת מעדות המזרח לבין יולדת מעדות אשכנז. יולדת מעדות המזרח היתה יכולה ללדת אך ורק ב"בית רבקה". ויולדת אשכנזיה יכולה ללדת רק בתל-אביב.
אז סבתי ילדה בבית רבקה. האחיות שאלו אותה לפני הלידה, כמה ילדים יש לה. באותו זמן היו לסבתי כבר 3 ילדים.
כעבור מספר ימים שיחררו את סבתי לביתה אך לא את התאומים. אמרו לה שהם צריכים לעבור עוד בדיקות, ושיש צורך לשלוח אותם להבדק באופן דחוף בבית חולים העמק בעפולה, אפילו הכריחו את סבי לשלם את האמבולנס בשביל הילדים שלעולם לא יראה יותר.
סבתי בכתה נורא, היא לא רצתה להתרחק כל כך מהתאומים, בשבילה עפולה היה סוף העולם. אחרי שבוע הם קיבלו מברק - התינוקות נפטרו.
סבי נסע לראות את הגופות, אך בשל היותו כהן לא יכל להכנס לחדר המתים, ולכן הראו לו מרחוק 2 סמרטוטים.
כעבור 18 שנה הם קיבלו צווי גיוס. לתינוקות הללו מעולם לא ניפקו תעודת פטירה.
מזעזע? סיפור שני.
דצמבר 1949. אבי ילד בן 7 עולה מתימן. יחד איתו עולים בני דודיו. כשקיבלו אותם סוכני הסוכנות ונתנו להם מספרי זהות, נעלמה ציונה בת הדודה הקטנה.
אחותה מחזיקה עד היום בשני מספרי זהות עוקבים במשרד הפנים.
1952. לדוד אבי שכבר איבד בת ב1949 (ציונה) נולד בן במזל טוב. משה קראו לו. אימו נאלצה להשאירו בבית חולים לבדיקות נוספות, וכעבור מספר ימים הודיעו שנפטר. סבי ואחיו נסעו לבית החולים על מנת לראות את גופת התינוק. אך לא מצאו דבר. והתעלמו מהם התעלמות מוחלטת. אמרו להם שהם יכולים לחפש בין הארגזים... לבסוף חזרו הביתה בלא כלום, ולא הסכימו לדבר על הפרשה על יום מותם.
לא רק חטיפות
--------------------
וסיפור נוסף ששמעתי ממקור ראשון.
קרוב משפחה שלי, אדם אמין מאד, מזוהה עם הציבור שלנו, סיפר לי באחת הפעמים על חבר שהיה לו בתקופה המעברה. בן 16 היה.
אחיו הצעיר התלונן יום אחד על חולשה מסויימת ועל כן באו לקחת אותו לבדיקות. אבל לא את האח החולה - אלא את החבר הבריא.
הוא נעלם ובמשך יומיים לא ידע איש היכן הוא. כעבור יומיים הוא חזר בצורה ארון סגור ומעליו כתוב: "חומר מסוכן - אסור לפתוח"
אביו של הבחור היה סקרן לפתוח את הארון, ולמרות הפצרות כולם, החליט לפתוח. קרוב משפחה שלי היה עד ראיה ברגעים הללו.
הגופה היתה מרוקנת מתוכן. כולל הראש.
גזילת היהדות
-------------------
משפחתינו בתימן היתה אמידה מאד. ספרים רבים ועתיקים היו ברשותינו.
והספר החשוב ביותר היה תלמוד בבלי, עתיק מאד שהגיע מעיראק לפני מאות שנים. לא ידוע היום תלמוד עתיק כמו זה. התלמוד הקיים היום עבר את הצנזורה של הנצרות. אבל שלנו מקורי מאד. כמו כן היה לנו כתב רש"י מלפני מאות שנים, וכתבים של רבי שלום שבזי עתיקים מאד.
אנשי הסוכנות דרשו מסבי לשים את הספרים האלו עם המטען החריג שיגיע באוניות יותר מאוחר, כיוון שאחרת המטוס לא יוכל להמריא. (
)
סבי היה חכם ולא האמין להם, אך לא היתה לו ברירה. הוא גם לא האמין שיהודים יכולים לרמות יהודים אחרים. הרי אם על ערבים הוא סמך בתימן אז איך ייתכן שיהודים ירמו יהודים אחרים?!
כעבור מספר חודשים הדיעו מהסוכנות שהיתה שריפה בנמל יפו וכל המטען נשרף.
אבי בתור ילד היה צריך לעבור את מסכת ההשפלות במעברה. את גזיזת הפיאות. את הפחד מהקרנות. הילדים של אז, היום בני 60, הרבה מהם סובלים כיום מסרטן לא עלינו בגלל ההקרנות שעברו ללא שום סיבה.
הילדים האלו שהיו רגילים ללמוד תורה כל היום, פתאום מוצאים את עצמם חסרי מעש. כי לא נתנו ללמד תורה במעברות.
אחר כך מתוך הבטלה או מתוך זה מרדו בהוריהם ונטשו את הדת. בשכונה של אבי, הרבה ילדים אפילו התחתנו עם לא יהודיות וירדו מהארץ.
מי מכם מכיר את הסיפור על רצח יעקב סלים ג'רפי במעברת עין שמר?
יעקב סלים ג'רפי היה עולה מתימן במחנה עין שמר שבו שוכנו רבבות תימנים. הוא קרא לאחיו התימנים שלא להיכנע להנהלת המחנה והמנהל אלדמע בראשם שכפו עליהם חינוך חילוני לילדים. הוא נהג להגניב תימנים מהמחנה ( שהיה שמור על ידי גדר תיל ושומרים ) אל הישיבה התיכונית מדרשית נועם שבפרדס חנה , כדי שיראו שגם בארץ יש יהודים שלומדים תורה , ושלא כל האשכנזים הם חילוניים. אלדמע נהג להסתובב חגור אקדח . ג'רפי הוזהר להפסיק את התנגדותו לכפיית החינוך החילוני. משסרב הוכה עד זוב דם . נחבש בידי הרבנית פנינה רוזנבליט , אשת הרב שלום רוזנבליט , מורה במדרשיה, מנהל פלך בירושלים , כיום בעל חנות מכולת ברובע היהודי בירושלים (נפטר בכסליו תשסד). מכיון שג'רפי לא שוכנע להפסיק הוא נרצח לאחר כשבועיים בירית אקדח.
הרצח נחקר במשטרת פרדס חנה. בפני הסמל החוקר הופיעה תימניה בת 19 שהיתה עדת ראיה לרצח. הסמל החוקר ריסק לה את הפה במכות אגרוף וזרק אותה לצינוק וכך פתר את הבעיה. היא לא יכלה לדבר ולאכול במשך שלושה ימים.
אל דמע הועמד לדין בפני השופט מרגליות בחדרה. טען שירה באויר לפיזור הפגנה. בסופו של דבר ועדה שהוקמה לחקירת עריצות השמאל במחנות העולים הענישה אותו במעבר לניהול מחנה עולים אחר.. משרד החינוך לא מביא תלמידים לקברו והכנסת לא קבעה "יום ג'רפי" לדיון באלימות השמאל. מקום קבורתו של ג'רפי לא ידוע. זכרו הושכח.
זהו. יש גבול למה שעינים יכולות לקרוא בפעם אחת.
רוצים עוד? אני יכול להוסיף.
יש לכם הערות והארות? לא מאמינים לכל מה שכתוב? אשמח לשמוע.