אוקיי א.ק אז פרסת כמה עובדות ידועות מראש.
איך הוא יצא טמבל ?
"הם מתנהגים כמו קוקסינלים או הומואים" - לא, הם לא. תרבות האימו מדגישה את ביטוי הרגשות, גם הרגשות השליליים, דבר שבתודעה שלכם מיוחס לנשים. כשזה בא מתוך מקום אמיתי, זה לא דבר רע (גם אם זה מעצבן); לכל אחד מותר להיות עצוב מדי פעם.
"מסתובבים עם חולצות פסים ואוהבים שירי דת' וגם בלאק" - אימו ומטאל לא קשורים.
שרשראות עם האות A מסמלות אנארכיה (שרוב ה"פריקים" מאמינים בה מתוך מקום של מרד נעורים, לא אידיאולוגיה אמיתית...), וגולגלות זה סתם ליופי.
גראולינג זה לא מוזיקה, זה סגנון שירה (או, כמתפרש משמו, "נהמה"). כן, צורחים בשירים האלה מדי פעם, ושוב, זה מה שבא לאנשים לשמוע. לא מוצא חן - אחלה, אל תשמע. מישהו הכריח אותך?
שירים שממש מהללים את השטן מתחלקים לארבעה סוגים:
1. להקות מוקדמות שעשו את זה בשביל הקטע הבידורי ובשביל למשוך תשומת לב, שזה בערך 30%
2. להקות שלוקחות את זה לכיוון אמנותי נטו - כלומר מהללות את השטן אבל עושות את זה כאמצעי ביטוי אמנותי, שזה בערך 50%
3. להקות שעושות פארודיות על שני הסוגים הקודמים, שזה בערך 19.9999999999999999%
4. ולהקות בודדות (ואפילו אנשים בודדים) שלוקחים את כל הקטע ברצינות ובאמת סוגדים לשטן.
בשירי "רוק" אלה אי אפשר להבין כלום... אוקיי, אז אל תשמע?
בתור מי שיצא לו להתנסות בפגיעה עצמית (הייתי ילד דפוק פעם, קורה), יש פעמים שבהם אין דרך אחרת להתמודד. זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מדבר על עצמי (ובטח שעל הנושא הזה), אבל חשוב לי שתהיה פה הבנה שפגיעה עצמית זה משהו אישי לחלוטין שלא קשור לתרבות או לשום דבר אחר (למרות שזה נפוץ יותר להודות בזה בתרבות המטאל ובתרבות האימו). וכמובן, אלה שמשוויצים בזה לרוב עושים את זה בשביל למשוך צומי.
